הוא צעד, בשקט רך
עלי ארץ אפורה-
צעד משי, כאב לח
ועיניו בוכות מרה.

משלחות שרפים שוזרים לו
על ראשו- עטרת פז,
עוטפים בחום טלית הצמר;
הם רבים- אך הוא לבד

בִּימינוֹ- אש דת למו,
ורועד כולו בגיל-
סוד ורמז, פשט ודרש
גליל תורה עטוף מעיל.

עת פַּסַע נפתח לו פיהו,
סר ממנו כל סוגר
כל מנעול וכל בריח,
ובעודו דומע- שר

שר על א-ל ועל עולם
אשר ברא לו לרצונו
ועל עם אחד קטן
אשר בנה לו אראלו

ושטן אפור מדים
בזעמו עיקם פרצוף
וצעק בזעם: מָארְשְ!
לא שרים פה, יִיד חצוף!

אך פיהו לא נסתם,
מנעולו נותר פתוח
כי גופו- גופו נשבר,
אך שלֵמה נותרה הרוח

והוא צעד לו אל מותו,
ואיתו גם השרפים
אשר דמעותיהם הזילו,
על מלאך בן-אנשים.

אך מתוך שרידי האפר
עלו לפתע מין צורות
פרחו אל על, אל לב שמים-
תגי אש ואותיות.

-
עד ראיתיו אותו בוקר
בארץ חולי ומתים,
עד ראותי שירת מותו-
לא ידעתי חיים.