בנושא
בכרם
חדשות
 
אילו יצאנו ממצרים / זכרני נא
בביכורים מאז כ"ז אדר ב´ ה´תשס"ח

"אל תשכח" אורן טפח על שכמי, שעה שהייתי בדרכי ליציאה מהבניין, "מחר אנו צריכים להגיע בשש וחצי, שעה מוקדם מהרגיל!" סיים את המשפט בנימה דרמטית משהו. נפרדתי ממנו לשלום וחציתי את קומת הקרקע לכיוון המדרגות המובילות אל החניון. השעה הייתה אחת-עשרה וחצי בלילה, אני הייתי מותש, ומרחק הנסיעה בין מקום עבודתי לביתי ברמת-גן לא פוחת מחמישים דקות.

עברתי בין הרכבים השונים החונים בקומה מינוס אחת, תוך כדי חיטוט נמרץ בכיס מכנסי- כדי למצוא את שלט הרכב. "איפה הוא?" נאנחתי והוצאתי מכיסי פתקים מקומטים וניירות ישנים, לאחר חיפוש ארוך מצאתי אותו.

לחצתי על לחצן הפתיחה והפורשה החדישה השמיעה צפצוף עדין, כאות שקיבלה את המסר האלקטרוני ששלח אליה השלט. כמה שמחתי על קניית הרכב, היה זה לאחר ששכני לבניין קנה את הדגם החדש של מאזדה והייתי חייב גם לקנות רכב חדש, ולא להשאיר את הפורד פוקוס שלי שקניתי לפני חצי שנה.

התיישבתי במושב המיועד לי, התנעתי את הרכב ופלטתי אנחה ארוכה ועייפה.

בשעה זו של הלילה הכבישים היו כמעט ריקים ואני הייתי רדום למדי. הרגשתי איך עיניי כבדות עלי, עייפות כל היום כאילו התרכזה כולה והתפרצה במלוא עוצמתה דווקא עכשיו, כשאני בנסיעה.

התעשתתי די מהר, ופתחתי את החלון. אויר קריר הכה על פני, הסיר מעלי את מעטפת העייפות. הדלקתי את הרדיו על התחנה הקבועה- עוד אמצעי בטיחות למניעת אסונות...

משמים כיוונו, והפעלתי את הרדיו בדיוק כששודרה דרשתו של הרב יואל מיכאלוב. הרב שכה הערצתי בילדותי והערכתי בבגרותי. לפני שנישאתי לחנה הייתי תלמיד קבוע בשיעורי הערב שהעביר בבית הכנסת "בית-תפילה" שבבני-ברק. גם לאחר נישואי הקפדתי להגיע לשיעוריו לפחות פעם בשבוע. אך ככל שעבר הזמן הגעתי פחות לשיעורים, עד שהפסקתי. "בכל זאת, אב לשלושה ילדים אנוכי..." כך תמיד פייסתי את עצמי ברגעים שעקצוני זיכרונות העבר.

מעתה הנהיגה הייתה אחרת. הייתי קשוב לרדיו והאזנתי לקולו הנאה של הרב.

הרב דיבר על חג החירות.

חג החירות, כך הוא כינה את חג הפסח שיחול בעוד שלושה ימים. "להיות עבד לאלוקים" כך אמר "זוהי החירות האמיתית! בלי מחיצות, בלי ענייני העולם הזה שיפרידו ביני לבין ה'. חג אחד בשנה שאנו משתחררים מכל החומריות ועבדים רק שלו יתברך..." הייתי ממשיך לשמוע את נאומו המתוק של הרב מיכאלוב גם עד הבוקר, אלא שהגעתי לביתי. החניתי את הרכב המפואר בחניה שנבנתה בחצר ביתנו, ולאחר שוידאתי שהוא סגור היטב הייתי מוכן לעלות אל הבית, שם שתיתי כוס קפה מהביל, התרחצתי, ונכנסתי לישון. מחר מצפה לי יום קשה. אני נוסע מוקדם לעבודה, ולעת ערב אעשה "חידוש מלאי הבגדים" בקניון הגדול, לכבוד הפסח שיחול מחרתיים.             

המחר הגיע במהירות, וגם העבודה חלפה כלא הייתה. כעת הייתי בדרכי אל הקניון הגדול, מתכנן לי את הזמן שלאחר הקניות. אלף דברים עוד הייתי צריך להספיק.

שילמתי שבעה-עשר שקלים כשנכנסתי לחניון המפואר, ולאחר שמיקמתי את הפורשה הכסופה שלי בחנייה מרווחת הרשיתי לעצמי להיכנס למבנה הקניון.

בתוך המבנה היוקרתי מתנהל עולם אחר, שונה, חסר דאגות. הלכתי לאיטי בין עשרות אנשים, והבטתי סביבי, מחפש אחר חנות טובה לקניית הבגדים לחג החירות. חולצה מעוצבת ומתויגת היא דבר שראוי להתכבד בו בכניסת החג.

על קירות הענק חייכו לי דוגמנים מפורסמים, לבושים בבגדי פאר מאחת מחברות המותגים המובילות, הם היו נראים מושלמים.

באחת התמונות היה לבוש הדוגמן בבגד שמשך אותי, "כזה אני רוצה" לחשתי לעצמי וחיוך קטן נגלה על שפתי.

נכנסתי לחנות שסמלה התנוסס בראש התמונה וביקשתי את החולצה המצולמת.

"ודאי, היא הבגד הכי נמכר אצלנו" שיבח המוכר את החולצה עם הצווארון הפתוח מדי לטעמי. שאלתי על מחירה של החולצה, "ארבע מאות וחמישים שקלים" נקב המוכר בסכום "קח, תקנה מהר, מחר לא יהיה" זירז אותי כשראה את הבעת פני ההמומה.

אני חייב לקנות את החולצה הזו בכל מחיר, אחרת מה יגידו החבר'ה מבית-הכנסת? שאני מסתפק רק בנעליים חדשות? "לא ולא! אני משקיע עד הסוף!" קבעתי. שילמתי את מחיר החולצה ויצאתי מהחנות בצעדים מהירים. אני עוד צריך להזמין ניקוי אצל "המכונית", למרות שניקוי שם עולה לא פחות ממאתיים וחמישים שקלים, אבל... אחרי הכל השכנים מכתיבים לך אצל מי תנקה את הרכב לפסח...


אותו ליל-הסדר ישבתי מוסב על שמאלי, ידי נשענה על כרית אורטופדית, זה ה"אין" היום. על גופי הייתה הדוקה חולצת הבז' המתויגת, והשולחן- היה ערוך כיד המלך. הזמנתי את המעצבים הכי "נחשבים" שיערכו לנו את שולחן הסדר, כדי שאף-אחד לא יגיד שאני ממעיט בהידור החג. ומתוך הגדת העור המהודרת שלי בצבצו באותיות זהב, כמו זעקו אלי שאביט בהם. ואני, למרות גודלם, וצבעם הבוהק כמעט ולא שמתי על הכתוב שם "אילו הוציאנו ממצרים- דיינו".





פסח

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרני נא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אדר ב´ ה´תשס"ח  
קצת מוקצן, סטריאוטיפי מדי...
ועדיין נחמד.

והערה קטנונית - הביטוי "לא שמתי על" בשורה האחרונה לגמרי..אממ..תקוע, בתוך הרצף של שפה מליצית.
כ"ח אדר ב´ ה´תשס"ח  
כ"ח אדר ב´ ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
זה טוב, ובאמת צריך לזכור את זה..
כ"ח אדר ב´ ה´תשס"ח  
סטריאוטיפ (ביוונית: stereotyps "קשה" או "מוצק", על פי החלטת האקדמיה: הֶטְפֵּס) הוא דימוי סטטוס, המורכב מסטטוסים ומתכונות אופי, ומופנה כלפי קטגוריה חברתית, בדרך כלל על בסיס אתני או מגדרי. דימויים אלה נושאים אופי מכליל, מוגזם ושקרי. במילים אחרות, סטריאוטיפ זו הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והדבקת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה איתו האדם באה במגע.

בקיצור, התכוונתי להגיד שהדמות מאד שטוחה,(לא במובן שהיא שטחים, אלא שהיא בנויה בצורה מאד שטחית) אין לה אופי מעבר למאפיין אחד בולט שהוא זה שמכוון אותה לאורך כל הסיפור.
אם זה היה ציור - היא הייתה קריקטורה.
מקווה שהובנתי...
כ"ח אדר ב´ ה´תשס"ח  
לא מבין בסטריאוטיפים, אבל בכל זאת - ספור יפה, וכבר אמרתי לך את זה בפנים...
אהבתי את הסוף (שלא הכרתי).
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד