המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
לפחות השקיעה / אוליב (:
בביכורים מאז כ"א אדר א´ ה´תשס"ח


בעבר הייתי מודה על כך שאני עדיין יכולה ללכת.

לא היה זה דבר של מה בכך. היה עלי לתכנן היטב את הצעדים. להתרכז. להרים, לכופף, להוריד, ליישר ולדחוף. להעביר משקל. היה צורך להקפיד על כיוונים, שאם לא כן- נופלים. גם את המדרגות לביתי מסוגלת הייתי לעלות, אך הדבר הצריך מאמץ ומחשבה. צריך היה לשאוף אויר לפני העליה, ולנצל את המרפסת הקטנטנה באמצע גרם המדרגות.היה עלי לשים לב ולהניח את הרגל במרכז המדרגה. אסור ליפול במדרגות. נפילה במדרגות היא דבר מסוכן ומכאיב.


השמש החלה להנמיך ואינה מסנוורת עוד. כעת, במעבר בין הקיץ לסתיו, חמימות החדר אחר הצהריים היא דבר בעיתו. השמיים כחולים כחולים, בהירים, עדיין שמיים של קיץ. עננים לבנים קטנים בשולי השמיים מזכירים את הסתיו המתקרב. עדיין חם ביום. כעת בשעות אחר הצהריים רוח קלה וקבועה מסלקת את החום. בחורף תהפוך הרוח לפרצי סערה ויהיה עלינו להתגונן מפניהם, אך כעת היא דבר בעיתו. אורי מדדה לידי, משחקת בסינוורים עם השמש המתחבאת לה מאחורי הוילונות. היא מצחקקת ומנסה לתפוס את הקרניים בידיה. היא מרימה ידיה, קומצת אותן ומושיטה אותן אלי. "קי" היא אומרת. קחי. אורי מביאה לי את השמש. כשהיא פותחת את אגרופיה פניה עוטים ארשת תמיהה. לו ידעה לדבר כראוי היתה אולי שואלת אותי להיכן נעלמה השמש שאך זה אחזה בידיה. בעצם, לו ידעה לדבר כראוי יתכן שלא היתה שואלת כלל.


לפני שעברנו דירה עדיין הייתי מסוגלת לדבר תוך כדי הליכה. זוהי עובדה שיש להתיחס אליה בכובד ראש. כדי לדבר תוך כדי הליכה יש לתכנן היטב את מרווחי הנשימה בין המילים והצעדים, ולהשאיר כמה הפסקות לעצירת הנשימה. לא הסדרת הנשימה- גם דבר זה חשוב, אולם אם אין ברצוני לצעוק, היה עלי לקחת בחשבון זמן לעצירת הנשימה. ישנם אנשים שעוצרים את נשימתם כאשר הם צוללים בבריכה. לא אני. לא הייתי בבריכה כבר שש שנים, ואיני יודעת לצלול. לעצור את הנשימה אני יודעת. אנשים כמוני עוצרים את נשימתם כאשר הם צריכים לצעוק, או כאשר המילים המבקשות לצאת אינן ראויות לכך.

שש שנים לא צעקתי.

לדירה שלנו הובילו עשרים וארבע מדרגות. בעשר המדרגות הראשונות יכולתי לדבר. אחר כך לא. דומני שלא היה מבין מדוע השתתקתי לפעמים באמצע משפט. הריכוז חייב זאת. היה עלי לכופף ברך, להרים רגל, להניח. ליישר ולדחוף. ושוב. אין זה דבר של מה בכך. כדי להגיע הביתה, היה עלי להתרכז. יש לחשוב על כל צעד, שאם לא כן, נופלים.


השמיים איבדו מזוהרם והערב מתחיל להראות בהם אותותיו. הכחול הבהיר נותר, אך תחתיו מתחילים לחתור צבעים אחרים: ורוד עדין, גווני כחול, גווני אדום. הבתים על קו הרקיע שחורים עכשיו, כמו הצלליות שאני מעצבת בידי לאור המנורה, לשעשע את אורי כשהיא נעורה בלילות. פה ושם מבהיק חלון מסונוור מן השמש.

השמש כמו כהתה. היא ממלאת כעת את החלון בכתום, ומשחקת משחקי צבעים עם הוילונות הכחולים ועם אורי, שעדיין מנסה לתפוס את קרניה. הכשלון אינו מייאש אותה: היא מנסה שוב ושוב. עצם החוויה מרתקת אותה, ומפצה על אכזבתה מן הקרניים החמקניות. אורי צוחקת ומצביעה על הרצפה. אולי נמלה מהלכת לאורך גבול הצל שמטיל החלון. איני יכולה להביט, ואורי אינה יכולה לומר לי. אני מחייכת אליה ודיה בכך.


איש אחד אומר שהוא אוהב אותי. בעבר היה אומר הרבה. כיום פחות. גם כיום הוא אומר לי זאת לפחות פעם ביום. הוא מקפיד על כך.

אני אוהב אותך.

איני יודעת למה בדיוק הוא מתכוון כשהוא אומר זאת. אולי אינו חש שהשתניתי. ודאי הוא חש שהשתניתי, אך יתכן שאינו יודע עד כמה. אולי כשהוא אוהב אותי, אינני אני עוד.

איש אחד אומר שהוא אוהב אותי. בדרך כלל הוא אומר זאת כשאיני יכולה לענות. אין זה אומר שאיני אוהבת אותו. זה רק אומר שהכל ענין של עיתוי. פעם ביום הוא מזכיר לי. אוהב אותך. זה חשוב. זה מאפשר לחשוב על עתידים, על ילדים. בדרך כלל איני מצליחה להגיד לו. פעם ביום הייתי עולה עשרים וארבע מדרגות, ופעם ביום יורדת. זה מה שהיה עלי לעשות כדי להגיע הביתה. לעיתים קרה שהיה עלי לעשות זאת יותר מפעם ביום. לעיתים בחרתי להשאר באוטו במקום לעלות ולרדת שוב. הליכה מצריכה ריכוז. לפעמים הייתי עייפה מכדי להתרכז. ביום ההולדת שלו ירדתי פעם נוספת, קניתי לו פרחים, ועליתי שוב. כך אני אוהבת אותו. בדרכי.


כנראה התנמנמתי. השמש כמעט נעלמה, רק סהרון אדמדם קטן מבצבץ מעל אחד הבתים השחורים שבאופק. אורי מושכת בשרוולי. "שון" היא אומרת. אני מהנהנת אליה בהסח הדעת. השמש הלכה לישון. אורי מניחה ידיה על עפעפי וסוגרת אותן. "שון" היא מסבירה בכובד ראש. אמא הלכה לישון. "קום" היא פוקחת את עיני. השמש נעלמה והשמיים בחוץ מתכהים במהירות. כעת צבעם כחול עמוק נוטה לטורקיז, הצבע החביב עלי ביותר. כשתפרתי את הוילונות חיפשתי בד דומה בצבעו אך לא מצאתי. יתכן שיצרני הבדים כיום אין להם הדמיון הנחוץ לגוונים שאני מחפשת. יתכן שפשוט מעולם לא צפו בשמיים בשעה זו של היום. אני מכירה היטב את הגוונים. לאורך האופק הם נמתחים פסים פסים, מתערבים זה בזה. העננים הקלים איבדו את לובנם לטובת כתום להבה אפרפר שאף הוא מתכהה והולך.


הייתי מחייכת תמיד. זו דרכי. גם הצחוק טרם אבד לי אז. רוב הזמן הייתי מחייכת, לרוב האנשים. האיש שאוהב אותי אומר שאני שחקנית מצוינת. אולי הוא צודק. מעולם לא שיחקתי תפקיד כלשהו, מלבד עצמי. אין צורך ביותר מכך. גם זה יותר מדי לפעמים.

כולם חשבו שאני מאושרת מאד. אולי באמת הייתי מאושרת מאד. כעת עלי להתרכז כדי להכיר בכך. רוב הזמן אני עייפה מכדי להתרכז. כשכואב לי, אני מחייכת. אנשים מחייכים חזרה. כשטוב לי אני בוכה.

שש שנים לא בכיתי.

איש אחד אומר שהבאתי אור לחייו. שהחיוך שלי שווה הכל. בעבר היה אומר הרבה. כיום פחות. בדרך כלל אינו מבין שהחיוך הפך עוית קבועה, ואני איני נמצאת בו עוד. בדרך כלל הוא מקווה שאני שמחה. אני מניחה לו לחשוב כך. אין זה אומר שאיני אוהבת אותו, זה רק אומר שהכל עניין של זמן. פעם ביום, לפחות, הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. זה חשוב. זה מאפשר להמשיך לחייך, לחזק את העוית, ליצור את הקמטים הנכונים בזויות הפה והעיניים. ביום הנישואין שלנו קנה לי פרחים. לא ידע שקניתי אף אני. ביום הנישואין שלנו עמדו במרכז השולחן שני זרי פרחים, ואני חייכתי יותר מתמיד. כך אני אוהבת אותו. בדרכי.


החדר מחשיך. מתג החשמל בהישג ידי אך איני מדליקה את האור. ערב ערב אני צופה בשקיעה. בכל ערב הצבעים משתנים. בכל ערב העננים משנים את מיקומם. בכל ערב הרוח קרירה מעט יותר, מזכירה את הסתיו הקרב. אני מאזינה לקולות הילדים הנאספים לביתם. אני מאזינה לצפצוף הציפורים, שנחלש והולך מאז נעלמה השמש מן האופק. אורי צופה בציפור אפורה שנחתה על אדן החלון, מוקסמת. אני צופה באורי, מוקסמת אף אני.


עד לא מזמן עבדתי. עבודתי קשה היתה. דרשה ריכוז רב. רוב הזמן הייתי מרוצה בה. האיש שאוהב אותי לא היה מרוצה, כיון שבשלה נעדרתי רבות מן הבית. כעת איני נעדרת מן הבית עוד. אהבתי את עבודתי, והייתי שרה תוך כדי עבודה. אהבתי לשיר, בעיקר כשהיה עלי להתרכז. בתיכון- כשלמדתי לבגרויות. לאחר מכן לפסיכומטרי. בלימודי המקצוע. וכשנחה עלי הרוח, שרתי פעמים אחדות לאנשים ברחוב. אחד האנשים ברחוב ששרתי להם, אוהב אותי היום. כך הייתי. שיר לכל שעה. שיר לתחילת העבודה, ושיר לסיומה. בעבר היה לי שיר שהייתי מזמזמת במדרגות. כיום איני שרה עוד במדרגות. יש לתכנן את האויר תכנון קפדני ולנצלו היטב. לא ניתן לבזבזו על תוים עוד. הסברתי לו פעם. איני בטוחה שהבין. כשהייתי עולה במדרגות היה עולה מדרגה אחת מתחתי, שמא אפול. כאשר ירדתי במדרגות היה אוחז בי. הירידה קשה יותר. כשאני עצובה במיוחד, הוא שר לי. הוא מזייף מאד. איני אומרת לו זאת. זה לא חשוב. כמעט שום דבר כבר לא חשוב. גם בהליכה רגילה הייתי מסוגלת לשיר, אולם שירים קצביים בלבד. לחנים שיאפשרו לנשום בין מילה למילה. שיאפשרו לעצור את הנשימה לפני האנחה.


חשוך בחוץ. בבתים השחורים באופק נוצצות עיני חלונות. פסי הגוונים באופק מידקקים והולכים. במאמץ מה אני יכולה להבחין בכוכב או שניים. אורי מניחה את ראשה על ידי. היא לבושה בחולצה קצרת שרוולים. היה עלי להלביש אותה בחולצה ארוכה, שמא תצטנן. הערבים מתקררים והולכים. במקום זאת אני מסייעת לה לטפס אלי ועוטפת אותה בשמיכתי. עדיין אינה אמורה לישון, אך גם אם תירדם כך אוכל להחזיק בה ולא אצטרך לקום.


לפני שנתיים יכולתי לדבר גם בראש גרם המדרגות וגם בתחתיתו. לפני שנה, רק בראשו. כיום גם זה לא. כיום אין מדרגות בדירה. אומרים שקשה לעלות. עבורי קשה יותר הירידה. יש להניח משקל על כל רגל בתורה. אסור לכופף יותר מדי, אחרת נופלים. היישור אינו הכרחי אך נחוץ. עשרים וארבע מדרגות היו, מפורקות לתנועות. להרים ולכופף, להניח, ליישר ולדחוף. יש להתעלם מן הדקירות. כדי להתרכז היה עלי לשתוק. כדי לשמור את האויר עלי לתכנן היטב את התנועות. בסיום העליה הייתי מחייכת. הגענו הביתה. אנשים כמוני מחייכים כאשר הם רוצים לבכות. אנשים כמוני עוצרים את נשימתם כאשר המילים הדוחפות לצאת אינן מסוגלות להאמר עוד. איש אחד אומר שאני כל חייו. רק תחייכי, הוא אומר, והכל יהיה בסדר. לקראת סוף המדרגות לא הייתי בוכה, אך הכאב היה מעלה דמעות בעיני. לקראת סוף המדרגות היה אומר לי שהוא אוהב אותי. אומר שלא אבכה. לא תמיד הוא מבין שאנשים כמוני בוכים כשטוב להם. ברגעים כאלה איני מצליחה להגיד לו. כדי להגיע הביתה, עלי להתרכז. יש לחשוב על כל צעד. יש לתכנן כל פסיעה. שאם לא כן, נופלים.


האיש שאוהב אותי יכנס עוד מעט הביתה וידליק את האור. אין הוא מבין מדוע אני נשארת בחושך כשהאור בחוץ מתמעט והולך. כעת איני עולה מדרגות עוד, ואין לי צורך לתכנן את הנשימות. ניתן לי להניח לחושך לעטוף אותי כשמיכה. אני עדיין מסוגלת ללכת בבית, אך גם הליכות אלו כדאי שיהיו מתוכננות היטב. בדירה הזו חלונות מערביים לנו,  ערב ערב יכולה אני לנוח בחדרי ולצפות בשקיעה. השקיעה מרגיעה, איטית והדרגתית, אינה מקשה על הנשימה. גם אורי אוהבת את השקיעה. האיש שאוהב אותי אינו זוכה לצפות בה. הוא מגיע הביתה אחרי שהכל מסתיים. שלא כמו הדירה הקודמת שלנו, הדירה הזו בנויה באיכות גרועה. בחורף יהיה עלינו לסגור את התריסים, שאם לא כן יחדרו מים דרך החלונות שאינם אטומים היטב. כעת עדיין אין צורך בכך. המדרגות אינן, ואין הן משמעותיות עבורי עוד. האיש שאוהב אותי יודע שאני אוהבת את החלונות, אך את השקיעה אינו מבין. לפחות השקיעה היא משהו שאני יכולה לחכות לו כאן.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוליב (:
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
אאוצ', הסיפור שלך נוגע עמוק מאד.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
האם האיש שאוהב אותך, קורא את מה שאת כותבת?
אתה פותחת בי חדרים נסתרים, ליבי יוצא כשאני קורא אותך ועיני רטובות.
אוליב - את חייבת להגיע לקהל הרבה יותר גדול !
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  

גשר שקט על מים סוערים.
נדרשו לי רק שתי הפסקות נשימה (סוף והתחלה)וצלילה אחת מתמשכת.

נ פ ל א.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
האיש שאוהב אותי בכלל לא קורא בעברית.


אבל אבל
אתה יודע שסיפור שכתוב בגוף ראשון אינו בהכרח אוטוביוגרפי, נכון?


ואין לי זמן, כוח וכסף לפרוצדורות הקשורות בהגעה לקהלים יותר גדולים.
תודה בכל אופן.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
אני יודעת שזה כבר נשמע כמו סיסמא, אבל מה לעשות וזה באמת כך- אין לי מילים.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
את מדהימה.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
עצוב. כואב.
כתוב נפלא. זורם, איכותי.
עצוב שאנו לא מודים על הדברים הקטנים הללו- כמו הליכה, נשימה. כמו שקיעה. אלא לוקחים אותם כמובן מאליהם.
הסיפור שלך מעיר אותנו מהתרדמת הזאת.
תודה רבה לך!!!
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
וואי...הכאב כאן כ"כ עמוק....קראתי בשקיקה!!!תודה!!!
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
סיפור שפשוט... נוגע....
באמת שאין לי מילים...
כתיבה משובחת שלא זוכים להיתקל בה לעיתים קרובות...
אשרייך!
נהניתי מאוד...
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
אני עדיין נימצאת בזה...
הצלחת להוריד לי דמעות
זה כ"כ יפה!
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
נחמד.
הסיפור קצת יותר מדי מונוטוני כזה, חוזר על עצמו, קראתי בדילוגים כי אין יותר מדי חידוש מפיסקא לפיסקא.

אבל יפה וחשוב.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
היא כאילו נכה? / אורח/ת בביכורים
יפה.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
משהו שם כואב לי, לא יודע לשים אצבע על זה.

אולי זה בגלל התום הכואב שנתת לה, זה שהיא יודעת וכואבת כל שקר קטן שהבנאדם כבר התרגל אליו, כמו לחייך כשרע. תום כזה של לאהוב ולהתמלא מדברים פשוטים.

יש לתום הזה שני צדדים, ואת הצגת את שניהם באופן ממש ממש מקסים, וצובט, באותה מידה. אני לא יודע לתאר כמה נהניתי מזה. תודה לך.

נתנאל.
כ"ב אדר א´ ה´תשס"ח  
סיפור שנותן לנו להרגיש קצת מה שאנו מקווים אף פעם לא להרגיש. זוהי זכות גדולה לדעת לכתוב כזה סיפור. מדהים.

*****
כ"ג אדר א´ ה´תשס"ח  
שוב עשית את זה- גרמת לי לבכות. את פשוט נפלאה, אמנית אמיתית.
ואני כל כך מחוברת לנושא הזה. כל כך.

רק שתמשיכי לכתוב לנו ככה.

תודה.
כ"ד אדר א´ ה´תשס"ח  
תיארת את זה כל כך טוב, כל כך נוגע... אחרי שגמרתי ישבתי וניסיתי להחליט ביני לבין עצמי כמה איזון יש כאן בין העצב להשלמה...

סיפור מדהים.
ט´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
קשה לי להגיב בכלל.

הלוואי שהיה אפשר לחבק מכאן [ואולי אפשר].
ד´ ניסן ה´תשס"ח  
אוליב תודה / אורח/ת בביכורים
הכל בא על מקומו בשלום
בכאב
שמפורק לחתיכות קטנות
אבל בשלום
תמשיכי לכתוב
אני מנוי של ומחכה לכל סיפור או שיר שיוצא
י"ח ניסן ה´תשס"ח  
זו גאונות ותו לא.

אני חושב שזה הזכיר לי את דוד גרוסמן, רק יותר טוב.

חבל שאין לי את הדואל שלו, שיקרא.
י"ח ניסן ה´תשס"ח  
זה מקסים!
אין לי מילים, זו כתיבה טובה ומשובחת.
הייטבת לתאר, הכל ממש הצטייר לי לנגד העיניים.
אהבתי מאוד!
כ"ו ניסן ה´תשס"ח  
סיפור פלא בהחלט.
הכתיבה, התחושות, הרעיון, הביצוע.
הטהרה המיוחדת...

תודה! זכינו.
א´ סיון ה´תש"ע  
פחות נגע בי. זה יפה, יפה מאוד, אבל אני מסכימה עם הצבי הכתום שהיו דברים שקצת חזרו על עצמם ואני מודה שדילגתי קצת.
לגדי גגי - בוא לא נגזים.. זו כתיבה יפה ונוגעת, אבל להשוות לדוד גרוסמן, ולהגיד שעולים עליו... זה כבר לא לעניין. אף אחד לא כותב יפה כמוהו, לא משנה כמה מוכשר הוא.
כ"ג תשרי ה´תשע"א  
את ההרגשה שאני מרגישה כשאני קוראת את הסיפור הזה.
זה כבר לא כואב. זה כבר קהה.
כ"א חשון ה´תשע"א  
ועכשיו כשאני קוראת שוב אני תוהה על עצמי. לא הצלחתי לדלג, כי כל מילה היתה במקום.
הסיפור הזה הוא פשוט שקיעה, כל מילה שלו. ואף פעם לא חשבתי שאפשר לתאר שקיעה. כאב קהה לפעמים נוגע יותר מכאב חד וחדש; הוא לא יכול להגליד. צלקת. זה כבר לא כואב, זה רק קשה.
כ"ו אייר ה´תשע"א  
דהימה, כשאת פירסמת את זה אני בדיוק איבדתי את הנשימה והתנועה, לפני כן לא הייתי מבינה, ועכשיו-אני מבינה בגוף, בנשימה.

מילים נהדרות ושזריה מדוייקת.

עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד