בנושא
בכרם
חדשות
 
פילגש בגבעה, לא לבעלי לב חלש / עמיחי ר
בביכורים מאז ט"ז אב ה´תשס"ח


הדברים הבאים נכתבו על פי הספר איש לשבטו של הרב אברהם רמר זצ"ל, יהיו הדברים לזכרו.

 

אחד הפרשיות המסעירות של ספר שופטים ואולי אף של התנ"ך כולו היא פרשת פילגש בגבעה. התנ"ך לא נתן לנו רגע אחד של נחת, החל מזה שאיש משבט לוי, השבט שמוקדש לעבודת בית המקדש עסוק בלרדוף אחר פילגשו שזנתה אחריו דרך הכנסת האורחים ה"מדהימה" של יושבי גבעה ששיכים לשבט בנימין ומעשיהם הנוראים בלילה בו שהה האורח הלוי וכלה במלחמות שהתנהלו בין ישראל ושבט בנימין ותוצאותיהם, הריגת אלפים והחרמת שבט בנימין, ואיכשהו דרך כל זה מגיעים ליום אשר "לא היו ימים טובים לישראל" כמוהו וכמו יום כיפור.


כאשר אנו באים להתבונן בפרשה סבוכה כזאת אנו צריכים לזכור מול מה אנחנו עומדים, אנחנו באים לעסוק בתקופה חשובה מאוד לעם ישראל, התקופה שבין הנחלת הארץ להמלכת המלך, "תקופת השופטים", תקופה בה מתגלים כוחות אדירים ביחיד ובכלל ולעיתים באה התגלות זו בצורה נוראה, תקופה שבה כותרת הפרשה בה אנו באים לעסוק "בימים ההם אין מלך בישראל" (איש הישר בעיניו יעשה) זועקת אלינו מבין הפסוקים. לתקופה זו אנחנו לא באים עם תיעוד היסטורי וכמה ממצאים ארכאולוגים (שכמובן גם להם יש חשיבות) אלא עם דבר ה' המתגלה אלינו דרך האיש אשר שקול כנגד משה ואהרון- שמואל הנביא. רק אם נזכור את כל זה נתחיל להבין משהו מהמתרחש כאן ובכלל בתנ"ך כולו.


פרשת פילגש בגבעה מובאת בסוף ספר שופטים אך ישנה מחלוקת חז"ל האם היא הייתה בתחילת תקופה זו או בסופה. בכל מקרה כדי להבין את ההתרחשות אנו צריכים להתבונן באשמה שמופנת כלפי שבט בנימין בתחילת הספר "ואת היבוסי ישב ירושלים לא הורישו בני בנימן, וישב היבוסי את בני בנימן בירושלים עד היום הזה" (א' כא'), אשמה בוטה כאשר יודעים מהו מקום ישיבת היבוסי שבירושלים- מקום המקדש. אשמה זו מתעצמת כאשר בפסוקים שלפני כן מתואר הכיבוש המוצלח של יהודה ושמעון. אך מנגד לאשמה זו עומדים דברי חז"ל שבנימין לא יכל לכבוש את ירושלים בגלל השבועה שנשבע אברהם לאבימלך ורק בכח כלל ישראל יצליחו לכבוש את עיר ה' מה שאכן קרה בימי דוד. נח היה לתלות את כישלון הכיבוש של לב האומה בשבט בנימין אך שבט בנימין ידע שלא יוכל לכבוש אותה ללא שאר השבטים. שבט בנימין הפנים משהו ששאר השבטים לא חשו בו.  


"מעשה אבות סימן לבנים", לא רק סימן חיצוני ודמיון מיקרי אלא תכונות ומידות עוברים מן האבות לבנים בעם ישראל ולכן כדי להבין את המצב בו שרוי שבט בנימין ביחס לאשמה זו המלווה אותו לאורך כל הספר ותכונות שבט זה בכלל אנו צריכים להתבונן על בנימין בן יעקב.

בנימין, האח הקטן שנשאר אחרון בבית אביו, מזכרת מכאיבה ליעקב מרחל ולאחים ממכירת יוסף, גדל בבית עם אחים בעלי כוחות נפש אדירים, אביו אהבו מאוד עד שהאחים משערים שאם הוא ייפרד ממנו אביו ימות. אך אנו צריכים לזכור שאהבה זו הייתה הסיבה למכירת אחיו וייתכן שהיא גם הזכירה לו את מות אימו בלידתו, עוד משקע של כאב.

בנימין כבר התנסה בהטחת אשמה עליו רק בגלל קירבתו הפיזית כאשר נמצא באמתחתו גביע "שליט מצרים", אז, מתארים חז"ל, האחים הכו אותו "בין כתפיו" ולכולנו קופצת הברכה של משה לשבט בנימין "ובין כתפיו שכן" שחז"ל ייחסו אותה לבית המקדש שבחלקו של בנימין. אז בנימין ידע שהוא לא גנב את הגביע אך למרבה הפלא אנחנו לא מוצאים שום תגובה של בנימין לאשמת השווא המוטחת בו. חז"ל זיהו תכונה זו ומצאו אותה גם באבנו של בנימין באבני החושן, ישפה- "שיש לו פה ושותק". נדמה שגם יעקב זיהה תכונה זו אך הוסיף עליה בדימוי של בנימין בברכתו לזאב טורף. זאב זאת חיה שניראת שקטה וחמודה אך כשהיא תוקפת היא מכוערת ואכזרית, ללא כל אצילות כמו של אריה טורף או גמישות של נחש נושך. זה אולי הדבר בו אנו נפגשים בפרשתנו, בנימין לא בתור זאב שקט אלא בתור זאב טורף. כאשר בני הגבעה התפרצו, ביחסם הם שברו כל קנה מידה מוסרי ישראלי וכללי. שבט בנימין שמר על השתיקה רבת ההוד למרות כל האשמות ומשקעי הכאב שהגיעו אליו עד שהתפרץ במעשה פילגש בגבעה.


כאשר שבט בנימין לא אזר חיל לכבוש את עיר האלוקים בתחילת הספר לא קם אף שבט לעזור בכיבוש שיתבצע רק על ידי כלל ישראל. עם ישראל מתעורר כעם מאוחד רק לאחר ביתור גופת הפילגש ע"י האיש משבט לוי שרצה להביע ש"שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה, אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו" (מלבי"ם שופטים יט' כט') רק כה חבל שעמ"י לא הבין את זה בכיבוש ירושלים בתחילת הספר. האיש הלוי עורר את זעמם של יושבי הגבעה שראו בו "זעיר אנפין" של ההתרחשות הציבורית כולה ובפרט של האשמה שמופנת אליהם. התנהגות האיש הלוי שהיה אמור לעסוק בגיבוש כלל ישראל והכנתו לעבודת המקדש ובמקום זה היה עסוק בלרדוף אחר פילגשו בניחוח האווירה הכלל ישראלית של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו ישב", מעוררים בנו זעזוע ועוררו את זעמם של בני שבט בנימין. מה גם שאותו אורח חלף ליד עיר יבוס, מקום המקדש, אך החליט לא ללון בה וסמך על כך ששבט בנימין יעשה את העבודה והוא יזכה להכנסת אורחים (כפי שבאמת היה ראוי שיקרה), בני הגבעה ראו בזה את תמצית האשמה שמוטחת בהם כאשר האיש שהיה אמור לשמור על בית המקדש זנח את תפקידו, עבר לחשיבה אגואיסטית וסמך על כך ששבט בנימין יעשה את העבודה, הם ראו בו דוגמא לכל ההנהגה, לסנהדרין לשבט יהודה ולוי, לכל אלו שהיו אמורים ללכד את עם ישראל סביב בית המקדש ולא עשו זאת. שבט בנימין לחם כעין מלחמה שקטה, פנימית ועמוקה נגד המצב של "ובימים ההם אין מלך בישראל", מלחמה שקטה שניסתה להבהיר לשבטים שעם ישראל חייב להתאחד סביב תוכן של קודש, מקום המקדש והמלוכה, מלחמה שקטה בתקווה ששאר השבטים יבינו אותם. מלחמה זו הגיע אפילו למצב של התלכדות להגן על אחיהם השפלים והאכזריים. בפסוק "ולא אבו בנימין לשמוע בקול אחיהם בני ישראל" לא לחינם מושמטת המילה "בני" לפני המילה "בנימין", אולי כדי להראות לנו את ההתאחדות השלמה של השבט.


עם ישראל התאחד כולו כנגד שבט בנימין, כולם חוץ מיושבי יבש גלעד שגם הם יקבלו את התגובה המתאימה. קואליציה שבטית של 400,000 לוחמים הפסידה ל26,000 אחים שלהם. בשני ימי הקרבות נהרגו 40,000 לוחמים מאחד עשר השבטים ורק ביום השלישי ניצחו הרבים את המעטים והרגו 25,000 מבני בנימין, אך אוי לו לאותו ניצחון, מלחמת אחים אחת גדולה! כמה כוחות עם ישראל בזבז על מלחמה זו, כוחות שהיו יכולים להיות מופנים לכיבוש הארץ, אחדות שיכלה להביא לכיבוש ירושלים. עם ישראל הבין את המסר ובסיכום שנעשה לאחר הקרבות הוא שם לב ששבט בנימין כמעט ונכחד "וישאו את כולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו למה ה' אלוקי ישראל היתה זאת בישראל, להפקד היום מישראל שבט אחד", עם ישראל הבין כנראה את המסר, עם ישראל הבין שאכן איברים מחולקים או גוף שלם בלי איבר אחד הם פגומים. עם ישראל הבין מתוך הפנמה עמוקה ששבט בנימין חייב להתקיים כחלק מכלל ישראל וצריך למצוא פתרון לשבועה שנשבעו לא לתת את בנותיהם לשבט בנימין.

כאשר עם ישראל הפנים את המסר של האחדות הוא לא יכל לסבול את היחס של יושבי יבש גלעד לכל המתרחש אשר שמרו על האווירה של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו ישב" ולא הצטרפו לאף אחד מהצדדים הלוחמים. עם ישראל מצא לנכון להכות ביושבי יבש גלעד כדי לתת את בנותיהם לשבט בנימין וכשהם לא הספיקו הם התירו לשבט בנימין "לחטוף" מבנות ישראל שחוללו בכרמים ביום חג קבוע הלא הוא ט"ו באב.


עם ישראל למד את המסר החשוב של מה קורה כאשר "בימים ההם אין מלך בישראל" ואנו שלומדים את התנ"ך צריכים גם להפנים את ההבנה הזו, כמה צריכים אנו לברך על ההנהגה האחת שיש לעם ישראל בארצו וכמה אנו צריכים לשאוף להחזרת המלכות ולהנהגה שמודרכת על פי התורה במהרה בימינו אמן.



תנ"ך

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעמיחי ר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז אב ה´תשס"ח  
נהניתי לקרוא על הסיפור הקשה הזה דווקא מהזווית הזו.
לדעתי היה מקום לעוד יותר תימצות.
בהצלחה(:
י"ח אב ה´תשס"ח  
עם ישראל לא למד שום מסר!!! / אורח/ת בביכורים
אני מתנגד לסוף המאמר . כל הסיפור הזה יוצא נגד החשיבה שאדם או קבוצה ששמה את עצמה במרכז במקום את הצדק האלהי. ההבנה של עם ישראל בסוף הסיפור נובעת מחשיבה פאשיסיטית ולכן הם מחסלים שבט אחד (אנשי יבש גלעד) כדי להציל שבט אחר (בנימין).
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד