בנושא
בכרם
חדשות
 
ההיית או חלמתי חלום? / שביבוש
בביכורים מאז כ"ח אלול ה´תשס"ח

 

נכון שזה היה בסתם פארק שכונתי קטן, שחצי ממתקניו כבר נעלמו, אבל מבחינתי זה היה כל כך יותר מזה. קודם כל- הייתה שם הנדנדה. מאז ומתמיד הרגשתי שנדנדות זה המקום המושלם בעולם: הַהַיי הטבעי של הרוח שפורעת את השיער, התנועה הבטוחה של הנדנדה שמתעלמת מכל חוקי המשיכה.

שנית כל- הייתה תחושת החופשיות. יותר מכל החופשיות.

אתה היית על הנדנדה השנייה, זאת שבדיוק לידי. כשאתה היית למעלה אני הייתי למטה, וכשאני למעלה אתה למטה. הסתכלנו אחד על השני, עם זיק שובב בעיניים, ובלי שום מילים אני האטתי ואתה האצת, עד שהקצב שלנו התמזג. כמו גם המבטים. כמו הידיים שנשלחו לאחוז אחת בשנייה.

אני חושבת שזו הייתה בשנייה הזו שהבנו שאנחנו באמת אוהבים אחד את השני. העיניים- הן אמרו הכול. ופתאום כבר לא היינו על הנדנדות, פתאום ריחפנו לנו באוויר מחובקים, ונישקת אותי ואמרת---


"כבר שבע!"

מישהו חכם פעם אמר שיש שני צדדים למטבע. אני אומרת שיש שני צדדים להתעוררות: ברגע הזה שכל העולם עדיין תולה על בלימה והמוח מתחיל להעריך מחדש את כל מה שקרה לאחרונה ולהכניס מידע בסיסי במהירות אל תוך מערכת המחשבות.

יש את הצד הטוב- כשקמים וקולטים שהסיוט היה רק סיוט, או שהחלום הטוב בכלל לא כזה מדהים לעומת המציאות. וישנו הצד הרע- זה שבו מתעוררים מסיוט ומגלים שעדיין בתוכו, או יותר גרוע- כשקמים מחלום מאושר, ומגלים עד כמה הוא רחוק, כל כך רחוק, מהמציאות.

אז זה מובן למה כשקמתי, הייתה שנייה של אושר מתוק ואופף כל, עד שהערכת המצב נכנסה לתוקף, ונזכרתי. אנחנו לא יכולים להיות על נדנדה כי אנחנו כבר לא נפגשים. ואנחנו לא יכולים למזג את הקצב, כי התמזגות זו מילה זרה בינותינו. דווקא האטה שלי והאצה שלו יכולתי לדמיין. כי תמיד היה נראה שאני זו שנשארת מאחור, מלקקת את הפצעים, בזמן שהוא מתקדם הלאה תוך שיפור בלתי פוסק של מצבו.

מדהים אותי לחשוב כמה מהר היום הזה עבר, בלי תקלות ששוות דיווח כלשהו, ובלי מקרים יוצאי דופן של שמחה או עצב. יום רגיל, סטנדרטי לחלוטין. קמתי בשבע, ואחרי שהתגברתי על ההבנה שהחלום היה רק חלום, רצתי לתחנת האוטובוס ואפילו הספקתי אותו. נרדמתי בנסיעה, ושוב חלמתי עליו. בעבודה היה לחץ אטומי, שלקראת הצהריים נרגע עד לשעמום גורף. חזרתי הביתה ונרדמתי בנסיעה, שוב חלמתי עליו. ארוחת ערב, קצת לקרוא את הספר. ואז...

ואז מה?

ואז מגיע הקטע של הריב. צד אחד בי אומר לי לא להתקשר, השני אומר שאני כבר משתגעת בלעדיו, למרות שבקושי עבר יום וחצי מאז דיברנו לאחרונה. הלב מנצח, ובצעד שהשכל יודע שהוא יצטער עליו מאוחר יותר, לוקח את הפלאפון ומחייג את הספרות המוכרות בעולם.


מאוחר יותר, כשאני כבר עמוק בתוך חלום מספר חמש, או שאולי זה כבר השישי, שיחת הטלפון נכנסת אל תוך העולם הווירטואלי הזה ששום מציאות, עגומה ככל שתהיה, לא חזקה עליו. וככה בחלום קורה שאני מתקשרת ואתה עונה. ואתה מדבר איתי ואומר לי כמה התגעגעת אליי ושכדאי שנפגש. העובדה שבמציאות אמרת שזה לא בריא לנו לדבר, ושאני סתם פוגעת בעצמי ומעלה תקוות שווא, לא משנה בכלל לחלום. אנחנו קובעים להיפגש, ואני עולה על אוטובוס, נרגשת מכך שאני אראה אותך. כשאני יורדת מהתחנה פעימות הלב שלי כבר יכולות לשמש כמקצב לשיר רוק. אתה נשען לך על הקיר, רגליים משוכלות, ואני רצה אליך. מרחפת אליך, עד שסוף כל סוף----


"כבר שבע"

אני לא חושבת שאני צריכה לספר לכם על איזה צד של מטבע נחתי. אבל לאלו שלא חכמים מספיק- זה לא היה הצד של חצי הכוס המלאה.

שוב יום רגיל לחלוטין. אוטובוס, הרדמות וחלום עליו, עבודה עם לחץ או בלי, למי כבר אכפת. וחזרה הביתה.

בנסיעה חזור, אחרי שאני נרדמת וחולמת עליו שוב, אני מבינה מה הפתרון. לכל מה שקורה. לכל מה שסביבי- הפתרון שיגרום לאי התמודדות עם המציאות. הפתרון הוא לא להתעורר!

להתאבד אף פעם לא הייתה אופציה אצלי, וגם עכשיו אני לא נותנת לזה שום לגיטימציה. אז הפשרה היא לישון כמה שיותר. לא להפסיק. להתעורר רק לדקות ספורות ולצלול חזרה אל תוך העולם הזה.

אני מתחילה מיד את חזון החלומות שלי בכך שאני הולכת לישון בשנייה שאני מגיעה הביתה. למי אכפת מארוחת ערב אם אני יכולה לאכול איתו במסעדת גורמה? בחלום שלי אנחנו אמנם לא אוכלים במסעדה היוקרתית בעולם, אבל מי אמר שנשיקות לא יכולות להשביע רעב?

כשאני קמה בבוקר לקריאת "כבר שבע" אני ממציאה תירוץ על כאב בטן, וחוזרת לישון. אני קמה לפנות ערב, עם כאב ראש ענק. רצה למטבח ושותה כוס מים. ואז חוזרת למיטה. לחלום.


אני שוכבת על מזרן רך, ואתה מערסל את ראשי. אני מרגישה אותך מחזיק את ידי, ומחייכת באושר הידיעה שאתה איתי. למרות שהגוף שלי מרגיש חלש משהו, לא אכפת לי להישאר ככה לנצח כשאתה מחזיק אותי. ומדבר אליי. המילים לא כל כך ברורות, אבל הטון הוא זה שגורם לי להיות כל כך מאושרת. טון מלטף, אוהב, קרוב. "רק אל תעזוב אותי" אני מתחננת אליך. בתגובה אתה מתכופף אל ידי ומנשק אותה. משום מה זה קצת כואב. אולי אתה בעצם נושך? כן, זו כנראה נשיכה כי עכשיו זה ממש כואב, אני צועקת----


"אאוץ" הכאב נפסק. דרך עפעפיים סגורות למחצה אני מבחינה במישהי שמחזיקה מחט לידי.

תוך כדי ניסיון להבין אם המחט היא זו שהכאיבה לי, ולמה אני כבר לא איתו, אני שמה לב לקול שקט מאחוריי. המחשבה הראשונה היא שהוא כאן, איתי. אבל אז אני שמה לב שזו אמא שלי, הראש שלי על ברכיה. והכול לבן סביבי, לבן מלוכלכך. מעצבן. אני רוצה לחזור לחלום אבל משהו עוצר אותי. אני רוצה לשתות.

אני מנסה לדבר, להגיד שאני רוצה מים, אבל משום מה הקול שלי לא עובד. יוצאת רק לחישה צרודה.

רוצה לחזור לחלום שלי עליו. רוצה להיות איתו, רוצה... ואז אני נרדמת.


הפעם בחלום אתה מלאך צחור כנפיים. אתה מחייך אליי ורוקד איתי בגרמי השמיים, ואני מסתחררת יחד איתך, מסתחררת לגבהים עצומים. אתה מפסיק לנוע לפתע, ומושך אותי אליך. ופתאום יש בידך פס נקי ועגול של צבע מנצנץ וזוהר. טבעת. אתה מלביש אותה על ידי. ואנחנו חוזרים לרחף.

ברקע אני שומעת קולות מודאגים שמדברים על דיאגנוזות, וחולי נפשי שמתבטא בבריחה מהמציאות, בסגירת הגוף אל העולם. לחישות מהוססות ובכי, וקול שאומר לתוך אוזני "ילדה שלי. ילדה שלי".

אבל אסור לחלום להיות מופרע מגורמים חיצוניים שכאלו, אסור להפסיק לחלום. ולאט לאט הכל נעלם, הדיבורים, והבכי- ומתמוסס אל וירטואליות אחת ארוכה, שלי ושלך.


אני מופרעת מהחלום שלי רק פעם אחת. כשאני פתאום שומעת את הקול שלו. אני מתעוררת תוך רגעים, ולידי רופא פעור פה אומר שהוא מעולם לא ראה התאוששות כל כך מדהימה. אני כל כך תשושה, ואין לי כוח אפילו לדבר איתו. אני מודעת בחדות לכך שהוא מתכופף ככה שראשו באותו גובה של ראשי. הוא מלטף את שיערי, ומנשק אותי. אני מרגישה זיפים על לחיו, ומבינה שהוא כאן כבר כמה ימים רצוף, כי הוא תמיד אבל תמיד מקפיד להתגלח. הוא לוחש לי "הכול יהיה בסדר. אני מבטיח. רק תתרפאי ואני אסדר את הכול. בבקשה. תישארי!"

אני רוצה להגיד לו שאשאר, כי הרי רק בשלו חלמתי כל הזמן. ואם עכשיו יש לי מציאות, ויש לי אותו, למה אני צריכה לחלום?

אבל אז אני שמה לב שבחלום, שעדיין מתנגן לו באחורי הראש- אני ואתה כבר נשואים, ויש לי אפילו בטן כבדה של הריון. ובחלום החיוך שלך יותר רחב, הוא מחזיר את קרני האור בצורה מושלמת. ובחלום אתה לא בוכה ולא עצוב. אתה גם מגולח, והזיפים שלך לא מפריעים לי כמו במציאות.

אז אני מסובבת לו את הגב, וחוזרת לחלום.


למה לשגות באשליות שהוא בכלל יישאר?





© כל הזכויות ליצירה שמורות לשביבוש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ו´ תשרי ה´תשס"ט  
קודם כל- דברי אית בקשה. חשוב לי לדבר איתך (טוב, אני יפסיק עם הטון הזה...)
זה מה שקרה בשבת? הדבר שלא סיפרת לי עליו?
רציני- אני רוצה לדבר איתך!!!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד