בנושא
בכרם
חדשות
 
בעדינות / אוליב (:
בביכורים מאז ל´ ניסן ה´תשס"ח

 רומנטי בהרבה היה לכתוב חוף ים, לילה, משברים קטנים מלבינים בהתנגשם עם החול הלבן. (החול אינו לבן כאן, לא תיאלנד ולא הוואי, לא חשוב. גם לכתוב סתם "חול" נשמע אחרת). שערה נע קלות ברוח. (ערב קיץ היה. על החוף בדרך כלל ישנה רוח קלה). ראשה מורכן. שתיקה ארוכה ביניהם, הירח המלא עד חציו מאיר את פניה הדומעות. הוא אוחז בידה, מביט בעיניה. לוחש לה, כאילו אזניים לים ועלול הוא לשמוע.

יפה בהרבה היה לעמוד מחובקים על טיילת (או על פסגת מצדה, או חרמון, או גלבוע, או מכתש רמון). עדיף בהרבה היה לשבת במסעדה, בשולחן פינתי בחוץ, תחת עץ (או שיח ורדים, לא חשוב. העיקר שיהיה צומח.) נאות בהרבה היה ללחוש מילות אהבה זה באזני זה. לחלוק חוויות ילדות. בעצם לא. חוויות ילדות אין מקומן כאן.


אף על פי כן, הוא אומר לה. אף על פי כן.


ללכת ללכת ללכת. לא לעצור. לא לעצור. לא לעצור. את חזקה מהם. (מחשבות חלשות. אבודות). אסור לעצור. אסור לחדול. (מזמן כבר חדלת בתוכך). אין עייפות. אין צער. אסור להאט. (אבוד לך. אבוד). את חזקה מעצמך. את תוכלי לך. המלחמה הזו שאין לה סוף. את תוכלי לה. תוכלי לכאב. שביליו של אלוהים מלאים הזדמנויות ליפול. (את יודעת. היית שם). משעוליו מלאים הזדמנויות לקום. (לא פגשת אף לא אחת כזו. אף לא אחת). לקום לקום לקום. אבנים מכשילות. חלומות מעכבים. אסור לחלום. אסור לבכות. אם תחבקי תבכי. אסור לבכות אסור לחבק.


אבל, היא אומרת, תצטרך להתנהג בעדינות איתי.


אין רומנטיקה פה. לא חוף ים ולא ירח. מרחבי בטון מתנשאים לגובה, פינות רחוב. תחנת אוטובוס בעלת ספסל שבור ומקום ישיבה אחד. (היא יושבת. הוא עומד). פחית קולה מעוכה מתגלגלת לרגלי המדרכה. חתול נובר באשפה (מעולם לא אמרו לחתול שפחי אשפה עירוניים נהגו להתפוצץ, ומסוכן לחטט בהם). משברים ישנם, אך אינם קשורים לים. ערב סתיו. קר. ידיה בכיסי מעילה, וידיו בכיסי מעילו. גם לו היה ירח, לא היה אורו מפלס דרכו בינות לעמודי האבנים החלולים, בינות האנשים הנמים בם את שנתם. הירח מחפש פני ילד ישן, פני זוגות נאהבים. לא פני אישה דומעות על ספסל שבור של תחנת אוטובוס ברחוב עירוני מלוכלך.


אף על פי כן, הוא אומר לה.


נאה היה לשתיקה תיאורים יפים מזה. עדיף היה שתחבור לדממת מדבר, או להתרגעות עולל בידי אמו. כאן בעיר דבר אינו עוצר, ברחובות סמוכים עוברות מכוניות ומנועיהן נוהמים. שני חתולי רחוב מייללים זה מול זה. צרצר בודד מחפש את מקומו. כפופה היא, שתיקתה עוטפת אותה כהילה. פה ושם השתנקויות. אומרים שזו דרכן של בחורות לבכות. לא תמיד מבינים שבחורות כמוה בוכות כשטוב להן. שנים לא בכתה. אסור היה. היה עליה לחייך, להציג, לחייך. לחזק את העוית, ליצור את הקמטים הנכונים בזויות הפה והעיניים. פה ושם היא עוצרת את נשימתה. אנשים כמוה עוצרים את נשימתם כאשר הם צריכים לצעוק, או כאשר המילים המבקשות לצאת אינן ראויות לכך.


תצטרך להתנהג מאד בעדינות איתי.


היזהרי היזהרי. מסוכן מסוכן. אם תתני את כולך לא יוותרו לך חומות. אם תניחי לעצמך להיאהב עד כלות, תתכלי. אל לך להמיס את ההגנות שבנית לך בעמל כה רב. (הגנות? כולה פצע וחבורה, על מה נותר לה להגן). את תיכווי. תדממי. רק חלום. אסור לחלום. חלומות מאטים. אסור לעצור. עצירות מפילות. אסור ליפול. נפילות מכאיבות. לא תוכלי לכאב. אסור לבכות. אם תחבקי תבכי. אסור לבכות אסור לחבק.


אף על פי כן, הוא אומר לה.


ראשה מורכן. שערותיה נופלות על פניה, ולכן קרעי עננים חולפים אין להם הרשות להטיל צל עליהן. אולי דיברה יותר מדי. אולי שאל יותר מדי. אולי עדיף היה לשבת על חוף בקיץ, רוח קלה ולשתוק. אבל כאן לא קיץ ורוח דוקרת, הסתיו מסתיים והחורף יבוא אחריו. והאהבה, יפה לה לשכון בפינות מוצלות, בשיחי ורדים ובחוויות ילדות. לא בסמטה חשוכה ולא בחוויות הילדות שלה, גברים ומקומות חשוכים אינם דברים בטוחים לילדות מתבגרות, ואין מקום לאהבה שם. אולי עדיף שאין הם יושבים על החוף, יתכן שהיתה מתרוממת ופוסעת אל הים, מתכסה בו עד צוארה, עד מעל לראשה, עד כלות הנשימה, עד אינות. אולי מוטב לשבת על ספסל שבור. אין מה להסתיר כאן. לא יהיה לאן לברוח. אלה החיים שלה, היא אומרת. מלאים סמטאות חשוכות, שלטי אין כניסה, צלליות ועננים.


הצללים יוצאים מעבר לחומה ומתארכים. לכי מפה הם אומרים. חזותם מאיימת מלאת עבר. אינך יכולה להגשים את צפיותיו. תמיד תהיי חסרה. קשר פרושו בדידות. קשר פרושו תלות. קשר פרושו אימה וחשיכה. לא לא לא, אל תאמיני. קשר פרושו אהבה. קשר פרושו קרבה. קשר פרושו עדנה ורוך. הצללים מתארכים. את משקרת. הם נושפים בפניה. אינך מדברת אמת. לעולם לא תדברי אמת. את עגולה. את מחליקה. קשר פרושו אמת. אין בך אמת. כולך דמיונות וחלומות. ברחי מכאן, ברחי.

הצללים מעבר לחומה. היא תנסה לקפוץ מעליה. תקום ותברח.


רומנטי בהרבה היה לכתוב חוף ים, שקיעה, משברים קטנים זוהרים בהפגשם עם קרני השמש האחרונות. (אין כל שמש כאן, לא קרניים ולא זוהר). שערה נע קלות ברוח. (ערב סתיו היה. על החוף בדרך כלל ישנה רוח קלה). ראשה מורכן. שתיקה ארוכה ביניהם, הערפל מסתיר את שראוי להסתיר ונותן מסתור מה לפניה הדומעות. הוא אוחז בידה, מביט בעיניה. לוחש לה, כאילו אזניים לים ועלול הוא לשמוע.

יפה בהרבה היה לעמוד מחובקים ליד נחל (או על פסגת מצדה, או חרמון, או גלבוע, או מכתש רמון). עדיף בהרבה היה לשבת במסעדה, בשולחן פינתי בחוץ, תחת עץ (או שיח ורדים, לא חשוב. העיקר שיהיה צומח.) מתאים בהרבה היה ללחוש מילות אהבה זה באזני זו. לחלוק חוויות ילדות נשכחות.

בעצם לא. חוויות ילדות אין מקומן כאן.


ואף על פי כן.







© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוליב (:
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ל´ ניסן ה´תשס"ח  
פשוט נהדר...
נגעת בי מאוד עם הסיפור העדין והמתוק הזה. אין לי מילים מספיק טובות בשבילו.

"ואף על פי כן"...
אהבתי ממש!

החזרה על הקטע "יפה בהרבה היה"
גם בהתחלה וגם בסופו של הסיפור מוסיפה המון.

אני עדיין מתלבטת אם הסוגריים מפריעות לרצף של הסיפור,
אבל במחשבה שנייה הן אלו שהופכות אותו למיוחד כל כך.

א´ אייר ה´תשס"ח  
אהבתי מאד / אורח/ת בביכורים
א´ אייר ה´תשס"ח  
ואני באמצע דוד גרוסמן(הגדול מכולם) "אשה בורחת מבשורה" וזו אותה עוצמת ריגוש מהתאורים הדקים של ענני המחשבות שמפתחים אמון חסר גבולות אצל קורא כמוני הנסחף בסיפור.
הולך לקרוא שוב...
א´ אייר ה´תשס"ח  
זה שמור לי במזוודה עוד מהסדנא.

נחרט בי, כל כך.
א´ אייר ה´תשס"ח  
קצת לא מסודרים כמו סיפור רגיל, אבל הסוגריים וההברקות שבשבירת השגרה, בהחלט עשו לי את היום.
עוד אחזור עם תגובה רצינית יותר.
א´ אייר ה´תשס"ח  
כמה נפלא את כותבת מחשבות, רגשות. ואיך שהסוגריים היו במקום, בדיוק בסוגריים של החיים, הבריחה והכיסוי נוגעים לא נוגעים באמת.
אני בדיוק קוראת עכשיו את "בריחה" של אליס מונרו, וגם כאן ובכתיבה שלך בכלל מצאתי את הסיפורים הקטנים האלו של החיים, עם מלנכוליה דקה(למרות שאצל אליס מונרו היא הרבה הרבה יותר כבדה), וכאן גם מצאתי תקווה דקה ממנה, אבל מורגשת. כתיבה לא פומפוזית, בלי טוויסט בסיום. אמיתית. נוגעת. כמעט מדוייקת.

למה כמעט? הרגשתי שיכולת לפתח יותר את הסיפור, להפוך את הדמות ל"עגולה" יותר, להכניס מקרים או סימנים שמבטאים את המחשבות והרגשות עליהם כתבת. גם המקרים צריכים להיות קטנים, יומיומיים, רק לכאורה לא משמעותיים. אבל מקרים. להפוך את זה ליותר ממונולוג, ליותר סיפור.

אני מאוד מאוד אוהבת לקרוא אותך. את באמת ברמה אחרת.
(:
ג´ אייר ה´תשס"ח  
אין לי מה להוסיף. כמו שאמרו כולם את כותבת מדהים כהרגלך, הכתיבה שלך באמת בליגה אחרת ויש לך סגנון מאד מיוחד משלך שמאד כיף לקרוא.

הצלחת ליצור פסקאות שנקראות לאט ורגועות כאלה ופסקאות מהירות שהעיניים שלי ממש רצו על פני הטקסט. זה מעולה שהתיאורים יוצרים את קצב הקריאה. (מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי)

אולי היה עדיף לקרוא לסיפור "אף על פי כן", לשיקולך.

תודה לך. פשוט תודה שאת כאן ושאת מפרסמת.
זכינו.
י"ב אלול ה´תשס"ח  
זה ירגש אותי ויגע בי ככה, אבל זה היה יותר מאי פעם.

בקריאה הזאת דילגתי על הסוגריים. פתאום הם הפריעו לי, והסיפור הרבה יותר זרם לי בלעדיהם.

את פשוט טובה, אוליב, אני מעריכה מאד את הכתיבה שלך.
כ"ט תשרי ה´תשס"ט  
כמובן שהתשובה היא לא. אין זה הספד לרומנטיקה. זהו סיפור רומנטי מתחילתו עד סופו, למעט אולי דירוג היצירה; מישהו חייב למחוק את "עשה לי את היום" המטופש הזה.

ראשית, את יוצרת ניגוד. הלא כל תאורייך הנאים בעצם ככן נכתבים, למרות שאת מכחישה אותם. כך את מצליחה לתת לרומנטיקה לפרוח בלב עיר הבטון המלוכלת, בעלה האופי של "התחנה הישנה" מהשיר של טיפקס.

שנית, הסוגריים. רציתי להתרגז בסוגריים הראשונים, אך מיד נכבשתי בקסמם. באמצע הרגע שבו היא אמורה לחשוב על המשך דרכיה, על דברים חשובים ונוראים, מעסיקה את מוחה לרגע המחשבה על החתול התמים, שאינו יודע על האפשרות שמטען חבלה שוכן בקרקעית פח האשפה.

מדוייק.

שומרון.
י"ז אלול ה´תש"ע  
שאני כותבת לא רע. ואז אני קוראת אנשים כמוך ומבינה שאני כמו תינוק שמגמגם מילים ויש מבוגרים ששטף המילים קולח מהם בלי שום מאמץ.

אני לא אומר כאן שום דבר שכבר לא כתבו לך, אבל ניחא, הכתיבה שלך יפהפיה.
י"ח תשרי ה´תשע"א  
משפטים שהיו גם ב"לפחות השקיעה":

"אנשים כמוה עוצרים את נשימתם כאשר הם צריכים לצעוק, או כאשר המילים המבקשות לצאת אינן ראויות לכך. "
ו"שנים לא בכתה... לחזק את העוית, ליצור את הקמטים הנכונים בזויות הפה והעיניים."

יש קשר?
כ"ג תשרי ה´תשע"א  
שזה בגלל שההשראה לשני הסיפורים הללו היתה אותה אישה (אמיתית) למרות שמה שעשיתי ממנה בכלל לא קשור לחיים האמיתיים שלה...
כ"ה תשרי ה´תשע"א  
את הסיפור הזה.
כי הוא עדין ויש בו אפשרות לנשום.
ויש בו כ"כ הרבה מציאות.

חזרתי אליו שוב.
ואף על פי כן.
כן.
כ"ז אייר ה´תשע"ג  



לא תוכלי לכאב. אסור לבכות. אם תחבקי תבכי. אסור לבכות אסור לחבק.


אף על פי כן, הוא אומר לה.


[בבקשה, תכתבי עוד סיפורים]
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד