המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
מעגלים / אוליב (:
בביכורים מאז י"ב סיון ה´תשס"ח


ציפור מצוירת קטנה באינטרנט, ביוטיוב. אפילו לא בגודל מסך מלא, וכבר אני בוכה. דבר כזה יכולים רק ההורמונים לגרום. ובכל זאת אני צופה, ושוב צופה, וכאשר עלי לגשת לחדר השני אני מגבירה את הווליום שאוכל להמשיך ולשמוע את גארי ג'ולס, שהביצוע שלו לשיר מוצא חן בעיני וטוב בהרבה מן הביצוע שהכרתי קודם לכן. הציפור, לפי הקצב, מדדה הלוך ושוב אל קצה הצוק ומתחת לו. בעזרת חבל מתוח, פטיש ומסמרים היא תולה עצים במורד הצוק, מקבעת אותם במסמרים במקורה, כך שהם עומדים בזוית לא טבעית, כאילו צומחים אפקית מן הצוק התלול.

איני דומה לציפור הזו בשום מובן. היא שמנמונת ואני רזה, היא מדדה כברווז ואני פוסעת זקוף וגבוה. לה יש בטן שמנמונת, ולי אין. אפילו לא קטנה.

את ההורמונים אני מזריקה בעצמי. הבטן שלי נראית כמו בטן של אשה מוכה (מעודי לא ראיתי כזו, אך כך היא מצטיירת בדמיוני). את הישבן איני רואה אך לו ראיתי אני בטוחה שגם הוא נראה כמו ידיים של נרקומן. שנים של הזרקה הפכו אותה לחלק ממני, כמו גם את מבטי הרחמים של הסביבה, ההערות חסרות הטקט, גלי החום והסחרחורות, השינה המופרעת ומצבי הרוח, והתקווה המתנפצת שגורמת לי להתייפח מול המחשב כמו ילדה.

בפורום אני קטנטונת2. 2 מפני שכבר פעמיים שכחתי את הסיסמה שלי, אך בכל זאת רציתי להישאר קטנטונת כי כך מכירות אותי כולן. לכן הפכתי לקטנטונת1, לאחר מכן לקטנטונת2, ויש להניח שמתישהו בעתיד אהיה קטנטונת3, 4, 5... שכחתי מכבר את הזמנים שבהם נחשבתי לבעלת זיכרון. הסניליות הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממני.

מישהי העלתה לפורום קישור לסרטון המונפש הזה, שאני בוכה מולו. "ככה אני מרגישה" היא כתבה. ואני, בתגובה מהבטן, כותבת לה "קרעת לי את הלב". אותו לב שלנו שיודע להיקרע ולהתאחות בצורה מופלאה כל פעם מחדש. אין לי הסבר לכך, כמו שאין לי הסבר לדחף של הציפור הזו לעוף. בעצם יש הסבר: אין לה כנפיים, וציפור בלי כנפיים היא באמת בבעיה. כשמשהו מהותי כל כך חסר אי אפשר להשלים איתו. אני יודעת, למרות שהלב מתאחה. הצלקות נשארות.

גארי ג'ולס שר על פנים מוכרות סביבו, מוכרות וקרועות. ואני מבלה בפורום חלק ניכר מזמני, עד שהפנים הוירטואליות הפכו מוכרות, כל כך מוכרות, אולי יותר מן השכנים שלי חסרי הטקט. איני כותבת בפורום פרטים מסגירים ואי אפשר לזהות אותי ברחוב, אבל הותיקות כבר מכירות ויודעות בדיוק הכל. קטנטונת2, מהבהב המחשב מולי, שלושה מסרים חדשים. המסר הראשון הוא ממישהי חדשה בפורום, ששואלת קטנטונת2, הבנתי שאת מטופלת אצל בר-חוה. את יכולה לתת לי פרטים עליו? למה הוא מומחה ואיך הוא? ואני עונה לה שבר חוה נהדר, חוץ מהמומחיות שלו בפוריות הוא מומחה לאולטרסאונד ויש לו ידיים זהב שזה חשוב, היו לו הצלחות עם FSH גבוה, הוא יצירתי בפרוטוקולים ומה עוד את רוצה לדעת, אענה בשמחה. המסר השני הוא מסאלה, ידיה ותיקה. לא באמת קוראים לה סאלה, וגם לי לא באמת קוראים קטנטונת2, אך כך אנו מכירות ונוח לנו בכך. סאלה שואלת רק מה שלומי כי מזמן לא יצא לנו להפגש. אני לא עונה על השאלה הזו. איני יודעת מה שלומי, בעצם אני יודעת מה שלומי אך איני רוצה לענות לה שהוא עייף, עייף מאד, שלומי מותש ממש. אני מקווה כבר זמן רב כל כך ששלומי שביר מאד ואני מעדיפה לא לענות לשאלה הזו. במקום זה אני פשוט עונה לה "ומה שלומך?" והיא תבין לבד ולא תחטט.

המסר השלישי הוא מבעלי. אני אוהב אותך, הוא כותב לי. איזה איש נהדר. למרות שבכלל לא מעניין אותו לכתוב בפורום הוא יודע שאני שם, ויודע מדוע אני שם, ובעצם אומר לי בשלוש מילים גם כשקשה לך ורע לך ואת בורחת, אני פה. אוהב אותך.

גארי ג'ולס ממלא כוסות בדמעות, שזה מאד מעניין כי הוא בכלל לא יהודי ומה הוא יודע על כוסות של דמעות. הציפור חסרת הכנפיים סיימה לקבע את העצים אל הצוק והם מזדקרים באויר בתנוחה לא טבעית בעליל. דווקא הצבעים שלווים והרמוניים, הציפור בצהוב, הדשא למעלה על הצוק בירוק עמוק. גזעי העצים חומים מרגיעים ועלוותם ירוקה שלווה, אפילו הערפל למטה - הערפל שמכסה על התהום - לבן צמרירי, מזמין ממש. עכשיו היא קופצת, הציפור, קופצת אל התהום, והעצים נותנים לה הרגשה שהיא כאילו עפה. זה מסביר מדוע החלומות שבהם חלם גארי ג'ולס את עצמו מת היו הטובים ביותר שחלם מעודו. מוות כזה, שמגשימים בו חלום, יכול להיות חלום טוב. הציפור לא תעוף שוב. בסיום מסע התעופה הראשון והיחיד שלה היא תתרסק אל התהום. היא יודעת זאת, הציפור, ודמעה זולגת מעינה לפני שהיא נעלמת מן העין.

איני דומה לציפור הזו בשום מובן. אני קמה לתחיה אחרי ההתרסקויות. ואיני בוכה, רק לאחרונה ההורמונים גורמים לי זאת. ובכל זאת היא מעוררת בי מחשבה על המציאות שלנו, כמה קשה אנחנו מוכנים להתאמץ, וכמה אנחנו מוכנים לעוות אותה כדי להגשים חלום, וכמה אנחנו מוכנים לאבד, והיכן הקו האדום.

רוני4 המקורית כותבת בפורום הודעת יאוש. היא תמיד פסימית, רוני4 המקורית, ובכל זאת הכינוי שלה מעודד אותי כיון שהוא מראה לי שאיני הסנילית היחידה בבית הזה. הפעם היא מיואשת מתמיד. נמאס לי, היא כותבת, ואני לא יכולה יותר. מנוגון מנפח אותי וכולם חושבים שאני בהיריון, דקא עושה לי גלי חום וקור, וגם בריחת סידן ואני כמו זקנה, וכאבי ראש ואני לא יכולה לישון, וגונל עושה לי מצבי רוח, מסכן בעלי כבר ממש נהייתי מפלצת. איך אוכל להיות אמא לתינוק כשאני כזו מפלצת? והיא מוסיפה שני אייקונים בוכים ליד, שנדע מה היא מרגישה.

אני עונה לה שהיא לא מפלצת, וכולנו עוברים את הדברים האלה וזה מוכר, ואלו תופעות לואי שיחלפו כשתהיה בעזרת ה' בהריון ותפסיק עם ההורמונים, והיא לא לבד. אני מוסיפה גם אייקון מחבק. אין לי מצב רוח ליותר מזה, אבל לרוני4 המקורית זה כנראה עוזר לדעת שהיא לא לבד. כבר מזמן למדתי שחלום משותף, כמה משפטים וחיבוק וירטואלי יכולים לעשות הרבה מאד.

הציפור המונפשת ידעה מה היא עושה כשקפצה. כנראה שהכאב בחיים הללו, בלי לעוף, היה גדול מדי והיא לא יכלה לשאתו. כנראה שהחלום היה גדול מדי, או התהום היתה מזמינה מדי. אנשים רצים במעגלים, גארי ג'ולס שר, עולם משוגע. כל כך קשה היא עבדה על מדרון העצים שלה, רק בשביל לחלוף דרכו במהירות ולהתרסק.

איני דומה לציפור הזו בשום מובן. היא שמנמונת ואני רזה, היא מדדה ואני פוסעת זקוף וגבוה. לה יש בטן ולי אין, אפילו לא קטנה. היא בחרה את הקפיצה שלה ואני, האדמה נפערת תחת רגלי בלי הודעה מראש. אבל אני, אני קמה אחרי שאני מתרסקת.

לי יש כנפיים.




______________________________________
http://www.youtube.com/watch?v=g0G9vDKcdLg



© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוליב (:
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב סיון ה´תשס"ח  
תודה.
י"ב סיון ה´תשס"ח  
הדרך שבה את מעבירה את הדרמות היומיות שלך מנגנת על 4 מיתרים שמתוחים היטב לאורך כל גופי.
שיהיה לך רק טוב
ש.בר מכל הלב
י"ב סיון ה´תשס"ח  
מאחר ואין לו כנפיים לעוף והוא רוצה לחוות לפחות פעם אחת בחייו מעוף של ציפור (הוא הרי ציפור). הוא בונה לו מסלול תעופה על מדרון תלול וטס את טיסת חייו כלפי מטה עם אשליה של תעופה.
הסוף ברור - התרסקות וכך גם המטאפורה וסליחה שהרגשתי צורך עז לפרשן.
ש.בר
י"ב סיון ה´תשס"ח  
[אין לי כל כך מילים, האמת, וזה גם לא כל כך הוגן שילד בן 15 נכנס לכל הצרות שיש לאנשים גדולים.

רק להגיד שכאב.
י"ב סיון ה´תשס"ח  
אוי אוליב!

איזה סיפור יפה. כתוב נהדר, נוגע עמוק עמוק...

אני כבר כמה דקות יושבת מול המסך, מנסה לעכל, אבל מזמן מערכת העיכול שלי לא מתפקדת...

תודה על סיפור נפלא. שבית אותי לגמרי.

|חיבוק|
י"ב סיון ה´תשס"ח  
הכאבת... תודה ששיתפת אותנו...
את מדהימה!
י"ב סיון ה´תשס"ח  
חברים, / אורח/ת בביכורים
לא כל סיפור הוא אוטוביוגרפי, כן?

|גם אם הוא מדהים. תודה.|
י"ג סיון ה´תשס"ח  
טוב, אין לי מילים בעצם.
לא כאלו שיכילו את הסיפור הזה. הוא מדהים. תודה!

הכאבת וריגשת נורא.

את יודעת, מוטיב הציפור כבר כל כך שחוק ובנאלי ברב הסיפורים שהוא מאבד את הטעם שלו, אבל כאן...
הבאת את זה כל כך בצורה מיוחדת ואחרת...
וזה כל היופי.
י"ג סיון ה´תשס"ח  
אני מרגישה לא ראוייה להגיב..
י"ג סיון ה´תשס"ח  
כואב ומדהים.

אולי לא מקורית, אבל תודה.
י"ג סיון ה´תשס"ח  
מה שמגניב בסיפורים שלך זה שהעלילה נבנית במנותק מהסיפור. כבדרך אגב, ולא ממש משנה משהו.

יופי של סיפור, למרות שלא הזדעזעתי. אני מתכוין- על ההתחלה קפץ לי הרעיון של אשה שלא יולדת, ומכאן ואילך הכל זרם...

(אהבתי את זה שבעלה אוהב אותה. לא יכול להסביר, כי זה טריוויאלי, אבל אהבתי את זה. כאילו סתם ככה היינו מצפים לאיזה בעל נורא לא מבין, אבל את שוברת, ולא.)


ניק.
י"ג סיון ה´תשס"ח  
ממש לא.
גם המציאות הזו אינה מזעזעת בעיני. קשה כן, מאתגרת כן, מזעזעת - ממש לא. יש דברים אחרים שהייתי מגדירה כמזעזעים.
מה כן - רציתי לגעת (או יותר נכון, המוזה שכותבת עבורי).
אם עשיתי זאת, והיה זה שכרי.
י"ג סיון ה´תשס"ח  
באמת נגעת. (ולא ידעתי איך להגיב, זה השתיק אותי לגמרי, במיוחד אחרי שראיתי את הסרטון...) המשפט האחרון מדהים. תודה שכתבת.
י"ג סיון ה´תשס"ח  
לי נותר רק לבכות / אורח/ת בביכורים
י"ד סיון ה´תשס"ח  
אהבתי.
י"ד סיון ה´תשס"ח  
תודה / אורח/ת בביכורים
תודה
תודה
י"ד סיון ה´תשס"ח  
בן 15 הוא לא ילד בעיני.
אם ליוצר יש נפש רגישה מספיק, הוא מסוגל לחוש אחרים גם בלי שחווה על בשרו את הסיטואציה שהם מתארים.

לא הוגן?
מי שמפרסם פה,לוקח בחשבון שכל אחד יכול לקרוא.
בעיני זה הוגן.
אם כבר, לא הוגן מצידי להרוס תמימות, אבל זה כבר עניין אחר.
י"ד סיון ה´תשס"ח  
אוי
ט"ו סיון ה´תשס"ח  
אני בוכה, וזה לא ההורמונים, רק ההבנה, והכאב, והקושי, וואו, כמה קושי.
עֹז
ט"ז סיון ה´תשס"ח  
אוי טעטע.

איך שאת יודעת לחטט במקומות הכי הכי כואבים שיש. במומחיות, כאילו את מומחית לכתיבת כאב. ובצורה הכי נוגעת, הכי חשופה, הכי דומעת. ובכל זאת- רבות הפעמים בהן הייתה גם נגיעה של אופטימיות, אולי קוסמית, אבל היא ישנה. דווקא מתוקה כזו. כמו כשכתבת על הבעל האוהב, על הכנפיים (למרות שיכול להתפרש גם ככנפיים של הציפור בסרטון העצוב הזה, כנפיים לאבדון, לתהום).

את הרבה יותר ממדהימה.
י"ז סיון ה´תשס"ח  
עצוב, אופטימי, וחודר עמוק עמוק.

כ"א סיון ה´תשס"ח  
הסרט, השיר, הציפור ואת.

ואם זה אמיתי אז שהשם ישלח לך המון הצלחה וילדים צדיקים ומתוקים !

ואם זה לא - אז באמת שתהיי בריאה, אך את יודעת לכתוב...
ה´ תמוז ה´תשס"ח  
קיבלתי הודעה על יצירה / אורח/ת בביכורים
שלא נמצאת עוד באתר
האם זהו סוג של נוכחות נעדרת או שמא יש פה קונספירציה עמוקה ונסתרת

אני מחכה ליצירות נוספות
בסבלנות

ראויה
ג´ כסליו ה´תשס"ט  
חזרתי ועדיין אין לי מילים.

"אבל אני, אני קמה אחרי שאני מתרסקת".
הלוואי.
ל´ סיון ה´תשס"ט  
כ"כ טוב. וקשה. וכואב. אבל כתוב נפלא.
מדהים איך שאת מצליחה תמיד להיכנס כ"כ לדמויות שלך, ליצור אותן עד הסוף. לגרום גם לקורא להיבלע אל תוכן ולהזדהות איתן לחלוטין.
סיפור מקסים.
ט´ תשרי ה´תשע"ב  
תודה.
כ"ז תשרי ה´תשע"ב  
תודה על זה. נגעת.

(ברמה הטכנית אני חושב שהכתיבה שלך השתפרה מאז, עד כמה שזה מוזר לי להגיד את זה לך.)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד