בנושא
בכרם
חדשות
 
רחוקרוב / שביבוש
בביכורים מאז כ"ו אדר א´ ה´תשס"ח

 

אני מניחה את כפות רגליי על הרצפה בשקט, נזהרת שלא להזיז את המיטה יתר על המידה, שלא יתעורר. המרצפות קרירות באופן מרענן כנגד הרגליים החשופות. אני מדשדשת למטבח- חצי מגששת חצי מנחשת את הדרך, ואז מדליקה את האור בנקישה דוממת. המים בקומקום החשמלי כבר התקררו מאז הפעם האחרונה בה הקומקום הופעל, ואני חושבת על החום של המיטה, על החום שלו. אני יודעת שתוך שתי דקות המים יהיו לוהטים ואני אוכל להירגע עם כוס תה או קפה, אבל אני מפחדת שמא הוא יתעורר מהרעש של הקומקום. זה אחד מאלו הישנים, שכאשר המים מתחממים לנקודת רתיחה אפשר לחשוב בטעות שישנה תחנת רכבת בתוך הבית. במקום לחמם את המים אני מוזגת אותם ישר מתוך הקומקום אל הכוס ומוסיפה תיון לתכולה הנוזלית. כפית וחצי סוכר והתה מושלם. כשאני טועמת ממנו אני כמעט נחנקת ושופכת אותו במהירות אל הכיור. מי אמר משהו על אייס תה? תנו לי לדבר איתו.

הכרית הכחולה מונחת במרכז הספה ואני מסדרת אותה בצד כמו שהוא אוהב, ואז מחבקת אותה, יודעת שבכך אני מבלגנת שוב. מילא, נסדר מאוחר יותר. אני מושכת את רגליי אל חזי ובתנוחה עוברית זו יושבת שם במשך דקות ארוכות, מנסה לסדר בראשי את כל הדברים ששמעתי הלילה. קטעי משפטים מתרוצצים בראש "סדרות של מספרים... שטיפת מוח... הרגתי מישהו, אני הרגתי מישהו!... פשוט זוכר רצפי מספרים כמו תמונות... הציעו אלף שקל לחודש, הייתי ילד". כמה שאני מנסה להדחיק אותם הם רק עולים על פני השטח בבהירות חדה יותר, ואני שומעת ברקע את הבכי. שלו.

ואז לפני שאני מספיקה לעבד את הפרטים, לנחות במציאות וכמו בנאדם נורמלי לברוח משם מהר, כמו שיותר מהר, הוא נמצא מאחוריי, מחבק אותי.

ואני נמסה לתוכו.


כשעוברים הימים אני מגלה שיותר ויותר קל לחיות עם זה. כי הם מנסים לשמור על פרופיל נמוך כשהם לא צריכים משהו. זו החוכמה שלהם, אני מבינה: הם יודעים שאם הם ייעלמו מהשטח בין המשימות יהיה קל יותר לשכוח מקיומם, לעבוד על עצמך שאתה בסדר ושלא עשית שומדבר נוראי. הוא טוב בזה, בלעבוד על עצמו. כמעט ואף פעם אני לא שומעת את המשפט "אני אדם רע" אולי פעמיים. שלוש לכל היותר.

יש לו משפט אחד שהוא אוהב להגיד "אני חסר רגשות. אין לי לב" אני גם יודעת למה הוא אומר את זה. מתחבא מאחורי זה. כך הוא לא צריך לספק תירוצים לכל העולם כשהוא פוגע, או לא מתחשב, או פשוט עושה משהו שאין לו כוח להסביר. לפעמים בא לי להגיד לו שזה לא נכון, ושיש לו לב, והוא פשוט מאוד טוב בלהתעלם מרגשות- אבל איך אני יכולה להגיד לו את זה אם אני עושה אותו הדבר?

גם לי יש שני סוגי משפטים. כמוהו, אני כמעט ולא אומרת "אני אדם רע". אולי פעמיים. שלוש לכל היותר. אבל יש לי תירוץ משלי. ממש כמו לו- "מאז האונס..." אנחנו שנינו מסתתרים מאחורי קלישאות חבוטות ושנינו מודעים לכך באופן מעורר חלחלה. חוסר הרגישות שלו והאונס שלי. שניהם נכונים, שניהם באמת קורים ומשפיעים עלינו. אבל לו יש לב, ואני עדיין בתולה, מבחינות מסוימות.

כשהם יוצרים איתו קשר ומדברים איתו על תוכניות, או אחרי שהוא יוצא לפעולה, אני מקבלת ממנו שיחת טלפון. כבר למדתי להכיר את השיחות האלה, להכיר אותן טוב, בעל פה. "דיברתי עם המספרים, וכל כך מגעיל לי. בבקשה תהיי איתי, אני צריך את זה עכשיו. אני פשוט צריך שתהיי איתי" ברור שאני מגיעה, ברור שאני לא שואלת למה. רק הבירור הקטן של "אתה מבטיח לא לעשות שומדבר לעצמך? לא לפגוע בעצמך?" ואני כבר על האוטובוס הבא. מצחיק אותי הבירור הזה, הרי בראייה כל יודעת התשובה כל כך צפויה. הוא לא יעשה משהו לעצמו, הוא לא יעז. הם צריכים אותו, והם יכעסו אם הוא יפגע בעצמו. אז הוא לא פוגע בעצמו ועל-ידי כך נהיה יותר פגיע מבחינתם. אירוניים החיים. כל כך מצחיק שבא לי לבכות.


הסוד הגדול מתגלה לי לאט לאט. טיפין טיפין כמו שאומרים. זה מתחיל בלילה ההוא בשתיים לפנות בוקר כשהוא מחליט פתאום לגלות לי הכול, וממשיך מידי פעם לדלוף החוצה עם פרטים מדויקים, נקיים מרגש. זריקות רעילות, מכות עם הממונים, טיסות לארצות רחוקות למטרות חיסולים, תמונות ארכיון של אנשים מרוטשים, זיהוי גופות, וידוא הריגה, ועל כל אלו משוך חוט ארוך ארוך של רצפי מספרים. משום מה דווקא ברגעים האלו אני מרגישה הכי קרובה אליו. אולי בגלל שאז הוא לא משתדל להסתתר, להעמיד פנים. אני מעדיפה אותו עצוב וכנה מאשר שמח ומזויף. דווקא רגעי הקרבה האלו הם המשמעותיים ביותר עבורי. גם כשהוא מחבק אותי אני מרגישה קרובה אליו. כשהוא מחבק הוא מתכוון לכך, עם כל הזיוף שהם החדירו לו, הם לא הצליחו להרוס את החיבוק. אצלו הוא הכי אמיתי שיש. 

אצלי זה ההיפך, כשאני מדברת על האונס אני תמיד מרוחקת. לא נוגעת, לא מחבקת. רק מספרת. בהתחלה זה היה בתיאור כללי, אחר כך זה הפך למשהו יותר מדויק, אבל איכשהו למרות כל הריחוק, כשאני מדברת על מה שקרה לי, אני תמיד בוכה. לפעמים זה דמעות שזולגות תוך כדי ולפעמים זה בכי היסטרי שמפסיק את רצף הסיפור, והוא כבר יודע לעמוד מרחוק ולא להתקרב. משפטים כמו "אני יהרוג אותו. אני ידפוק לו את הצורה, רק קחי אותי אליו ואני כבר אדאג להכל" לא מרגיעים אותי כלל, והוא כבר לא משתמש בהם יותר. במקומם יש משפטים של "את יותר חזקה ממנו, אל תתני לזה להשפיע. רק תחשבי איזה גיהינום הוא הולך לקבל על זה בעולם הבא" איכשהו כשאני לא חשה צורך להתייצב מולו, אני הרבה יותר רגועה.


יש רגעים שאני לידו ומרגישה כל כך רחוקה, כל כך לא איתו, ואני יודעת שאם אני לא אקבל את החיבוק - הים שמפריד בינינו יהפוך לאוקיינוס של בדידות. אני לא יודעת אם גם הוא מרגיש את זה או לא, אני רק יודעת שברגעים הפגיעים האלו אני כמעט אף פעם לא אקבל את החיבוק. כי ברגעים האלו שאני מרגישה כל כך רחוקה, המרחק נובע מצפיפות. צפיפות של מאות אנשים לידנו, מהצורך שלו להעמיד מסיכה ולהסתתר מאחוריה, מאחוריי, מפני כל העולם. דווקא כשאנחנו הולכים ביחד עם כל כך הרבה אנשים הזיוף הכי גדול. ואני לא מקבלת חיבוק אז כי חיבוק לא נותנים ליד כולם. רק בלילה, בשקט, במיטה.

אבל יש פעמים יוצאי דופן, כשאנחנו יושבים במסעדה או במקום רנדומלי כלשהו, כשהוא קורא לי לידו ופשוט עוטף אותי. לפעמים הוא מודע לצורך שלי באותו רגע - ולפעמים זהו צורך שלו - אבל ברגעים האלו כשמתחבקים בין אנשים, ההמולה לא דועכת או שוקטת, היא פשוט נעלמת. ואני והוא לא אלו שנשארים, נשארים רק הרוגע והיופי, ואנחנו פשוט מתמוססים אל תוך הבלתי מודע.


וישנם הרגעים של הכעס. הרגעים שבהם הוא כל כך רוצה לזרוק הכול, ולהרוס אותם ולהחזיר את החיים שלו למה שהיו פעם. יש שם לרגעים האלו, קוראים להם רגעי "לדפוק את המערכת". אני אוהבת אותם ומפחדת מהם כאחד. אוהבת כי איכשהו למרות שאני יודעת שזה לא מציאותי, והוא לא מסוגל לזה, אני כל כך מקווה שזה יקרה. שהוא ידפוק את המערכת והכול יהיה ורוד, ואני אצעד אל תוך השקיעה עם קשת בענן מלווה אותי. אני מפחדת מהם כי ברגעים האלו הוא נמצא על גבול הייאוש, גבול הטירוף - ואני יודעת שאם הוא באמת יחליט לדפוק את המערכת, אם הוא באמת יעשה מעשה נגדם - הם ישברו אותו. הוא אמנם חשוב להם, מאוד, והוא חכם, מאוד. אבל האמצעים שלהם בלתי מוגבלים, ולו יש רק הכישרון שלו והידע. ואני יודעת שכשהם ימצאו אותו, הם ישברו אותו. לא במובן המטאפורי, הם לא מתעסקים עם מטאפורות. הם ישברו את רוחו, וכל עצם בגופו. עם זה שהם ישברו כל עצם בגופו אני עוד יכולה איכשהו להתמודד, אבל העובדה שהם ישברו את רוחו תהרוס אותי. לעד.


יש לי חלום אחד שחוזר על עצמו אלפי פעמים, לאו דווקא כשאני ישנה. הוא יכול להתפתח בדמיוני אפילו כשאני צועדת איתו ברחוב. אני תמיד נמצאת באותו חדר, והם סובבים אותי. הם יודעים הכול, יודעים שאני יודעת הכול. והם מחליטים להיפטר ממני. פעם הוא אמר לי באחד מהתקפי ה"אין לי לב" שלו, שאם יגידו לו להרוג אותי, הוא יעשה זאת. אז בחלום אני מבקשת ממנו שיהרוג אותי. משתי סיבות - אחת מהן היא שאני לא רוצה שהם יהיו אלו שייקחו את חיי, והשנייה היא שאני מאמינה בתמימות במקום כלשהו בליבי, שהוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת. את המשך החלום אני מסוגלת לתאר בבהירות גמורה, בלי שמץ של פחד. הוא לוקח את האקדח ומכוון לרקה. הוא תמיד נמצא מאחור כך שלא אוכל לראות את פניו, ואני מתפללת תפילה אילמת שהכול יהיה בסדר - ואז הוא לוחץ על ההדק. ברגע הזה נחלק החלום לשני מצבי רוח - יש פעמים בהם הירייה היא היענות התפילה, ויש פעמים בהם הירייה היא התעלמות בוטה מהבקשה שלי שהכל יהיה טוב. לרוב מצב הרוח הראשון תקף, וכשאני מתה הכל בסדר.
אני אף פעם לא אבין למה אחרי שאני רואה את החלום הזה, אני עדיין בוטחת בו. לחלוטין.


לילה. וחושך. אני קמה מהמיטה בשקט משתדלת שלא להעיר אותו. הפעם המרצפות כבר לא קרירות, בהשפעת החימום. איכשהו כשאני קמה מהמיטה אני יודעת שהפעם הוא לא יקום אחריי, וכמה שאנסה לשכנע את עצמי שהוא כן, המציאות המרה טופחת בבהירות צלולה על פניי. הוא לא יקום אליך. הפעם הוא לא יבוא.

כשאני מרגישה את ידיו עוטפות אותי בחיבוק, אני תוהה אם זהו חלום או מציאות.      



בדידות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשביבוש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו אדר א´ ה´תשס"ח  
רגשות עוברים.
אבל
הפריע לי עניין ה"הם" המטושטש - את כותבת שהוא מגלה פרטים נוספים, ואנחנו מצפים לגלות אותם גם...
הזכרת אונס אבל זה לא חזר בשום מקום אחר. לדעתי חבל - או לא להזכיר אלא רק לרמוז, או אם להזכיר אז שיהיה לזה גם המשך בסיפור.
ד´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
אני חושבת שיצא ממש יפה (בשביל מה אני פה אם לא כדי להחמיא...).
אבל יש ללי בעיה אחת- נראה לי יותר שהקטע הזה מתאיחם ליוצן מאשר לפרסום, למרות שהווא כתוב ממש יפה.
אוהבת,
חני.
ז´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
שבי, / אורח/ת בביכורים
את פשוט מצוינת!
את מתארת רגשות של אהבה בצורה כל כך מיוחדת, שונָה ומדהימה. סחפת אותי אל כל הסיפור, למרות האורך נשארתי מרותקת, קוראת, נכנסת לתוך מה שעובר עליה. ומוציאה את עצמי בהרגשה, דתיים כן יודעים לכתוב. את הוכחה.
העניין של האונס שלה ערפל...אבל האמת, לא הפריע לי לקריאת הסיפור..

סיפור מצוין!

את פשוט כותבת מהמם!!

-תהילה-
כ"ט אדר ב´ ה´תשס"ח  
פתאום שמתי לב שכתבתי "יוצן"-התכונתי ליומן
כ"ז ניסן ה´תשס"ח  
האמת שיצא יפה...
העלילה הייתה די ברורה מבחינתי הבנתי מהתתחלה מה הוא ומה היא אז לא הבנתי על ההמשך...אבל היה סבבה לגמרי ואני אוהב את המשלב הלשוני שלך...תמשיכי ככה
ובהצלחה בסיפורים הבאים
ואני רוצה אחד שמח!!!!!
אני מוכן להיות הגיבור אם את תתעקשי :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד