בנושא
בכרם
חדשות
 
חיילת בלי מדים - מחכה לאורח - ב´ / סתם אחת...!
בביכורים מאז י"ט טבת ה´תשס"ח

 

זה היה דווקא אחד הערבים היותר שוקקי חיים בדירתנו.


לפחות ככה חשבנו.


זה התחיל כששתי חברותי חזרו לדירה (ואני נשארתי מול המחשב, לקרוא עוד שיר או שניים בביכו', אחחח... הימים הטובים...) אחרי יום עבודה ארוך. הן חזרו, הורידו את התיק הכבד (כי הן באו מהבית) והקפיצו אגב, את הקב"ט של הכפר. התמתחות והירהור נוגה משהו בחופשת סוכות שזה עתה הסתיימה. כשמוריה פנתה אל תמר (השמות האמיתיים שמורים במערכת) לשאול אותה איך היה בחופש, תמר הקדימה אותה בשאלה:

"מוריה, תגידי לי, את מריחה משהו מוזר?"

"אמממ... כן," מוריה עונה אגב ריחרוח, "באמת יש ריח לא משהו, אבל אני חושבת שזאת הרפת. פשוט התרגלנו לבית ושכחנו את השכנות שלנו..."

"כן," תמר נאנחת, "אוכלות כמו פרות אלה! וגם מסריחות! פשוט חיות!"

"אהה... תמר?"

"מה?"

"אלה באמת חיות."


ולדו שיח המוזר הזה, אני נכנסתי.

"למי קראת חיות?!" זרקתי את התיק והקפצתי את כיתת הכוננות.

"לשכנות שלנו," תמר ענתה לי.

"מוריה?! קראת לשכנות שלנו חיות?! את לא חושבת שזה טיפה... אאאמממ... כאילו... ככה את רוצה להתידד איתן?! ממי תבקשי חלב? סוכר? ביצים?"

"היי! בחייך! התכוונתי לרפת..." מוריה התפוצצה מצחוק.

"אה, טוב. אבל גם אותן אל תעליבי. ואגב," שאלתי, "אתן מריחות משהו מוזר?"

"כן," הן ענו לי בבת אחת, "אבל בדיוק דנו בזה שזאת בטח הרפת..."

"לא," פסקתי, "זאת לא הרפת. אני מכירה טוב מאוד את הריח של הרפת, וזאת לא רפת. זה מריח לי כמו גז דולף..."

"גז?!? מוריה כמעט צעקה, גם כן את... הכל נגמר שם אצלכם בגז. צאי מזה! את לא בפולין!"


תמר דווקא הסכימה איתי, אולי בגלל ששתינו עושות שירות באותו המקום, והצטרפה אליי למטבח לבדיקה מעמיקה.

הגז היה סגור והריח לא הגיע מאזור המטבח.

"אולי זה מלמטה, מהדירה של ג'וחא?" מוריה הציעה והתחילה להאמין לתאוריה המופרכת שלנו.

"אמממ... אם זה ככה," עניתי, "כדאי לבדוק שג'וחא לא בדירה, כי אם הריח הגיע עד לפה אז..."

"ש - ל - ו - ם - ! - ! - !" ג'וחא בדיוק נכנסה וקטעה את המשפט.

"ג'וחא!!!" מוריה התנפלה עליה, "את חיה!"

"ברור שאני חיה! מה נראה לך שתיפטרי ממני כל כך מהר? ממצב? איך היה החופש? ומה זה הריח המוזר הזה? אל תגידו לי שהבאתן את כל הכביסה של חול המועד מהבית לפה? ואני מקווה שזה לא עוד נסיון לבשל..."

"זאת לא ממש הכביסה שלנו," תמר ענתה לה, "לפחות לא שלי. אבל גם אנחנו תהינו מאיפה הריח? חשבנו שזה גז, ותהינו אם זה מהדירה שלך... "

"ופחדנו שגם את שם, ושנחנקת למוות!" מוריה התפרצה.

ג'וחא גיכחה להנאתה.

"נחנקתי? אני? גז? תגידי לי מוריה, נדבקת משתי השואתיות האלה? מה פתאום גז? בטח סתם לשכנה התפשל רציני עם ארוחת הערב."

"חבל," היא הוסיפה אחרי היהור קצר ונוגה, "דווקא יודעת לבשל זאת..."


וככה העברנו לנו את הערב בנעימים והעלנו השערות מה מקור הריח.

עד שפתאום ג'וחא שאלה:

"תגידו, אתן יודעות למה הקפיצו את כיתת הכוננות?"

"ללאאא!" ענינו תמר, מוריה ואנוכי במקהלה.

"אולי זה קשור לריח המוזר?" ג'וחא העלתה את הרעיון הכי נועז להערב, "אולי יש התראה על נשק בלתי קונוונציונלי וזה מקור הריח..."

"ג'וחא," הערתי, "אם זה מקור הריח, כבר כולנו מזמן היינו צריכות להיות מתות."

"מי מת?!" הילה ורחלי סוף כל סוף חזרו מהפנימיה בה הן עושות שרות (שונאת את המילה "משרתות", רק אצל חיילים זה נשמע טוב).

"אף אחד לא מת," ג'וחא מיהרה להרגיע אותן, "לפחות לא כרגע. רחלי את נושמת, נכון?"

"נכון," רחלי משיבה ולא מבינה.

"והילה גם את נושמת, נכון?" ג'וחא ממשיכה לשגע.

"נכון," הילה מאשרת.

"אז אם שתיכן נושמות," מוסיפה ג'וחא, "אז איך זה שאתן לא מריחות משהו מוזר? אה? אולי אתן דווקא כן מתות...?"

"אויש ג'וחא! שה' יעזור לך..." עונה לה הילה.

"באמת יש פה ריח מוזר, אבל תני לנו רגע לנשום, להניח את התיק ואז נספר לך עליו," מוסיפה רחלי.


והן נכנסו לחדר.


כעבור שתי שניות הן ברחו משם בצרחות.

(כיתת הכוננות לא שמעה, היא בדיוק ביצעה סריקות בפרדסים)


אחרי עוד ארבע שניות, מוריה, ג'וחא, תמר ושפחתכם הנאמנה התייצבנו שם באומץ להגן על חברותינו מכל צרה וצוקה!

מכל נגע ומחלה!

מכל מיני שגעונות!

ושגיוניות!

וכל חוליים רעים!


אחרי שתי שניות נוספות, גם אנחנו נמלטנו משם בצרחות, כל עוד נפשנו בנו.



והוא שכב לו שם, ללא נוע ובתנוחה מעוררת רחמים.


"אאאאמ... אממממ... איממ... אימל'ה!" רחלי היתה הראשונה ששברה את השתיקה.

"אאאיךך הוא ההגגיע לפה?" הוספתי אני ברעד. 

"מה איך?" מוריה ענתה לי. "הלהו! יש לו רגליים! הוא יכול ללכת!"

"לפחות פעם הוא יכל," היא הוסיפה בשקט.


תמר היתה הראשונה שבאמת התעשתה. היא הוציאה פלאפון וציוותה על ג'וחא להתקשר לרכזת שלנו ולהודיע לה על הממצאים החדשים.

בדחילו ורחימו ג'וחא חייגה.

הרכזת ענתה לה.
בגמגום קל ובעבודה משותפת עם הילה, הן הסבירו לה שיש עכבר מת בדירה.

"ההוואא...הואא...הוא די מתפורר," ג'וחא השחילה.

והילה הוסיפה שהוא נראה כאילו הוא שוכב שם כבר מאמצע החופש, ושהוא בשלבי ריקבון מתקדמים, ושהוא מסריח נורא, אז רצוי שמישהו יעשה משהו איתו...


אחר כך ג'וחא ניתקה וכולנו פנינו לשמוע מה בשורה בפיהן?


הבשורות היו חד משמעיות, אם כי לא אופטימיות במיוחד.

"היא אמרה שנוציא את זה מהדירה," ג'וחא הפליטה.

כולנו (כולל הילה שהתפלאה מג'וחא שדיברה בלי לגמגם) פערנו את פינו.

ג'וחא התחננה שנסגור אותו. רק זה חסר לה, שמישהי תבלע פה יתוש...


אחרי עוד שתי דקות ארוכות של שתיקה ותימהון, מוריה העזה לשאול:

"טוב, אז מה עושים? איך מוציאים אותו?"

ואז רחלי גילתה תושיה. היא טילפנה שוב לרכזת ושאלה אם היא מכירה את השכנים שלנו (כי אנחנו עוד לא הספקנו להכיר את כולם) ואם יש לנו במקרה שכן אמיץ. אחרי שהבטיחה לה כמה פעמים שהיא לא מחפשת חתן, אלא רק מישהו שיחלץ אותנו מהעכבר (אם היה אפשר לקרוא לפגר הזה ככה) קיבלה רחלי מהרכזת את המספר המיוחל.


טלפון קצר וכולנו חיכינו בצפייה דרוכה. (נו... ברור שקיוונו שהוא יהיה חתיך וחכם. וכבר ברור שהוא אמיץ. אוף! לפחות שמשהו אולי ייצא מהסיוט הזה)

שתי דקות נוספות, שנראות כמו נצח, ונקישות נשמעו על הדלת.


לדירה נכנסו שני נערים, האחד נראה בערך בן חמש-עשרה והשני נראה בערך בר מצווה. ושניהם באומץ רב הושיעו דירת שרות שלמה ומפוחדת.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לסתם אחת...!
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א טבת ה´תשס"ח  
פחות טוב מהאחרים שלך, אבל בסדר... נחמד.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד