בנושא
בכרם
חדשות
 
פיתות / אממ
בביכורים מאז כ"ה אייר ה´תשס"ח

 
היום, הלכתי לשוק. זה היה טיול כזה, רק של שנינו, של ילד ואבא. הטיול התחיל משעמם. הוא - כל הזמן דיבר בפלאפון, ואני נאלצתי להסתכל מהחלון של האוטו, ולא קרה כלום בחוץ, רק עוד הרבה אוטואים שנוסעים ובתוכם מדברים בפלאפון או משועממים שמסתכלים מהחלון.

מתישהו עצרנו.

**

המבוגר יותר אמר, "חמוד, עכשיו יורדים!", ופתח את הדלת, קופץ החוצה.

השני ענה לו, "דוגרי, הגיע הזמן..."

**

ואז החלפנו מילים, ושמחתי, כי הוא דיבר איתי. שיחה עם מישהו, או כל סוג אחר של תקשורת, מהווה קשר מסוים בין שני אינדבודואלים. וזה טוב, שדיברנו. ככה כנראה אנחנו קשורים.

והלכנו לנו ביחד. וכשאתה לא בתוך אוטו, אז הרבה יותר נחמד. גם כי אתה נושם אויר אמיתי ולא כזה מסריח של מזגן, וגם כי אתה ליד אנשים, ולא ליד מכוניות שעושות עשן שחור אפל.

פעם, כשהייתי נורא נורא קטן, חשבתי שהעשן השחור הוא דבר רע שרוצה לאכול את המכוניות. ומרוב שהייתי קטן, אפילו דמיינתי מכוניות אכולות וזה. הסבירו לי שאני חושב לא נכון. אז עכשיו כשאני גדול, אני כבר לא מפחד מהעשן. אבל הוא עדיין מפחיד קצת קצת, ויש לי דמיונות על העשן, נוסק מעלה מעלה ועושה חור בשמיים, משם השמש תיפול עלינו.

**

המבוגר יותר הכריז, "הנה השוק, תסתכל"

**

אף פעם לא הבנתי מה זה בדיוק שוק. האנשים, או הרחובות, או הריח, או המוזיקה, או הכל ביחד. לפני הרבה שנים נסענו לסבא וסבתא שלו לשבת. כשחזרנו, במוצ"ש, שמעתי את אמא אומרת "תראה, הנה הבית", ובכלל עוד לא הגענו.

לפעמים אני לא בדיוק מבין למה הם כולם מתכוונים. ואז אני נאלץ לנחש. זה בסדר לנחש, חוץ מזה שלפעמים אני טועה, ואז זה כבר לא כל־כך בסדר.

ובשוק הזה היו כל מיני אנשים. הם כולם הסתכלו עלינו. חלק אנשים היו עם מקלות לבנים בתוך הפה ויצא להם את העשן הזה שאוכל. הם דוקא חייכו, והיה נראה שם לא יודעים שהשחור רוצה לאכול אותם. אבל לא אמרתי להם, כי התביישתי.

ואז הוא אמר, "בוא תראה, הנה הופעה מיוחדת". כי יש שם רחבה גדולה וכל האנשים שהיו שם זזו, ונכנסו אנשים חדשים, עם פנים מקושקשות, סוחבים כלובים.

אני זוכר שהיה יום אחד, שראיתי את אמא מציירת לעצמה בפנים. החלטתי שגם אני רוצה. וכשהיא הלכה לשירותים, ואמרה לי שיש סנדויץ´ בשולחן, לא הכנסתי אותו לתיק. הלכתי למראה שלה. ושם היו ליד הבשמים המון קופסאות שטוחות. בחרתי אחת בצורת לב. פתחתי את המכסה השקוף והיו מרובעים צבעוניים. טבלתי את האצבע בירוק ושמתי לי על האף. צחקתי. אבל לא אהבתי איך שנראתי, כי לא הכרתי את עצמי עם הירוק, אז לקחתי טישו וניקיתי את זה עם מים וזרקתי את הטישו לפח וסגרתי את הלב ושמתי אותו במדף ליד הבושם הורוד. היא נכנסה, ושאלה אותי מה אתה עושה פה? אמרתי שאני חושב על משהו וזה לא עניינך. היא אמרה, די לחשוב, לך למטבח ותארגן לך את התיק ולך לאוטו.

**

המבוגר יותר אמר "תראה איך הם כולם מאופרים, זה מדהים. הם בעצם משנים את מה שהם באמת, והופכים ל-"


השני קטע אותו. "אני בכלל לא אוהב שהם מאופרים"

המבוגר חשב קצת, ואז החליט "גם אני לא אוהב שמתאפרים"

**

הם הציגו משהו. לא אהבתי את ההצגה. אני חושב שהם סבלו. הם היו רזים מידי. ולחיות היו עיניים עצובות עצובות. כשהם גמרו, ופנינו ללכת, הם אמר "מוקדש בהוקרה לשופט ראובני, בתודה על התקציב שהוא הוסיף לסעיף תרבות"

פעם, עוד לפני שידעתי לקרוא, הביאו לי חמש שקל ואמרו לי לחזור עוד שעה. ואני לא ידעתי בזמן ההוא שהם בינתיים ארגנו לי יומולדת. בכל אופן הלכתי עם המטבע וידעתי שאני יכול לקנות המון המון, חבילת שוקולד, גולות, כדור קטן, מסטיק, עט נחמד. כל הדברים היפים האלה הסתובבו לי בראש וסחררו אותי ואני התלבטתי. ידעתי, שאני יכול לקנות רק דבר אחד. כי חמישה שקלים הם הרבה כסף, אבל לא מספיק בשביל לקנות גם שוקולד וגם גולות וגם כדור וגם מסטיק וגם עט. אז החלטתי שאני אלך לי לחנויות, ואשוטט, ואקנה את הדבר הראשון שאני אמצא. בכוונה הלכתי לא דרך החנויות הרגילות כי רציתי משהו מיוחד. לא ידעתי שארגנו לי יומולדת, ושאני אקבל מכונית עם שלט. לכן קינאתי במכונית הזאתי שהיתה בחנות. המוכר שאל אותי אם אני רוצה, ואמרתי שזה תלוי. הוא שאל תלוי במה, ואני אמרתי בכמה זה עולה. אם זה עולה יותר מחמש שקל, אני לא יכול. המוכר צחק ואמר אתה לא יכול. הצטערתי וטיילתי בחוץ ובעטתי בפחית ואני אפילו לא הסתכלתי של מה היא היתה, סתם בעטתי. והפחית הגיעה לחנות מוזרה, של זקנים. הייתי חייב להיכנס כי ככה הפחית החליטה. כעסתי עליה כי החנות נראתה משעממת אבל בכל זאת הקשבתי לה ונכנסתי. היו שם כל מיני הפתעות. עכשיו כבר הייתי חכם והלכתי למוכרת ואמרתי לה שיש לי חמש שקל ומה אני יכול לקנות בזה. היא הצביעה איפה שהיו ערימות של שיער ואמרה, היום יש מבצע על הפיאות. הן היו מצחיקות, והיה לי כסף בדיוק מתאים, אז בחרתי פאה אחת לבנה, עם תלתלים. המוכרת שמה לי אותה בשקית ואמרה לי תתחדש. כשנכנסתי הביתה, הייתי עם הפאה הלבנה על הראש וכולם הסתכלו עליי, ועשו וואוו, ואמרו אתה נראה כמו שופט מהמאה ה־14. ופתאום הם נזכרו ושרו לי היום יומולדת.

המשכנו ללכת בשוק, והגענו לדוכנים של האוכל - וזה מה שהיינו צריכים. קנינו שם חבילת פיתות.

**

המבוגר הניח שקית שחורה ושאל "בכמה זה?"

"בחמש" ענה לו המוכר.

"קח"

**

ונסענו וחזרנו הביתה. בדרך היה נחמד, כי הוא דיבר איתי. דיברנו על המופע שהיה בשוק. הוא אמר שהוא דוקא אוהב את זה. הוא התלהב במיוחד מהאיש המקושקש שניסה להכניע אריה. אני אמרתי שאני לא אוהב. וככה דיברנו על הא ועל דא. הגענו לגינה, והקשתי את הספרות בקוד של הדלת. נכנסנו ואמא נישקה אותי, וחיבקה אותו. היא שאלה איך היה.

**

המבוגר ענה "ככה, היה" והגיש לאישה את הפיתות.

השני אמר "דוקא היה מגניב. בדרך לפיתות היה איזה מופע שעשו בשביל אבא"

המבוגר תיקן בעייפות: "הקדישו, חמוד. לא עשו בשביל"

"כן, הם הקדישו" הסכים השני. "אהבתי את המופע הזה"

**

ואמא לקחה את הפיתות ואמרה שעכשיו היא מבינה למה איחרנו, ואם נהננו זה בסדר. דוקא בכלל לא נהנתי, אבל היא אמרה שזה בסדר, אז שתקתי.

והכנתי מנגל ושמתי עליו כנפיים ונקנקיות וקבבים וסטייקים, והוא הכין צ´יפס, והיא סידרה את השולחן ושמה עליו שלוש צלחות, שלוש סכינים, שלושה מזלגות וערימת מפיות.

היו תקופות, בעבר, שחגגנו את יום העצמאות עם המשפחה או עם חברים. אבל פתאום הם התייחסו אלינו מוזר ואני אמרתי לאמא שאני כבר לא רוצה לבוא אליהם. הם שכחו שאני חבר שלהם, וזכרו רק שאני השופט הראשי בבית הדין של העיר.

**

המבוגר יותר אמר "סיימתי"

בתגובה, האישה הכריזה "בואו, אוכלים!"

**

התיישבנו ליד השולחן. לקחתי פיתה ושמתי בה צ´יפס ופלאפל וחומוס וסלט וסטייק ונקנקיות וקבב, וקצת מהכנף. דחסתי הכל בפנים, תמיד אני עושה ככה.

לקחתי ביס ענק, והכל נכנס לי לתוך הבטן. ככה, החליק.



מחאה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאממ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה אייר ה´תשס"ח  
מיוחד מאוד! / אורח/ת בביכורים
כ"ו אייר ה´תשס"ח  
הלכתי לאיבוד...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד