בנושא
בכרם
חדשות
 
ראובן, יעקב ושקד / אל הרי שומרון
בביכורים מאז ד´ אייר ה´תשס"ח

צהרי שבת, יום-הכיפורים של שנת תשל"ג בכפר-סבא.
בית הכנסת 'המזרחי' ברחוב עציון היה עמוס לעייפה, החזן, לבוש טלית לבנה ומתנדנד בדבקות, העלה והוריד בקולו בקול בוכים. המיית תפילה בקעה מהספסלים שסביב. בין כולם, יושבים גם שניים מבני משפחת ליפשיץ- האבא אלימלך, שהיה אחד ממייסדי בית-הכנסת, וראובן. חסרונו של תאומו בלט. התאום, עמיקם, התפלל באולפנת 'אמנה' בקצה השני של כפר-סבא. הכל כרגיל, כמו כל יום-כיפור אחר.
רחש נשמע מכיוון אחורי בית הכנסת, הדלת נפתחת בשקט ופנימה נכנסים שני חיילים על מדים. על אחד מהם תלוי תת-מקלע עוזי בצד גופו, מתנדנד מרצועה שחורה ושחוקה. ראובן כבר מכיר את שניהם, הוא כבר ציפה לזה. אבל ביום כיפור? "בוא." אומר אחד, הוא מניח את ידו על הכתף הרחבה ומתחיל ללכת לכיוון הדלת. בשקט המתוח שנוצר, צעדי נעליו הצבאיות נשמעו מטילות אימה, כמו פטישו של השופט המכריז על גזר הדין. השני, האוחז ברצועת העוזי, הביט בראובן וציפה. ראובן לא התמהמה. הוא נשק לאביו, חיבק אותו לרגע, ויצא החוצה, החייל מאחוריו.
 
זה שנה ששלום איווניר ומשפחתו במחנה. בגלל עבודתו כמבשל לגרמנים הוא הצליח לשרוד, היחס אליו היה טוב במעט מאשר שאר היהודים, והוא אף הצליח מדי פעם להבריח מעט אוכל למשפחתו ולשאר היהודים. הייתה זו שעת צהריים, כל אחד עסוק בענייניו.
יעקב, בנו של שלום, היה בקומה השנייה של מגורי היהודים, מסדר את בגדיו. על דרך המקרה הביט מן החלון, וכעסו שלו המם אותו למקומו.
חייל נאצי עמד למטה, צועק על אחותו שרה הנסוגה בפחד, עוד רגע ו.. יעקב לא חיכה. הוא קפץ, היישר מן הקומה השנייה, ונחת על ראשו של החייל.

"כן אמא, סיימתי עכשיו." שקד עמד, לבוש עוד בחלוק הקראטה, בלילה הקריר של קרני-שומרון, ודיבר עם אמא שלו דרך פלאפון NOKIA 3100. "כן, אני יודע שזה מוקדם. אני תופס טרמפים, מה לעשות." שקד החל ללכת לעבר שער היישוב, לטרמפיאדה שהובילה לכיוון היישוב קדומים, ביתו. "טוב, אני אזהר. ביי, לילה טוב."

החזית בסיני, אל מול גשר פירדאן, מוצב "הברגה". קו בר-לב, אחת מהגזרות החמות ביותר בחזית מצרים.
הזיעה ניגרה על מצח שלושת החיילים בטנק המחניק. ראובן, ששימש כתותחן מחליף, עבד כפול בשעה האחרונה. הטנק שיגר פגזים ללא-סוף, נע ימינה ושמאלה, מתמרן בין פגזי המצרים. ראובן בכלל לא היה אמור להיות שם. אחד מהחיילים מצוות הטנק, שהיה חלק מחטיבת שריון מס' 247, הוצא מצוות הטנק ברגע האחרון. פחדו שלו גרם לו לחוסר שליטה בגופו. וראובן נקרא מיד להחליפו. בדקה האחרונה זכו השלושה לשקט יחסי, הפגזים עדיין שרקו ופגעו מסביב, אך אצלם הכל היה רגוע. "יוני, קח שתי מעלות ימינה!" המפקד צעק, מנסה להתגבר על קולות הפגזים. "עוד שתיים! יוני, עוד שתיים ימינ-" קולו נקטע כשטיל הסאגר פגע ישירות בצד הטנק. בפיצוץ אדיר נהרגו שניים משלושת החיילים, והטנק המפוחם עצר, ולא נע עוד.

יעקב הכה והכה, החייל המופתע לא מצא הזדמנות להגיב. הוא היה שרוע על הרצפה, ויעקב הדומם עמד מעליו, מכה, שוב ושוב ושוב. הוא הפסיק, מתנשם, הרבה אחרי שעיני החייל נעצמו. יעקב צעד לאחור ובחן את מעשיו. הוא שמע את נשימת החייל ונשם לרווחה, הוא לא מת. אבל זה גם אומר שמישהו יגלה בקרוב. שרה המפוחדת עמדה מאחוריו, המומה כמעט כמותו. "בואי, מהר." הוא מלמל לעברה, והם החלו לרוץ לעבר קצה המחנה, אוחזים ידיים. הם התחבאו יום שלם, יחפים, בתוך בור עמוק, קרקעיתו זרועה רסיסי זכוכית מחלון שבור. בערב, החלו לחוש שאין ברירה יותר. הם לא ישרדו כך זמן רב. הם עלו למעלה, הרבה אחרי רדת הלילה, וחזרו למגורים.
מפקד בוקר. מפקד המחנה הנאצי עמד מול שורות היהודים במבט שחצני, זועם ומתעב. "בואו ונראה, יהודונים שלי." הוא החל לצעוד מצד לצד, מבטו מקובע לקהל המבועת מולו. "מישהו נעדר אתמול מהמפקד. שניים, ליתר דיוק." הוא שותק לרגע, יוצר רושם דרמטי מסוים. היהודים כולם עצרו את נשימתם. יעקב בלע את רוקו. "מספירה, נודע לי שעכשיו, כולם כאן!" הפטיר המפקד בקול גבוה ובחיוך מעושה. מדיו השחורים זהרו באור השמש. "עכשיו. מי נעדר אתמול, ונמצא כאן היום?!" הוא נעמד על מקומו וצעק. "שיצעד קדימה!". שקט. כמה רגעים חלפו. בלי לשים לב שעשו זאת, יעקב ושרה צעדו קדימה. הקהל כולו הביט בהם, עוצר נשימתו. המפקד צעד לעברם בפסיעות צבאיות, מבטו שליו. הוא נעמד אל מול פניו של יעקב. "אז אתה גם הכית את רב"ט קלאט, הא יהודי קטן?" הוא שאל בשקט. יעקב הנהן, מקבל עליו את גזר הדין. הנאצי הביט בפניו לרגעים מספר. יעקב יכל לראות את עומק אישוניו השחורים, את נימי הדם בלובן עיניו, את הזעם והשנאה האצורים בהן. הרגעים חלפו כנצח. הנאצי פתח פיו, ובזלזול אדיר אמר "בגלל שאתה כל-כך.. אמיץ, יהודי, אני אשאיר אותך חי."

הדקות נקפו, שום מכונית באופק. שקד נאנח שוב, ושינה שוב תנוחה, בפעם האלף. עוד ארבעה עמדו איתו בתחנה, הוא לא הקדיש להם יותר מדי תשומת לב. הוא היה עייף מדי. הוא עמד לקום ממקומו ולהתקשר הביתה לדווח שאין טרמפים, אבל בדיוק אז רכב עצר. הוא ניגש, פתח את הדלת האחורית וזיהה במושב הקדמי את פניו המשופמים של רפי, אחד ממתנדבי מד"א של היישוב. "לקדומים?" הוא שאל בחיוך, שקד אמר "תודה רבה" בחיוך לא פחות גדול, ונכנס פנימה. אחריו נכנסו עוד שניים, אדם בעל חזות חרדית שישב לידו, במושב האמצעי, ובחורה צעירה שהתיישבה במושב הימני. הבחורה סגרה את הדלת, ממלמלת גם היא תודה, והרכב נסע משם.

*
ראובן נהרג כשהטיל פגע בטנק. הוא לא סבל, הוא מת במקום, בעמדת התותחן. בשל חוסר הסדר ששרר מסביב, הוא הוכרז נעדר, והטנק לא נמצא עד שבוע ימים אחר-כך. תאומו, עמיקם, יצא לחפש אותו בעצמו, ומצא אותו הרוג. ראובן היה בן שלושים וחמש במותו, שנת 1973, והותיר אחריו הורים, אחים ואחיינים.

יעקב שרד את המלחמה. פחות משלושה חודשים אחרי המקרה הצליח לברוח מהמחנה, לעבור את גבול גרמניה, לחצות את פולין ולהתגייס לצבא האדום של רוסיה הקומוניסטית. לאחר המלחמה הצטרף לארגון האצ"ל, ועלה לארץ בספינת המעפילים הידועה 'אלטלנה'. הוא ירד בכפר ויתקין, תחנה אחת לפני הפגזת הספינה בתל-אביב, וגויס מיד לצה"ל. הוא נפטר לפני שבע שנים, כשחזר מהתפילה ונפל במדרגות ביתו. יעקב היה בן שבעים ושבע במותו, שנת 2001, והותיר אחריו אחים, אשה, בנים ונכדים. את ניניו ונינותיו לא זכה להכיר.

שקד נהרג, כשהאדם שישב לידו הפעיל מטען נפץ שהחביא בתיקו, בכניסה ליישוב קדומים. כל יושבי הרכב מתו מוות מחריד. ראשו של המחבל נמצא יום אחר-כך במרחק שני קילומטרים משם, על כביש הגישה לאחת משכונות היישוב. משקד נותרו רק שרידים מועטים, ותהליך זיהוי גופתו לקח יותר משתים עשרה שעות. שקד היה בן שש עשרה במותו, בשנת 2006, והותיר אחריו הורים ואחים.

ובמותם, קידשו את חיינו.


יום העצמאות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאל הרי שומרון
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ אייר ה´תשס"ח  
כמה הערות:
אני מניח שזו עבודה של לוצי, בכל אופן צריך תיקון: חסרה שורה רווח בין הפיסקה של ראובן לזו של שלום (אולי אפשר אפילו ***, מה אתה אומר?)
שנית, אני מתקשה להאמין שנאצי באמת ייתן ליהודי לחיות לאחר שהכה רב"ט, אפילו בזכות ה'אומץ'. זה סיפור אמיתי, או לפחות מבוסס על מקרה אמיתי?

כתוב היטב, ואהבתי את ה'קידשו לנו את החיים', לא רגיל.
תודה רבה לך.
ה´ אייר ה´תשס"ח  
תתפלא, יעקב זה סבא שלי.
ניסי ניסים...

נתנאל.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
יפה / אורח/ת בביכורים
רק צ"ל צהרי שבת, יום הכיפורים של שנת תשל"ד
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד