בנושא
בכרם
חדשות
 
מצב 2 / זליג שפיץ
בביכורים מאז ו´ ניסן ה´תשס"ח


 

לעומת שאר החבר'ה, אני לא נלחצתי. נכון, הפעם השאגות שספגנו היו רמות הרבה יותר מהרגיל, והעובדה שאפילו המ"כ הכי נחמד השתולל יכלה לעורר דאגה. נכון שבדיוק אכלנו ארוחת צהרים ואם יטרטרו אותנו עכשיו סביר שנקיא את כל הפסטה הזאת שמביאים בכל ארוחה לפחות כאילו זה היה מזין או משהו. ונכון שאפילו שהחיקוי של המ"פ בצורה שתזכיר את פופאי היה משעשע במיוחד הרי שהפעם זה היה קו אדום אחד יותר מדי. נכון.

אבל אני, גם כשסוף סוף קויימו ההבטחות וכמאה חיילים הורצנו אחר כבוד החוצה מהאולם, שמרתי על קור רוח. בין המלמולים של "עכשיו אנחנו גמורים", וגם "למה, למה הדפ"רים לא יכולים לסתום את הפה," עודדתי את החבר'ה ונהניתי מהרוח שנשבה בעוד שבהתרסה עיקשת ונואשת נגד השעון ניסינו להסתדר בשלשות. הנה הצרה: כשמקציבים לטירונים זמן לפעולה כלשהי, זה לא הלרוץ ולגעת בקיר שמהווה את הבעיה, כמו שעשוי לחשוב אותו פציפיסט שמשרת בייצור איזולירבנד צבאי. זה סידור השלשות שאחר כך. החיוב הזה בעמידה מהירה וסימטרית מבחינה מספרית היא ההמצאה השנייה בנוראיותה בתולדות צה"ל, כשהיחידה שעוברת אותה הייתה התעללות שהגה מ"מ עתיק אכזר בשם זלמן סמוכקום. ולא נפרט, מי שמכיר מכיר.    

בכל מקרה, שוב הופתעתי לטובה מהעמידות שלי גם כשהמפקדים יצאו בזה אחר זה פניהם אדומים בזעם. זה אני. תמיד קר רוח, רגוע, ורואה את החיובי והכיף בכל דבר. בטרטורים תמיד אתן את הכל ואנסה להוציא מזה את הטוב. אנחנו כאן למטרה חשובה, וכל קושי מהווה חינוך ונדבך בדרך. מי שמפנים את זה, אין לו בעיה. אבל לא כולם מצליחים להכנס לראש הזה. יכולתי לשמוע את פעימות החברים מסביבי כשהחנת"ר קרא, לקבלת המפקדים הפלוגה תימתח להקשב, הקשב! והסמל הקילר של מחלקה אחת היישיר אלינו מבט.

עמדתם בזמנים?

הצצנו בשעונים שנעצרו. מאז הפקודה חלפו שתי דקות וחמישים ושלוש שניות, לפי הסטופר. לא, המפקד, אמרו כמה אנשים לאחר התלבטות מהוססת. הזמן שהוקצב לנו היה שבע שניות, והאמינות זה דבר חשוב.

אין בעיה, אמר הסמל. מצב שתיים. כולם.

בענן אבק ומלמולי דאגה ירדנו יחד, כולם. חבר'ה, זה בסדר! הרגעתי, השתדלתי להפיח מרוחי אצל כל מי שרק יכולתי. יאללה, יאללה! ברבאק!

אתם מכירים את הנהלים, נכון? פיזם הסמל בינינו ברשעות, בזמן שאנשים מנצלים את השניות האחרונות כדי לפנות לכפות ידיהם חלקות נקיות מאבני חצץ. אחת- אתם יורדים. שתיים- אתם עולים.

השעשוע האהוב עליהם. הסמל הזה בעיקר, אתיופי חסון ובנוי היטב, חיבב מאוד את הכוח שבלהניע טירונים בניד שפתיים. אבל אני אחזיק מעמד, כי זה הכל חלק מהשליחות. הלוואי שהחברים לא יישברו.

אחת.

מי שהיה מסתכל מלמעלה היה רואה משטח ירוק ומאובק של גופים יורד עשרים סנטימטרים, ויכל אפילו להתפעל לטובה. מלמטה הנוף היה פחות מגוון. אבני החצץ הפכו קרובים עד שיכולתי להריח אותם. אני חושב שזה יפה. לעתים מזומנות נותנים לנו המפקדים לראות מקרוב את האדמה עליה אנחנו מגינים, ממש כך.

הרעיון הוא לתת לנו להישאר למטה, ככה זה כואב. בינתיים עוד טוב לכם, הא? שמעתי את קול הסמל נודד בינינו. עוד יש כוח. אתם זורקים על זמנים, לא שמים על המפקדים שלכם. מעולה, אין לי בעיה. אבל אתם לא תהיו גיבורים לנצח, נכון? לאט לאט השרירים רועדים, הכל קורס. בואו נראה כמה אתם יכולים. שתיים.

עלינו יחד. ידעתי שהוא טועה, תמיד תמיד, הכל נמצא בראש. עם הכנה נכונה וגישה טובה, אפשר לרדת גם למאה במצב שתיים. צריך לדעת איך להסתכל על הדברים.

אחת.

שוב אבני החצץ האלה, מגוונים בפיסולם. אנשים נאנקו לידי והצטערתי על סף השבירה הנמוך שלהם. קצת רבאק, מה יש? זה חלק מהדרישות של פיקוד: להקשיח, להעמיד פנים, וצריך לשחק את המשחק.

שתיים.

עליתי.

אחת.

אוי, הפעם זה היה מהיר. זה פחות נעים כשזה מהיר, כי ה'שתיים' נותן הקלה רגעית מה'אחד'. בעצם, סביר שהסמל יודע את זה. עם הפז"ם שלו, הוא ראה הכל. לא סתם הוא סמל. צריך כישורים, צריך עיניים חיוביות, כמו שלי, יום אחד גם אני אהיה כזה, רק שאני לא אתעלל בחניכים שלי סתם.

שתיים.

אנקת הקלה כללית עלתה, והסמל צרח שנשתוק. החבר'ה סובלים, אני עוד לא. טוב, רק קצת. הלחץ העמום מתחיל להתפזר בקיבורת, משריר הכתף ולמטה. קצת כאב בגב, אבל זה כי לא ישנתי טוב בלילה, בלי קשר לעכשיו.

אחת.

ירדתי. לא הצלחתי למצוא תנוחה טובה שתגרום לי להרגיש נוח. מסביבי אנשים התחילו לזייף. עפו איומים על לא להוריד את הברך, ליישר את הגב. אני לא אפול בפח הזה. אני אעשה מה שאומרים לי.

שתיים.

שוב ההקלה הרגעית. כמו בלון חמצן שנפתח באמצע הגב, ו-

אחת.

יאללה, לרדת, חזק, חזק! אפשר לעמוד בזה, אין מצב שלא. הם לא היו נותנים משימה שאי אפשר לעמוד בה. הם סמלים. גם הם היו חיילים פעם.

שתיים.

אוח, שתיים. ניסיתי לקמר את הגב, מישהו צעק עליי שלא. איזו קטנוניות, רק לשניה אחת, מה קרה. נקווה שאין עוד הרבה.

אחת.

כן, בטוח אין עוד הרבה. חול נכנס לי לפה, והתפזרו בינינו כמה אבני חצץ שהמפקדים בעטו בכוח כי אנשים ניסו לפנות לעצמם עוד מקום. איזה אידיוטים. לא מספיק שבגללם אנחנו בחוץ, הם גם דופקים את כולם שוב.

שתיים.

נו, יאללה, זה צריך להסתיים בקרוב. אני מרים עיניים. הסמל, ברק משתקף על מצחו השחורה, לא נראה שהוא ממהר לאנשהו. הרוגע שלו מעצבן אותי, גובל באכזריות לשמה. הוא לא נמצא כאן איתנו למטה. אפשר לחשוב מה כבר עשינו.

אחת.

זה מתחיל לכאוב, אנשים גונחים, הפואנטה הובהרה. אז למה הוא לא מפסיק, נו? מה הוא מרוויח מזה שיכאב לאנשים? הבנו, נעמוד בזמנים.

שתיים.

נעמוד, נעמוד, אישית אני אקרע כל אחד שידבר בזמן שיחה מהיום. לא שענישה קולקטיבית זה טוב. למה זה טוב? אני לא דיברנו. בחיי שלא דיברתי.

אחת.

חלאס, חלאס! אני נושך שפתיים קצת. זה לא מצחיק יותר. שיפסיק, נו. שיפסיק.

שתיים.

איזה סדיסט מסריח, שלפחות יגיד שתיים. מה זה, למה כולם עלו? אה, הוא אמר שתיים. יש, יופי. אבל אני לא מצליח להתרומם כבר. זה קשה. יו אלוהים זה קשה... הנה, אני למעלה. אבל לא יהיה לי כבר כוח לרדת. אין מצב.

אחת.

די, יא זבל, די! איך זה קשור להגן על המדינה? מה אני לומד פה? לא, זה לא. אין צורך לעשות את זה. לא יקרה כלום אם אני אנסה להניח את עצמי, הנה, ככה על הנשק, אף עחד לא יראה...

שתיים.

שיט, איך אני אעלה עכשיו חזרה?! נו, כולם עלו, רק אני לא. נו, נו! אוף, אין לי כוח! מה זה?

אחת.

עד שעליתי! די, שיפסיק! שיפסיק!

שתיים.

זהו, זה חייב להיות האחרון. הוא אפילו אמר את זה בנימה של סוף. יופי. אחלה.

אחת.

אני שונא את הסמל הזה. אותו אני הכי שונא. מהרגע הראשון הוא התנהג אלינו בפוזות. כולם פה תופסים גובה, הוא נבלה באמת.

שתיים.

אחחח, וכשאני אהיה סמל, יו, איך אני מת להיות סמל, אני אקרע להם את הצורה, לטירונים. אני אקרע אותם, את כל מה שיעשו לי אני אעשה הלאה. הכל!

אחת.

מה, מה עוד סט?! אני לא יכול יותר! אין לי כוח! למה הגעתי? למה באתי לפה? בשביל מה אני צריך את זה? הייתי הולך לעתודה. שם הייתי מראה מה אני שווה באמת, ותורם כמו שצריך. לא נצמד לאבנים קטנות ומגעילות, מה זה הגועל נפש הזה, איך הם מורידים אותנו למצב שתיים על אבנים, זה לא חוקי! אני אכבול אותם!

שתיים.

אלוהים, תעשה שיגמר. למה הבאת אותי לכאן. למה לשרת פה, בחור הזה. כלום לא יוצא לנו מזה, לא מעריכים את כל מה שאנחנו עושים בכלל, וגם

אחת.

יא כושי מסריח, חתיכת טינופת, מי צריך אותם בארץ, למה הם עלו. שימות אמן, עכשיו, עכשיו, סרטן שיקבל, אני אירק לו על הקבר בעצמי ואביא את כל הגדס"ר הבדואי. מי הוא בכלל שיוריד אותי, קב"א ארבעים, כולו מ"כ בגלל אפליה מתקנת, צריך לזרוק אותם מכאן.

שתיים.

לא עושה שתיים, שיקפצו. הנה, נקפל ברך, ושיראה מצידי. שום דבר הוא לא יכול לעשות לי. אין לי כוח יותר.

עשר שניות עמידה, העפתם לי הקשב בשלשות.

הוא אמר שלשות. הוא באמת אמר שלשות!

כמו איש אחד זינקנו כלפי מעלה, מודים על כל שריר ושריר שנמתח ברגלינו. היה ברור שזה יגמר מתישהו. מעכשיו לא נתלונן על עמידה לעולם, מעכשיו נעריך הכל. אני מתנשם, מתנשף, ונותן לאוויר לקרר את הזיעה שלי ולהזרים דם בעורקים. לאט לאט אני נרגע, מודה לאלוהים שעברתי גם את זה. ובעוד ליבי מסיים את קצב פעימותיו ומצב רוחי עולה, ראיתי את עידן עוד נאנק, משתנק ודומע קלות מהאבק. טפחתי על גבו בעידוד ויישרתי אותו, שיעמוד זקוף. זה בסדר, אחי. קטן עלינו. יאללה ברבאק, ברבאק.

     



התמודדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
אויש זה היה טוווב.
רק מה, חוששני שאת המשטמה שלקראת הסוף לא הצלחת להביע בצורה אמינה לגמרי. או שסתם אני לא מאמין שהתכוונת למה שאמרת?

מעולה לגמרי. שבוע טוב!

גדי. שאת מעט השכיבות-שמיכה שעשה, כבר מזמן שכח (או הדחיק...)
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
נהנתי מכל דקה.
אבל מה, ברוך שלא עשני גבר |קורץ|
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
הוי, אתה.

[יום שישי ידעתי, מרגע שראיתי את המסרישי הזה ידעתי, שמוצ"ש אני עולה לפה ויש סיפור. מלך שכמוך]

ז´ ניסן ה´תשס"ח  
זה כתוב סבבה. האמת היא שהיו לי כאלה במחלקה שמדברים הרבה ומעודדים את כולם לעמוד בזמנים ולהחזיק מעמד דווקא שהכל קל אבל כשקשה באמת - רק אז מתברר לך מי חזק מנטאלית ומי סתם משחק אותה.
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
אחלה סיפור / אורח/ת בביכורים
סיפור ממש טוב!!!!!
גל
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
זה לא בגללך (ועוד אחד מישיבה) שהורידו את כולם לשתיים?
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
שיייייאללה.
(וזה גם כתוב מעולה והכל.)
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
(על התגובה שמעלי)
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
טוב, מסתה הרסה לי.
ז´ ניסן ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
יש התנסחויות שלך, שגם אם הן נועדות רק בשביל להבהיר את הפואנטה בסיפור, הן לא משהו בכלל בכלל בכלל.

(אוו עכשיו אני הולכת לקבל תגובות זועמות מאנשים כאן.)

זה היה די משעשע אבל. והכתיבה, טובה.

ילדה.---
ח´ ניסן ה´תשס"ח  
כתיבה מצויינת, לגמרי.
הכעס והגידופים בסוף הצחיקו אותי מאוד. איך כשמגיעים עד לקצה גבול היכולת, ואז מתחילים לקלל את כל מי שזז...
וכשעולים חזרה ומתיישרים- שוכחים (או מדחיקים) את הכל, לפחות עד הפעם הבאה...
וגם אני אצטרף ל "ברוך שלא עשני גבר".
ח´ ניסן ה´תשס"ח  
ואני עדיין צוחק.
מעולה!
ח´ ניסן ה´תשס"ח  
אני אכבול אותם! ==> אקבול.

בכל מקרה - ענק. ענק. ענק. ענק. אתה מעולה, אתה.

אני זוכר בסדנת כתיבה אינטרנטית אחת למדתי כלל - בכתיבה הבאה מזווית מסויימת צריך להכניס את הזווית האישית. כלומר הוא תמיד ישחק אותה כאילו הוא גיבור, וכאילו הוא עשה את הכל מצויין וכל השאר טועים וכו'. עשית את זה פה קלאסי ומעולה

ובכתיבה - טירון אתה כמובן שלא

תשרוד את זה, זליג, אנחנו צריכים אותך פה.

רטטטטטטט
ח´ ניסן ה´תשס"ח  
רק בשביל הפלאשבקים שהסיפור הזה עשה לי היה שווה לקרוא אותו... סיפור נחמד ומשעשע.
ח´ ניסן ה´תשס"ח  
בס"ד

בהתחלה חששתי כי לא היה בסגנון שלך כ"כ.. אבל מהאמצע פלוס כבר זיהיתי ודאי את הדר שלנו!!
הסוף ממש שפך אותי!
תחזיקו מעמד שם! ד"ש לכולם!
והמשך כך!
ט´ ניסן ה´תשס"ח  
מגניב איך אתה מתגבר על הצורך בפאנ'ץ ליין, כשאתה בא לספר את הקטע הזה.
ויותר מזה, למרות שהסגנון שלך נשקף מכל פינה, אתה לא נשפך אלא מחזיק את עצמך קצר עד הסוף. יפה.
[לא רע בתור קטע, בטח כשהוא אמיתי. הייתי מצפה ממך ליותר בסיפור... וזה בתוך סוגריים כדי שלא תהרוג אותי עם התבור שלך, כשנפגש.]

|לב|
ניק.
ט´ ניסן ה´תשס"ח  
איזה זליג..
י´ ניסן ה´תשס"ח  
מעולה (אבל) / אורח/ת בביכורים
חזק אבל לא הבנתי מה מצחיק.

ולמה הסמל דווקא אתיופי??????
י"א ניסן ה´תשס"ח  
כמה טוב שאני לא צריכה להיות שם.

דפוקים לגמרי, בצבא...
ז´ אייר ה´תשס"ח  
איזה קטע מגניב! ממש הייתי איתך שם...חיכיתי שיגמר.. וכל הקטע עם האתיופי ---> ענק!!!
כ"ג שבט ה´תשס"ט  
כתוב מעולה:]
ממש מצחיק לראות את השינוי בגישה עם כל ירידה ועליה..

רק דברים טכניים- אבני חצץ זה נקבה לכן צריך לכתוב 'אבני חצץ קרובות' וכו'..
ומצח זה זכר ולכן 'מצח שחור' ולא שחורה.
ויש כמה טעויות הקלדה ששמתי לב גם בשאר הקטעים שקראתי, זה אמנם נשמע קטנוני אבל זה טיפה מציק בעין וברצף...

חוץ מזה- פשוט כיף לקרוא את הקטעים שלך!! גם הכואבים כתובים בצורה שוטפת, מרתקת, ואני כבר לא נרתעת מהאורך שלהם כי אני יודעת שהם שווים ת'זמן קריאה!

המשך כך! :)
כ"ה אלול ה´תשע"א  
אחלה של סיפור!
(אגב למה ב'קטע' ולא ב'פרוזה'?..

מעולה מעולה ומצחיק לאללה..


"יא כושי מסריח, חתיכת טינופת, מי צריך אותם בארץ, למה הם עלו. שימות אמן, עכשיו, עכשיו, סרטן שיקבל, אני אירק לו על הקבר בעצמי ואביא את כל הגדס"ר הבדואי. מי הוא בכלל שיוריד אותי, קב"א ארבעים, כולו מ"כ בגלל אפליה מתקנת, צריך לזרוק אותם מכאן."

הרגת אותי עם זה..
כ"ה אלול ה´תשע"א  
(חיבבתי את אותה פסקה שכפה פרשה ציטטה. )
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
אבל למה זה קטע ולא פרוזה?

שו״מ
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד