בנושא
בכרם
חדשות
 
בין חלום למציאות / scotch
בביכורים מאז י"ז אב ה´תשס"ח

 

זה היה בלילה אחד שבו ישבתי מול המחשב וניסיתי למצות את כל הרגשותיי אל תוך מילים ספורות, דבר שאני יודע שהוא בלתי אפשרי, ושתמיד אני מנסה לעשותו בכל זאת. לכתוב מה אני מרגיש זה די מסובך, בייחוד אם אני מנסה שזה לא יהיה דביק מדי אבל גם לא מתיימר מדי ובטח שלא חושפני מדי. מה שמשאיר אותי די חסום. הסמן הבהב, לא נותן לי מנוח, ואני הבטתי סביב בחיפוש אחר מטאפורות.

מבטי נתקל בגיטרות.

בלי לחשוב פעמיים בחרתי הכל ומחקתי וכיביתי את המחשב עם הכפתור. בחרתי באקוסטית. היא התאימה למצב הרוח, ואם אתה משאיר רק אור קטן ושר בעדינות עם נגינה שקטה זה יכול להיות ממש נחמד. ניגנתי ושרתי שניים שלושה שירים, שקטים כאלה אבל לא ממש עצובים. ואז כשנתתי לצלילים של האקורד האחרון לדעוך, קלטתי פתאום כמה שאני בודד, וכמה שאני טועה כשאני חושב שניתן להסתדר גם כשאתה לבד, אפילו אם זה רק בינתיים.


הודעת התשובה אחרה לבוא.

הלכתי לנשנש משהו במטבח, הלכתי לשירותים. הכל כמובן כשהפלאפון איתי. אך עדיין דממת אלחוט. לבסוף נשכבתי על המיטה כשהפלאפון למראשותיי, וכבר כמעט נרדמתי, כשהוא התחיל לרטוט, ולא הפסיק. לא הודעה - שיחה.

"היי." היה לי המון מה לומר, אז לא אמרתי כלום.

"טיפש", היא ענתה, ואני הזדהיתי עם כל אות.

"פחדתי", עניתי בחזרה, מתגונן, מתוודה.

"אני מבינה."

דממה של כמה שניות. לפתע לא היינו שנונים וחדי לשון כמו תמיד. זה היה מעל זה. הציפייה הרגה אותי.

"אז מה את אומרת?" שאלתי בנימה משונה, שכנראה הביעה כל כך הרבה רגשות סבוכים זה בזה עד ששמעתי מהצד השני של הקו צחוק שקט.

"אתה כל כך..."

"מה?"

"לא יודעת," אמרה, והשתתקה.

"בבקשה אל תשחקי ברגשות שלי..."

שוב דממה. השארתי את כל משקלה של השתיקה עליה.

"אתה חושב - שאתה היחיד שמפחד?..." והיא התחילה לבכות בשקט ולמשוך באף, ואני כעסתי על עצמי שאני כזה אנוכי וסתום. באמת שאני אוהב אותה. הלוואי שיכולתי פשוט לומר לה את זה.

"היי...! אל תבכי... אני מצטער... אל תבכי", אבל גם אני הרגשתי מחנק בגרון, וכבר לא יכולתי לשחק את הגבר המרגיע, אז שתקתי, ושמעתי איך היא חוזרת שוב לנשום כמו שצריך.

"חכה רגע -" אמרה, ואני אמרתי "מה?" אבל היא כבר הניחה את השפופרת. שמעתי אותה מרחוק מקנחת את האף. זה הצחיק אותי, איכשהו, פקעת עצבים שכמותי, כולי דרוך, והיא מקנחת את האף.

הרגשתי שהיא מרימה את השפופרת. "אני מסכימה."

"אה - מה?" שמעתי נכון?... היא אמרה -

"אני מסכימה, ואל תשאל שוב, אולי אני אתחרט". בהחלט העדפתי לשמוע אותה צוחקת. ופתאום הבנתי שהיא הפסיקה רק בשביל לבחון סופית איך היא מרגישה לגבי זה והאם היא בטוחה בהחלטתה. היא הרבה יותר חכמה ממני, וגם יותר החלטית.

"אה... טוב..." אמרתי. מזל שזה מקובל ככה. אם היו שואלים אותי ואני הייתי צריך להחליט לכאן או לכאן, בטח הייתי משתגע.

"אל תדאג, יהיה בסדר..." היא אמרה, וצחקקה, וגם אני צחקקתי, בניסיון להחזיר לעצמי את חוט המחשבה. לאיפה נעלם כל הביטחון העצמי שלי שאתו אני מתכוון לשנות את העולם?

"כן, יהיה בסדר", אמרתי, ודמיינתי, ופתאום באמת הרגשתי שהכל יהיה כל כך בסדר, עד שלא היה לי מובן איך היה אחרת עד עכשיו. אז אמרתי לה את זה. והיא ענתה לי איזה משהו. ודיברנו עוד קצת על זה ועוד קצת על דברים אחרים ועוד קצת על שום דבר. והפעם הזאת, בשונה מתמיד, היה הרבה יותר טבעי לומר להתראות. יהיה לנו מספיק זמן.


אחרי בערך חצי שעה של חלומות הנחתי את הגיטרה והדלקתי את המחשב וכתבתי משהו דביק להחריד. שמרתי את זה וכיביתי את המחשב כמו שצריך, והלכתי לישון עם קצת תקווה בדמיון החופשי והתמים שלי.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לscotch
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט אב ה´תשס"ח  
יפה, מזכיר לי איזה משחק (טפשי כמובן) של ילדים שמספרים לך סיפור באורך הגלות שמתחיל: "איש אחד חלם ש.." ואז אחרי חצי שעה הם שואלים אותך, אז איך זה שהוא לא מת? ואתה כבר מזמןם שכחת שזה רק חלום. גם אצלך החלום והמציאות מתערבבים היטב, לא בדיוק מצליח לשים את האצבע על המעבר לתוך החלום. לעומת זאת המעבר למציאות ("אחרי בערך חצי שעה של חלומות") חד למדי, וגם זה טוב, כי ככה זה להתעורר למציאות הכואבת.
יפה לך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד