המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
על סף תהום - פרק 2 / א ב י ח י
בביכורים מאז ו´ תשרי ה´תשס"ט


ישראל, רמת-גן

חיים שוורץ שפשף את אוזנו בהלם. נדמה היה לו שלא שמע טוב. הוא החזיר את שפורפרת הטלפון אל אוזנו ובלע את רוקו.

"לחו"ל?" הוא שאל, לא מאמין.

"בהחלט, אדון שוורץ," ענה הדובר באנגלית רהוטה ומקולו נשמעה נימה מאושרת ומעט מזלזלת על תפיסתו האיטית של אדון שוורץ.

"מה? אני לא מבין, למה? מי אתה בכלל?!" הקשה חיים בבלבול, "מה העסק שלך עם הבן שלי ולמה אתה רוצה להטיס אותו לחו"ל?"

"הו, אדון שוורץ... אני באמת מצטער על חוסר הנימוס. נפלתי עליך בבשורה שכזו, אפילו מבלי להציג את עצמי..." הדובר צחקק מעט בשחרור, לאחר מכן כחכח בגרונו ואמר ברצינות, "שמי רוֹבֶּרְט סְמִית'. אבל אתה יכול פשוט לקרוא לי בּוֹבּ."

"באמת נחמד, מר סמית'. עכשיו אני רוצה להבין - איך אתה קשור לבן שלי, אורן?!"

"אממ... ובכן... הוא... הוא מכיר אותי היטב."

חיים היסס מעט, אבל צעדיו המהירים של אורן שירד במדרגות הבית הקיצו אותו מהרהוריו על קול הדובר שנשמע לו מוכר משום-מה. "אבא," נלחץ אורן, "תעביר לי בבקשה את הטלפון."

"זה בּוֹבּ סמית'," לחש חיים לבנו יחידו וציפה לראות את תגובתו. הבעת פליאה קלה הופיעה בעיניו של אורן ומיד לאחר מכן היא התחלפה בחיוך רחב, "תעביר לי אותו!" ביקש בהתלהבות.

חיים משך בכתפיו והעביר את הטלפון לבנו.

"הלו?" לחש אורן בהתרגשות.

"הַיי, אורן," נשמע הקול המוכר.

אורן צחקק בשקט ואמר, "כבר הרבה זמן שלא דיברנו, בּוֹבּ..." את המילה האחרונה הוא הדגיש בעקיצה.

"לא מצאתי שם יותר טוב מזה," הודה הדובר בחיוך, "אבל זה לא הנושא עכשיו, אורן. אני זקוק לך. קרה כאן משהו נורא. מה שחששתי ממנו, אתה יודע."

בהלה כיסתה את פניו של אורן והוא אמר בצרידות, "מה?! זה... זה באמת קרה?"

"כן. ואני רוצה להטיס אותך מיידית לכאן, לוושינגטון הבירה."

"לוושינגטון?!" תמה אורן. קול נשימה מאחוריו הקפיץ אותו. הוא הסתובב במהירות וראה את אביו עומד שם ומקשיב בתשומת לב לשיחתו.

אורן בלע את רוקו בחשש ומלמל, "אוי, אבא, באמת... בבקשה, זו שיחה אישית..."

אדון שוורץ שילב את ידיו ונאנח בכבדות. "אני רק מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, בן..." לחש.

"אתה יכול להיות בטוח, אבא, אני כבר ילד גדול, בן שבע עשרה!" השיב בכעס.

אדון שוורץ החל לעלות באיטיות במדרגות אל חדרו. האומנם דמיין או שאמת הוא הדבר, שכיפתו הכחולה של אורן קטנה אפילו עוד יותר מכפי שהייתה אתמול?...

"כן, אני מקשיב," אמר אורן בחוסר סבלנות, "אתה באמת רציני? לטוס סתם כך לחו"ל? מימיי לא הייתי שם! וחוץ מזה, למקרה ששכחת, 'בוב', אני נמצא עכשיו בבית שלי בישראל!"

"אתה מוכרח לבוא לכאן," השיב 'בוב' בתקיפות, "זה הרי מה שתמיד רצית, לא?! תודֶה שבאמת חיכית שהיום הזה יגיע בקרוב..."

"כן, אבל למה היית חייב לספר לאבא שלי שאני טס לחו"ל? באמת, בוב, לא יכולת לחשוב על תירוץ אחר?"

"אני מכיר את אבא שלך אם שכחת. אני מאמין שבסופו של דבר הוא בכל מקרה יסכים, אתה תראה..."

בינתיים חיים שוורץ פסע אל תוך חדרו והתיישב באנחה על כיסא הנדנדה שלו.

הוא העיף מבט בתמונה הנמצאת על שידתו כבר כמה שנים- ממנה ניבטו אליו שלושה פרצופים מאושרים של אבא צעיר, אמא בהיריון וילד קטן עם כיפה גדולה מעוטרת וחיוך גדול. הוא ליטף באצבעו את פני הילד בגעגועים לאורן של פעם.

כמה תקוות, כמה חלומות...

חיים עצם את עיניו בלאות ונשען אחורנית. הכל היטשטש סביבו, והוא הרגיש איך הוא חוזר בזמן הרחק לילדותו, שכל חייו ניסה להדחיק וכעת פרצה ממחשבתו בבת אחת והציפה את כולו.


« « «


40 שנה לפני כן, מרילנד, בולטימור

הגשם ירד בעוצמה, ניתך בעוז על אדמת האחוזה. חיים בן החמש-עשרה פתח את השער, הפטיר ברכת שלום לשומר ופנה להיכנס לבית המפואר. 'רק שיעז לשאול מה יש לי בשק,' הרהר באיום. אחוזת שוורץ הייתה מוארת ומזמינה יותר מתמיד בלילות החורף הקפואים. למרות זאת, הוא מעולם לא חש רצון להיות בתוכה. זה רק היה מקום הלינה שלו, לא יותר מזה. הוא שנא לחיות בצילם של שני הוריו, מוקף במשרתים, במנקות ובכל חיות המחמד שלו, ובכל זאת לחוש בודד מבפנים.

"חיים!" קפצה חווה מישיבתה בהקלה, "כל כך דאגתי..."

"לא היית צריכה לחכות לי, אמא," הוא הפטיר באדישות. "לילה טוב."

"חכה... הכנתי לך ארוחת-ערב..."

"אין לי תיאבון. אני הולך לישון."

"אבל..." אמו השפילה את מבטה בכאב ומיד הרימה אותו בחדות, "מה זה שם ביד שלך?!"

"זה כלום..." הוא ניסה להתחמק. מזה חשש.

"תסתובב." היא פקדה עם מעט פחד בקולה. חווה התקרבה אליו באיטיות ומשכה את השק הרפוי מידו בתנועה אגרסיבית. "זה כסף."

"נכון." הוא הגיב בקור.

"אתה - זה ריצ'ארד ההוא, נכון?"

"כן. אני לא מבין מה הבעיה."

"אתה לא מבין?!" חווה שמטה את השק לרצפה בהלם והתפרצה, "אתה גנבת! אנחנו יהודים! שכחת את כל מה שלמדת בימי חייך?! אתה כבר בקושי נמצא בבית חודשים, לא מדבר איתי, מתייחס אליי כמו אל חפץ - מסתובב עם עבריינים צעירים ושוכח את העקרונות של התורה שלנו - "

"לי אין עקרונות." חיים הרים את השק והתחיל לפסוע במעלה המדרגות לחדרו.

"הבן שלי פושע," לחשה חווה בזעזוע, "אוי, ריבונו של עולם, תעזור לי!"

"תירגעי, אמא!" התנער חיים מאדישותו, "זאת הייתה סתם חנות קטנה, לבשנו מסכות, לא יתפסו אותנו!... אפילו התחלקנו חצי-חצי..."

דמעות החלו לזלוג מעיניה של חווה והיא הרימה את מבטה אליו, "חיים. תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתך. חסר לנו כסף?"

"לא."

"נכון. ואבא עובד כל היום כדי שיהיה לנו כסף. לא חסכנו ממך כלום, לא חסר לנו שום דבר. אז תגיד לי - ותסתכל לי כבר בעיניים - למה עשית את זה?..."

"בשביל הסיכון, לא בשביל הכסף, זה כל הכיף!"

"מה אני אגיד לאבא?" לחשה אמו לעצמה.

"מה תגידי לו?! יש לו זמן אליי בכלל? אכפת לו ממני?! בבקשה! תתקשרי אליו עכשיו, למה לא?!" חיים נטל את הטלפון ותקע אותו בידיה הרועדות. "נו, תתקשרי!"

פיה של חווה רטט בשעה שסובבה את חוגת הטלפון השחור כמה פעמים.

"כן, את אדון שוורץ, בבקשה. מדברת אשתו."

היא המתינה שניות מספר והעיפה לעבר חיים מבט קצר. הוא עמד שם נחוש ובטוח, ואחז בשק המרופט בחוזקה.

"אוקיי, אני מבינה. מתי היא תסתיים?... תודה."

"- תני לי לנחש," קטע חיים את דבריה לפני שהספיקה לפתוח את פיה. "הוא באמצע ישיבת מנהלים, נכון?"

אמו הנהנה קלות ללא מילים.

