מעשה ברבי שניאור זלמן מלאדי שהיה סובב בכפרים ובעיירות ואומר חסידות.

כשהגיע לעיר שקאלוב שהייתה ידועה כמבצר ה'מתנגדים', עלה על בימת הנואמים ואמר בניגון מיוחד: "טעמו וראו כי טוב הוויה" --- ורק בכוח אותו המשפט, הלכו אחריו עשריות תלמידי-חכמים.

הוּא לֹא יָדַע אֵת שְׁמָהּ

אַךְ וִיטִיס וִינִיפֶרַה תָּסְסָה

בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת רוּחוֹ מִדֵּי עֶרֶב

בִּצְלָלִים שֶׁל יוֹם יְגִיעָה

מוּרָק לְגָרוֹן נִחַר, מְחַלְחֵל וְנִשְׁכַּח בְּקֶצֶף מְבַעְבֵּעַ

הַגֶּפֶן מַשִּׁיל עָלָיו, שָׁעָה חֲדָשָׁה

סְמוּקִים וְשַׁכּוּלִים בְּתַרְדֶּמֶת אֲדֻמָּה

שְׂכוּרִים וּמְקוּהָלִים בְּצִיר שֶׁל הֶרְגֵּל

לְגִימָה וְעוֹד אַחַת חֲרִיפָה

כָּעֵת לֵךְ בְּצֹר הֶעָבָר בִּכְלֵי שִׁכְחָה

שֶׁתֵּדַע

לְיַקֵר ---

בְּמֵיטַב כּוֹסִיוֹתֶיךָ

צֵא לְהַרְפַּתְקָה מְהַמֶּמֶת

בִּשְׁבִילֵי חֲדַר-הַטְּעִימוֹת;

שָׁם תְּבַשֵׂם חֲמֵשֶׁת חוּשִׁים

תִּתְבּוֹנֵן בַּצֶבַע וּבַסְּמִיכוּת, תְּמַשֵּׁשׁ רַגְלֵי גָּבִיעַ

תִּמְהַל זָג בַּקַּרְקָעִית, תְּנַעְנֵעַ עַד שֶׁיִּסָפֵג אֲוִיר

תִּשְׁאַף לְתוֹכְךָ אֲרוֹמָה עַתִּיקָה,

זַן מְיֻשָּׁן מָאתַיִם-שִׁשִּׁים-וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה

תְגַלְגֵּל הַטַּעַם בִּקְצֵה הַלָּשׁוֹן

רָצוּי לַעֲצֹם עֵינַיִם וְאָז --

לִפְקֹח אוֹתָן חֲזָרָה בְּמִצְמוּץ שֶׁל פַּעַם רִאשׁוֹנָה

הוֹ, זֶה טוֹב, טוֹב כָּל כָּךְ

[מִי הֶאֱמִין שֶׁכָּךְ מַרְגִּישׁ אֶלֹקוּת]