המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
עד יכבו חיי / plia
בביכורים מאז י"ב אייר ה´תשס"ח

  קריית שאול שקטה בדרך כלל בשעות האלה של הערב. תשאלו את אמא של אסף, היא יודעת. היא מכירה את הקולות והריחות המיוחדים לכל אחת משעות היממה, בכל העונות. היא יודעת שבסביבות אלול, מתחת לשורת העצים של חלקה י"ב, השלכת משמיעה קולות של פצפוץ אם דורכים על העלים. היא יודעת שבשש בבוקר, אפילו לכאן מגיעים הריחות של הלחמניות. היא יודעת כמה בית הקברות גדול בשעות הריקות של הלילה, וכמה עמוק העצב ביללות של החתולים. תהום.

אבל היום דווקא יש המוני אנשים סביבה, כמעט שמח כאן. ככה זה תמיד ביום הזיכרון. יפה מצידם, להיזכר בו פעם בשנה. עזה שוב בוערת, ויורם גאון שוב מבטיח להם שזו תהיה המלחמה האחרונה, כאילו שבשבילה זה משנה. המלחמה האחרונה שלה נגמרה כבר מזמן, בחורף תשעים וחמש. המלחמה האחרונה שלה, ואיתה הנשימה האחרונה. מאז היא כבר לא באמת נושמת, רק שואפת ופולטת אוויר, כי אמרו לה שהיא מוכרחה להמשיך לחיות בשביל דודו, וחלקם מעיזים להוסיף שגם בשביל עצמה. אז אם זה מה שנקרא לחיות, היא עושה את זה די טוב.
והיא יודעת שכשיגמר היום הזה, הם ילכו כולם לחגיגות שלהם, והיא תישאר כאן, כהרגלה. והם יעברו לידה אחת לשנה בערך, ובדרך החוצה יהנהנו לעברה במבוכה או יסיטו מבט וימלמלו בשקט: "מסכנה. מה יהיה? שלוש עשרה שנים והיא חוזרת לכאן כל יום". היא הפכה כבר לחלק מהנוף, מהדממה. לפעמים היא רק רוצה להיות חלק מהמצבה. לחרוט את עצמה על האבן.

בהתחלה הם עוד ניסו לשכנע אותה. אמרו לה שזהו, שנת האבל חלפה והיא חייבת לחזור לחיים. הם לא מבינים שהיא לא יכולה, פשוט לא יכולה להשאיר אותו כאן לבד. הוא ילד של אמא, הוא לא יצליח להסתדר. הנה, תראו מה קרה לו ברגע שהיא שיחררה קצת וחתמה על הטופס הארור ההוא.
אז היא עשתה איתו הסכם שהיא לא תשאיר אותו לבד יותר. היא תבוא כל יום, עד סוף חייה, עד שתצטרף אליו. אפילו דודו נכנע לה בסוף, והם עברו לתל אביב. בהתחלה הוא עוד התעקש, אמר שרמת גן קרובה מספיק, והיא תתרגל ללכת פעם בשבוע. אבל אחרי הלילה ההוא, כשהיא קמה והלכה אליו בארבע לפנות בוקר כי הרוח בכתה כל כך, הוא נכנע. כשהגיע בשבע בבוקר ומצא אותה ישנה עם הראש מונח על המצבה הרטובה, הוא הבין שהיא חייבת להישאר כמה שיותר קרובה, אחרת תשתגע.

ואולי היא כבר משוגעת. היא שומעת מדי פעם איך האנשים מדברים. אפילו כשהסכימה בסוף להצטרף לקבוצת תמיכה, הרגישה איך מסתכלים עליה בעיניים מרחמות. היא חשבה ששם יבינו, רק נשים שעברו את מה שהיא עברה יכולות. הן לא תחשובנה שהיא לא בסדר רק בגלל שהיא לא מוכנה להמשיך הלאה בלעדיו, הן תדענה בדיוק למה היא לא מוכנה יותר לחייך, לבגוד בזיכרון שלו כאילו לא היה מעולם. רק הן.
אבל לא. אפילו שם היא הרגישה את הרחמים ננעצים בה, כמעט בנזיפה. עוד ניסתה ללכת לפגישה הבאה, אבל ברגע שמישהי נופפה מולה במילה הנוראית הזו, "להרפות", היא ידעה שהן לא מבינות. כאילו שילד זה חבל. איך אפשר להרפות מחלק מעצמך? להרפות פירושו להמית את עצמך, לאט לאט. החלק שתשאיר מאחוריה יימק לאיטו, והיא תלך ותרקיב אחריו. היא יודעת שזה מה שיקרה. אז היא חייבת להגיע לכאן כל יום כדי להסניף ממנו קצת חיים, ולהמשיך ברוטינה של עצמה.

להסניף. איזו מין מילה זו בכלל? היא מחייכת לעצמה כשהיא נזכרת איך הוא היה נבוך אז, כשהיא שמעה אותו אומר למיאה'לה שהוא יכול להסניף אותה שעות כשהיא מגיעה אליהם הביתה עם שיער חפוף. היא לא הייתה אמורה לשמוע, אבל  זה עשה לה טוב לדעת שהילד הקטן שלה מאוהב ככה, ועוד במאיה, מקסימה כזו.

והנה, אפילו מאיה'לה המשיכה הלאה. כמה שהן בכו יחד בלוויה. והיא ידעה אז שרק האהבה של  מאיה התקרבה אולי לעוצמת האהבה שלה אליו. כמה הם חיכו כבר שיסיים את הצבא כדי שיוכלו להתחתן. והיום היא שואלת את עצמה - אז איך דווקא מאיה, עם כל האהבה שלה, הייתה זו ששכנעה אותה בסוף לחתום? מאיה אמרה אז שהיא יודעת כמה היא דואגת בתור אמא, אבל שתיהן יודעות גם שהוא לעולם לא יסלח לה אם לא תחתום. היא תקבור לו את החלומות במו ידיה אם תסרב, וגם ככה כל החיים היה לו קשה להיות בן יחיד, אז שתרפה.
אז היא הרפתה, ובמקום לקבור לו את החלומות היא קברה לו את הגוף. במו ידיה, בחתימה אחת. אז היא חייבת עכשיו לבוא יום-יום ולבקש את סליחתו על שחתמה. "סליחה, אספי. סליחה". היא לוחשת לו. "לא רציתי לקחת אותך ממאיה'לה שלך. כמה יפים הייתם יחד, וכמה שהיא בכתה".

והנה, אפילו מאיה המשיכה. היא עוד זוכרת איך יום אחד חזר אליה הניצוץ בעיניים. הניצוץ ההוא שכבה אחרי שאספי הלך. ואז היא הבינה שיש מישהו חדש בתמונה. היא רצתה לכבות לה אותו, את הניצוץ. לשפוך עליו את כל הדליים של הדמעות מהשנתיים שחלפו, לשפוך עליו נהרות שלמים כדי שיכבה. הוא של אסף, הניצוץ הזה, רק שלו. היא רצתה לעקור אותו משם, מהעיניים היפות שלה. רצתה להטיח בה שתלך ולא תחזור יותר, הבוגדת. אבל במקום זה היא חיבקה אותה חזק ואמרה שהיא מתרגשת לשמוע. ומאיה שמחה כל כך, והבטיחה שתמשיך להגיע, ושחשוב לה שהם יכירו את שי וייקחו חלק בחיים החדשים שלה, ושהיא לעולם-לעולם לא תשכח את אסף. הוא חי בתוכה, ולילד הראשון שלה ושל שי הם יקראו יאיר, כמו שאספי רצה.

ועכשיו יאיר כבר בן שבע, והם נפגשים פעמיים בשנה - ביום השנה וביום הזיכרון. כאילו שיש לה צורך ביום מיוחד לזיכרון. אולי ימציאו במיוחד בשבילה יום אחד של שכחה במקום?! כן, ככה עדיף. יום השיכחון היא תקרא לו.
ויאירי של מאיה ושי כבר בן שבע, ויובל בת חמש והתינוק החדש שבבטן. והיא עצמה בת חמישים וארבע פחות שלוש עשרה.
ויורם גאון ממשיך לשיר על המלחמה האחרונה, והמלחמה שלה נגמרה כבר מזמן, בחורף תשעים וחמש, ביחד עם הנשימה האחרונה.

והקריין בשלו, ריאלי:

"תם טקס יום הזיכרון, אנחנו מתכבדים לפתוח את חגיגות יום העצמאות".


יום הזכרון שכול

© כל הזכויות ליצירה שמורות לplia
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אייר ה´תשס"ח  
את יודעת מה זה שאין מילים? אבל עכשיו באמת קצת קשה לי לומר.

באמת חשוב להכנס קצת לראש הזה. במיוחד אנחנו [בהכללה] שכל כך רגילים לאמירות של "חייבים להמשיך" ו"ככה הוא היה רוצה".

תודה.
י"ב אייר ה´תשס"ח  
(כן. אז אין הבדל בין שיר לסיפור, אלה פשוט המילים שלך..)

מצוין, פליאתי. בעיקר אותה ציפיה למה שכבר לא יקרה. כמה אבל.
י"ב אייר ה´תשס"ח  
שבוע טוב

ממש ממש מרגש. הסיפור ממש זרם וגרם לי ממש כמעט לבכות.
י"ב אייר ה´תשס"ח  
זה שיר עמוס וארוך.
י"ג אייר ה´תשס"ח  
לא. אין לי כרגע מילים שממש יכולות לתאר את הסיפור המדהים הזה או את מה שהוא עשה לי.

יש כאן צירופי מילים מקוריים ומיוחדים מאוד.

אמיתי וחזק להחריד.
התכווצתי מהקריאה...
י"ג אייר ה´תשס"ח  
ואני כמו כולם נשארתי עם פה פתוח
י"ג אייר ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
כל כך אציתי ומדוייק!
ממש נכנסת לראש של האמא השכולה..
כואב ונכון.
וממש טוב

רוני
י"ג אייר ה´תשס"ח  
המחשבות שלה משכנעות. אולי היה חזק יותר בתור מונולוג שגם נגמר בפאנץ' טוב. תודה!
י"ג אייר ה´תשס"ח  
אוי, כואב נורא

סיפור מצויין!
י"ג אייר ה´תשס"ח  
הייתי מגדיר כמונולוג. מעבר לזה, אני מצטרף לתגובתו של יהודהו.

(כניסה מרשימה לראש של שכול)

|פרח|
ניק.
י"ג אייר ה´תשס"ח  
האמת... / אורח/ת בביכורים
י"ג אייר ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
(התחלתי קודם ופתאם זה נשלח..)
האמת שהסיפור נגע בי.. וצבט בלב.. הצלחת לגוע במקומות אמיתיים ונכונים של פחד לאבד את הזכרונות, ופחד לשכוח ועוד, אבל האמת שבתור אחות שכולה, (כן, זה קורה..) הרגשתי גם קצת כעס על האמא הזו שלא ממשיכה.. שהפחד שלה להכיר בזה שהוא מת, ממית בה את עצמה, עצמיותה..
נגעת. תודה.
י"ג אייר ה´תשס"ח  
הכאבת.
י"ג אייר ה´תשס"ח  
[מה, לומר לך שוב?]

י"ג אייר ה´תשס"ח  
כואב
י"ג אייר ה´תשס"ח  
לא שיש מה להוסיף על כל מה שכבר הוגב ונאמר. בכל זאת: הייתי כאן, הרגשתי וכאבתי. כתוב כל כך היטב וכל כך נכון-.
מהסיפורים שחייבים לקרוא עוד כמה פעמים כדי שאוכל לומר משהו.
תודה לך.

גדי
י"ד אייר ה´תשס"ח  
את כל-כך מעולה.


אין מילים. פשוט עשית את זה.
ט"ו אייר ה´תשס"ח  
זו הנקודה המרשימה ביותר: הכניסה אל הראש השכול. והסיום, שהוא ממש 'כיתת יורים', ישר אל הבטן. את מדהימה, נילי. כל כך נגעת בי.
דניאל.
ט"ו אייר ה´תשס"ח  
את מדהימה.
לא הצלחתי להפסיק לקרוא.
זה סיפור שבסופו הדמעות לא יוצאות החוצה, הן מציפות מבפנים.
כל כך אמיתי.
מאוד עשיר.
ט"ו אייר ה´תשס"ח  
פליאה, חיפשתי הרבה זמן את המילים להגיב לזה, לשווא.

את פשוט מדהימה. לא ידעתי שאת כותבת כ"כ נפלא גם סיפורים ולא רק שירים.

סיפור כואב וחד ומצמרר, אמיתי, והכל ביחד, התרגשתי.

תודה לך על הסיפור הזה. (ובכלל)

כתיבה פשוט מעולה.
ט"ז אייר ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
ט"ז אייר ה´תשס"ח  
(כי לא יכולתי לא להגיב, למרות שאמרו כבר לפני)
כתוב מדויק ומצוין.
ט"ז אייר ה´תשס"ח  
בנוגע לאפיון, אני לא חושבת שמונולוג יכול להופיע בגוף שלישי, מונולוג הוא שיחת יחיד- אדם המשוחח ללא בן זוג. הייתם מכניסים את היצירה להגדרה הזו? זה נכון שבביכורים אפשר למצוא כמה מונולוגים שכתובים כך, אבל זה לא אומר שזה נכון. לכן החלטתי (אחרי התלבטות) להשאיר כסיפור, למרות שהוא אכן חסר גם כמה מאפיינים של סיפור. נראה לי נכון יותר כך.
ותודה רבה על התגובות. שכול הוא נושא שקשה לי מאד לגעת בו בחיים האמיתיים, ואני שמחה שהצלחתי לכתוב, ושהצלחתם להרגיש. אולי יום אחד עוד אעיז להתמודד עם זה באמת...

תודה לאורחת, התרגשתי כל כך לקרוא אותך! נראה לי שלך יש זכות, אבל מהמקום שלי, אני לא יכולה להרגיש כעס, רק רחמים.

ותודה לשירה ולאוסנתי, שתי יקרות!
א´ אייר ה´תשס"ט  



אולי קריאת התגובות יחזרו לי את המילים,


אך לא זה מחזיר לי אנשים שהיו, את השכן מלמעלה, את הילד הבלונדני שעלה עם הנגמ"ש על מטען בתוך עזה, את הקשר סמ"ל של מחלקה אחת עם החיוך והסיגריה ביד.
לא יודע מה לומר, תודה
בניה
ב´ אייר ה´תשס"ט  
כואב ועצוב, ואמיתי כ"כ...
תודה.
כ"ב ניסן ה´תש"ע  
את כותבת כל כך נוגע. אהבתי מאוד את הסגנון.
העברת את העצב העמוק הזה שמעבר לדמעות בצורה מאוד אמיתית, מבפנים.


ותודה לפורום שהפנה אותי לכאן.

(קשה לדרג "עשית לי את היום" על יצירה כזו, אבל מה לעשות שזאת ההגדרה לחמש...)
ה´ אייר ה´תש"ע  
הסתובבתי בין הקברים, התפללתי, נזכרתי, דמעתי. ראיתי את התאריך יומולדת שלי על קבר של חייל בן גילי שנפל בשנת תשמ"ב אז התיישבתי ליד. הוריו הזקנים ישבו שם, ממוללים עלים, אני שתקתי. האב קם עם נר נשמה וגפרורים והלך להדליק בין השתילים. והיא אמרה לו "אם יש שם כבר נר אל תדליק, תשמור אותו לשבוע הבא".
ורק ברגע הזה הבנתי. וכאבתי.
ו´ אייר ה´תש"ע  
אוי, זה נהדר. כבר קראתי את זה בעבר, ואין לי מושג למה לא השארתי תגובה. אולי כי זה היה פשוט טוב מדי, שלא היה לי מה לומר.
אז עכשיו אני אומר קצת.
הפסקה הראשונה כתובה כל כך טוב, שהיא פשוט עושה לך חשק לעוד, גם עוד לפני שאתה בטוח בכלל על מה הסיפור הזה הולך לדבר, אתה כבר נשאב אליו.
גם כל התיאור על מאיה, בעיקר ה-"אבל במקום זה היא חיבקה אותה חזק ואמרה שהיא מתרגשת לשמוע." נהדר.
תודה.
ו´ אייר ה´תש"ע  
לחזור לכאן ולבכות. מדהימה את.
ד´ חשון ה´תשע"א  
כ"כ כואב. ביום הזכרון האחרון הסתובבתי בהר הרצל, והייתה אשה אחת שפשוט התמוטטה על הקבר של בנה ממלחמת יום הכיפורים. זה היה מזעזע. כמו הסיפור הזה.
ד´ אייר ה´תשע"א  
[פשוט לזכור]
ד´ אייר ה´תשע"א  
בדיוק מה שאני צריך לקרוא עכשיו (ובקצת יותר מילים: לא הגבורה, לא יפי הבלורית והתואר, לא רעות - פשוט כאב, פשוט שכול. )
ד´ אייר ה´תשע"א  
וקראתי, וכאבתי
[להרפות. כאילו שילד זה חבל]. איזה דיוקים דוקרים.
ג´ אייר ה´תשע"ב  
ג´ אייר ה´תשע"ב  
כאילו שילד זה חבל

[במקום להיות באזכרות, אני קוראת סיפורים שוב].
ה´ אייר ה´תשע"ד  
"אולי ימציאו במיוחד בשבילה יום אחד של שכחה במקום?! כן, ככה עדיף. יום השיכחון היא תקרא לו."
תודה.
ז´ אייר ה´תשע"ד  
ועוצמת הרגשות.. אין מילים
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד