המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
הכנות לנסיעה / השמיעני את קולך
בביכורים מאז כ"ט טבת ה´תשס"ח

בס"ד




הדסה רינת ניגשת אל פקיד מרשם התושבים שיושב בבניין מכוער וחום ליד התחנה המרכזית הישנה.

הדסה רינת החליטה לעשות מעשה ולנסוע מכאן.

לשם כך עליה להוציא דרכון. דרכון חדש שלא מכיר עדיין את מי שהיא עכשיו.

כרגע שוכב לה בתיק הגדול דרכון שבו היא מופיעה מתולתלת וכהה תחת השם רינת.

והיא כבר שנים רבות הדסה רינת אבל למי זה אכפת.


בואה של הדסה רינת ניכר במראות המעוגלות שניצבות לצד הכביש הסואן, מצדדות את מעברי החצה מכל הכיוונים, היא חוצה אחד מהן, פניה דרוכות.

לא כל יום אשה מחליטה לעשות מעשה שכזה.


השומר מפשפש בתיק הגדול, מביט לא מביט בקושי שנמצא שם בפנים, שואל אם יש נשק. שותקת.

מבין כי שתיקה היא הודאה או סתם חוסר הבנה ומגלגל אותה פנימה כמו במסוע המזוודות בטרמינל.


משהו כבד ומקוטע, רשמי ובלתי ניתן לפענוח נולד ברגע ההחלטה, שנובטת אצלה בדרך כלל בקלילות ובזרימה, כמעט בלי מחשבה אחת קדימה.


האולם שקט. מלבדה אין איש.

כל המספרים והשעונים האוטומטיים כולם מכוונים אליה.

להיענות לה, להעתר לכל אשר תבקש או תאמר.  

 

"אני רוצה להוסיף את השם השני שלי לתעודת הזהות ואחר כך להחליף אותו למשהו אחר," היא אומרת בבטחון, כמעט ביבושת, כל כולה מגמגמת מבפנים.

"סליחה?"
"תבין, אני .."
"תגידי, את פלסטיק?"
"אתה דברת אלי?!"
"פלסטיק, תגידי את פלסטיק?"
"סליחה אדוני, אבל אני לא יורדת לסוף דעתך."
"גברת, אנחנו זה לא מתקן מחזור פה."
"אני... יכול להיות שהתבלבלתי... הגעתי למשרד אחר... אולי טעיתי בקומה..."

היא אוספת את חפציה באי נוחות גדולה. התיק עם הקושי נהיה כבד עוד קצת. "מה בסך הכל רצתה," היא ממלמלת לעצמה תוך כדי שהיא נכנסת למעלית, "להוסיף לרינת את הדסה ואחר כך לשנות את הה"א האחרונה בהדסה לעין, כלומר הדסע, זה הכל ". ופתאום האיש הזה והפלסטיק. 

היא יוצאת מן הבניין ואז חוזרת על עקבותיה. אולי טעיתי בקומה, היא אומרת לעצמה, השומר מפשפש שוב בתיק הגדול ובקושי שנמצא שם בפנים כבד ומעיק.

שואל אם יש נשק.

היא מתפרקת.
תחילה ידיים.
נופלות כבדות על המדרכה המלוכלכת, ככה בלי רעש.
ידיים חפות מגינונים.

בלי תכשיט או טבעת. נשואה. רווקה. גרושה.  

לא יודעות אף פעם איפה לסמן איקס בטופס של המשרדים.

"סליחה אפשר בכולם?"

ולא תמיד נענות. לא בחיוב ולא בכלל. לפעמים משאירות הכל פתוח.

אבל עכשיו הן שוכבות על האקרשטיין, קפוצות אגרופים, למרות שכל כך הרפתה.


"גיברת את חוסמת את המעבר!"

מסנן השומר תוך כדי בדיקה בטחונית נוספת.


פיק ברכיים ואחריו הרגליים.

נשמטות לה מתחת לשמלה שלבשה. אולי קייצית מדי ליום כזה, היא חושבת לעצמה.

נעל אחת עם אבזם מתכת עוזבת את כף הרגל מתרחקת ממנה. עפה.

חיישני בקרה מתחילים לצפצף בקצב אחיד.


"גיברת, אני מבקש ממך כבר פעם שניה לאסוף את עצמך בחזרה ולא לחסום את המעבר."

"תכף. אדוני."


בעדינות היא אוספת את עצמה לתוך התיק הגדול. מרימה בשקידה את כל החתיכות שהתפזרו.

מכניסה אותן עמוק פנימה. טוב שלקחה תיק מספיק גדול, היא חושבת בינה לבינה.


"סליחה, יש שם עוד חתיכה אחת על המדרכה, אתה יכול להרים אותה בשבילי?" היא מנסה בטון מאולץ ומתוק לשכנע את איש הבטחון לסייע לה. "אני תכף הולכת. אה, וגם הנעל... בבקשה."


משהו בה, אולי השמלה הקייצית הזו, אולי החסד שהוא ראה אותה עושה עם אבריה, במתינות, לוקטת אותם כמו שיבולים בשדה זהוב, מרכך בו משהו לא ברור. לא ברור אבל מוחש.


הוא מרים את הנעל, נועל אותה בחזרה לכף הרגל שנחה על המדרכה.

"את מהאזור?" הוא שואל, מגיש לה את החתיכה החסרה.

היא תוחבת את חלקיה חזרה למקומם.

מזמינה לה מונית.  





התמודדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות להשמיעני את קולך
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ שבט ה´תשס"ח  
מה? / אורח/ת בביכורים
לא הבנתי...
ג´ שבט ה´תשס"ח  
האמת? סיפור מפחיד ומוזר. הוא מדבר כאילו אנחנו מכירים אותה [ואנחנו לא], אנחנו מניחים שיש רקע כל שהו עניין, אבל אין לנו מושג מהו, ובוך המציאות המוכרת לכולנו של מאבטחים, תורות וביורוקרטיה לא אדיבה, פתאום קורים דברים מפחידים נורא, כאילו כלום.
אני חושבת שהסיפור מצויין.
ה´ שבט ה´תשס"ח  
מאוד צ'רלי קאופמן כזה.
יש פה סיפור פנטזיה ריאליסטית, עם עומק (בנעל התכוונת לשלגיה?).
אהבתי מאוד את האוירה המפחידה, המפוזרת, הקודרת ומכמירת הלב.
מצויין!
שירה שמר.
ה´ שבט ה´תשס"ח  
סגנון ייחודי, אני לא יודע כמו שירה שמר למי לשייך אותו, אבל הוא בהחלט מעניין.
לגעת, אני דווקא חושב שהשטשטוש הוא מאוד מעניין, מוסיף המון ולא מוריד..

המשך לכתוב!

רטטטטט
ו´ שבט ה´תשס"ח  
למרות שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתך.
מצא חן בעיניי תיאור ההתפרקות של החפצים. שלה.
ושוב - בסיכום, לא הבנתי..
ו´ שבט ה´תשס"ח  
גם אני הייתי רוצה מאד להבין את הסיפור.
הוא הזיז בי משהו למרות שלא הבנתי..
ו´ שבט ה´תשס"ח  
כשאמרתי שלגיה התכוונתי סינדרלה...
(תזכורת לעצמי- רענון דחוף של אגדות הילדים) (:
ו´ שבט ה´תשס"ח  
כתיבה טובה. אהבתי מאוד, אולי דווקא בגלל שזה לא מובן כ"כ..
זה הזכיר לי איך בתור ילדה קטנה הייתי מדמיינת את כל המשפטים המסובכים של המבוגרים כריאליים ("יש פקק שחוסם את הכביש" "קור כלבים")

"ככה זה דיבור של אנשים גדולים, דווקא שהם רוצים שיבינו אותם לגמרי הם אומרים דברים בצורה כזאת שעוד יותר קשה להבין למה הם מתכוונים"..{מחברת המילים הקשות, שלומית אברמסון}
ו´ שבט ה´תשס"ח  
למקרה שלא הובנתי [ולפי התגובה של רטט כנראה שיש מקום להבין אותי שלא כמו התכוונתי: כל מה שציינתי ציינתי לשבח.

תודה שהפנית את תשומת ליבי.
ו´ שבט ה´תשס"ח  
עשיתם לי חשק להמשיך ולנסוע איתכם .
למי שכתב על צ'רלי קאופמן , (תסריטאיבמקצועו.)אם זה היה סרט הסצנה הבאה -במונית היתה על רקע השיר של מאיר בנאי ברדיו "לך אלי ..לך ידיי .. לך רגלי.. ומה אני ומה חיי..."על רקע נופי העיר האורבנים
אבל זה לא סרט.
ו´ שבט ה´תשס"ח  
זו אני המוכרת לך מימי ראשון בערב.
המשך שהוא כל כך את, כל כך נכון ואמיתי.
תמשיכי להתפרק ככה ותבוא גאולה לעולם.
תודה.
ז´ שבט ה´תשס"ח  
סגנון ייחודי ומעניין שכתוב יפה.
קצת סורייליסטי ולא ברור
לי, בכל אופן.
כ"ו אדר א´ ה´תשס"ח  
מעניין...
פתאם אני שם לב לשיבולים בשדה הזהוב בסוף... קשור לרות ובועז?
פתאם, כי כבר קראתי את הסיפור הזה בעבר.
כ"ט חשון ה´תש"ע  
קראתי שוב. הסיפור הזה עושה לי לבכות.
כמה בדידות, כמה קושי, כמה פחד מהעולם הזה, המאיים. וההתפרקות הזו שבאה מאליה, איברים איברים.

אווץ' לגמרי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד