לפעמים אני מרגיש כלכך רחוק ממך. כאילו שנסעת לארץ רחוקה לפני המון שנים ועזבת אותי כאן, לבד.

למה אתה לא מתחבר לאינטרנט, למסנג'ר ומראה לי סימן חיים? שלח מייל! אתה הרי יודע כמה אני מתגעגע!

אני יודע ששמעת שאני מוציא לך כאן שם רע. זה לא בכוונה, אבא, אני בטוח שאתה יודע את זה. זה פשוט קורה בלי שליטה. אני לא מתכוון לכך באמת. זה... זה פשוט יוצא. שום דבר שאני עושה לא מצליח לי טוב.

אני צריך אותך, אבא. רוצה שתחזור לגור איתנו. כולם מתגעגעים אליך נורא.

כולם מספרים כמה אתה גדול וחזק, גיבור ואמיץ, ועם זאת רחום וחנון, ארך אפיים ומרבה להיטיב. כולם יודעים להגיד כמה בגדו בך. כאילו שכחו להזכיר כמה אנחנו אוהבים אותך. אבל שכחנו, אבא. שכחנו את ההרגשה שאתה בבית. את הבטחון שאתה נוסך בנו. את העוצמה שלך. את השלמות של כולנו כשאתה איתנו.

אל תאשים אותם, אבא, הם לא עושים בכוונה. כולנו מרגישים די אבודים בלעדיך. מרגישים כמו עיוור בדרך מלאה קוצים. רק אתה יכול לעזור לנו לצאת מהמצב שנקלענו אליו. כמה צרות נפלו עלינו בזמן האחרון, אבא. בטח שמעת גם מעבר לים על כולן.

מתי תחזור, אבא? מתי? עצוב לנו שהתרגלנו לחיות בלעדיך. רוצים אותך איתנו שוב. נמאס לנו מלבכות כל הזמן. נמאס לנו מלנחש את הדרך. רוצים שתחזור להנהיג אותנו אבא. מתי תחזור, אבא???

אוי טאטע, אני לא יכול להמשיך לכתוב לך בגלל הדמעות שנקוות בעיני. אני מפחד שעוד מעט אפילו נשכח את הסיפורים שסיפרו לנו סבא וסבתא עליך. אני לא רוצה לשכוח אותך אבא, אבל מרגיש כלכך רחוק ממך אבא.

תן סימן, טאטע. תחזור. בבקשה תחזור.