"כרגיל," פסק חיים בלעג, "ישן במלון סמוך למשרד, חוזר רק בשבתות. איזה אבא נהדר! באמת, אמא," הוא הרצין לפתע, "שנינו יודעים שבשבילו הדבר החשוב ביותר בעולם זה כסף. לא יהדות, לא המשפחה שלו, כל הזמן רק לחסוך ולחסוך. לְמה לחסוך בכלל?! לא חסר לנו שום דבר, בעצמך אמרת. אז אני לא מבין מה את רוצה ממני. אני בסך הכל הולך בדרכי אבי. טבעי, לא?"

חווה בלעה את רוקה והצביעה עליו באיום, "שלעולם לא יעלה על דעתך להתבטא שוב בצורה כזאת על אביך."

"מה יש, אסור לומר את האמת הידועה בקול?!" התרגז חיים.

"זה עדיין לא מתרץ את המעשה החמור שעשית. אם אתה רוצה מדי פעם מזומנים לביזבוז - אתה תמיד יכול לפנות אליי ואני ארעיף עליך בשפע. למה לגנוב?!"

"ממש חינוך נפלא את נותנת," סינן חיים בלהט והחל לעלות שוב במדרגות בדרך לחדרו.

"הוא ממשיך להתחצף," לחשה חווה לעצמה וזעקה לעברו בכאב, "למען השם, חיים! אתה בנו של האדם הכי עשיר בבולטימור!"

"אז מה?! אבא של ריצ' במקום השני, וזה לא הפריע לו ליזום את השוד!"

"שוב אתה משווה את עצמך לגוי המופרע הזה!" צעקה חווה, "זה מה שאתה רוצה להיות? חסר גבולות או מעצורים, מסובך עמוק עם החוק - ?"

"את יכולה לומר מה שאת רוצה על ריצ', אבל לי טוב להיות בחברתו. הוא היחיד שמבין אותי."

"אני לא מרשה לך יותר להסתובב עם הבּוֹסְטוֹן הזה, שמעת אותי?! אם אני אשמע שנפגשת איתו עוד פעם אחת, אני - "

"נמאס לי!" צרח חיים.

"גם לי!" השיבה חווה בקול מרוסק ודמעות החלו לזלוג מעיניה, "אתה כבר ילד גדול! תחליט אתה לאן אתה רוצה שהחיים שלך יפנו!"

"כבר החלטתי!!!" הוא שאג, טרק את דלת חדרו ונעל אותה בחמת זעם.

למה היא מחליטה על כל צעד שיעשה בחייו? הוא כבר מספיק גדול לשם כך. היא לעולם לא תבין אותו. ואבא שלו, בכלל, מעולם לא התייחס אליו כפי שרצה שיתייחס. לפעמים היה נדמה כי ההתעניינות היחידה שלו בעניין חיים היא שהוא חי ולומד היטב, לא מעבר לכך.

מחשבות מרדניות עלו בראשו כשפזל לכיוון חלון חדרו. הוא ידע בדיוק מה לעשות. בהחלטה נחושה קם ממרבצו ברגע, שלף מזוודה מהארון והחל למלא אותה בכל הבא ליד. הוא יברח מהבית הזה וימצא מקום אחר. נמאס לו 'להיות יהודי', כבול לכל החוקים חסרי הטעם...

לבסוף הכניס גם את שק הכסף וסגר את המזוודה.

כעת נותר רק למצוא דרך לצאת מכאן... הוא קשר כמה קצוות סדינים זה לזה ושלשל אותם דרך החלון הפתוח. עדיין גשום בחוץ. אבל זה לא מה שיעצור אותו.


« « «


"אל תבכי, אֶווה, את תראי שבסוף הכל יהיה בסדר..." עוזרת הבית התיישבה ליד חווה וניחמה אותה.

"תודה על התמיכה, קטי," חווה ניגבה את הדמעות מעיניה, "אבל אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות איתו..."

"עוד רגע הוא יצא רגוע מהחדר כדי לאכול משהו, תמיד זה ככה... זה קשה איתם בגיל הזה..." אמרה קטי, וסוף דבריה נקטע על ידי קול רעם חזק. "איזה גשם חזק בחוץ..."

דלת העץ נפרצה בתנופה.

דרֵייק, ראש המשרתים, ניגש להרגיע את שומר האחוזה המבוהל.

"הוא ברח," התנשף השומר.

"מה?!" חווה צמצמה את עיניה.

"חיים... ברח..."

דרֵייק רץ במעלה המדרגות וחווה, רועדת כולה, קפצה בעקבותיו.

הוא פרץ בכובד משקלו את דלת חדרו של חיים, והיא מיהרה להיכנס פנימה; בעיניים נפוחות הבחינה בארון הבגדים הריק, ובסדין הקשור למיטה המשתלשל למטה...

"לא!..." היא פרצה בבכי היסטרי מחודש ומיהרה לחלון, "חיים!!!"


המשך יבוא...



סיפור בהמשכים על סף תהום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לא ב י ח י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ תשרי ה´תשס"ט  
שבוע טוב:)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד