המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ריקרדו מחפש בית כנסת / אלעד
בביכורים מאז כ"ג כסליו ה´תשס"ח

 

חורף-סתיו התשס"ז

 

ראשון;

בשלהי ספטמבר התגנבה רוח מן החלון, וריח חדש הציץ פנימה. ריקרדו מצמץ ועפעף, פיהק וגיהק, ואז, בבת אחת, התגבר כארי, נשפך מן השמיכה, ודילג אל החלון. גשם בא.

ארובת המפעל שממול נצצה, ושובל העשן קושט ברסיסי טל. ברחובות טפטפו אנשים הגונים מן הבתים. הם אחזו בתיקי עבודה, וסחבו מעליהם עפעפיים כבדים. רק המטריות נזלו בין האצבעות, וקרצו לריקרדו בעליזות-עגומה. מן הכביש עלה אד סמיך של גשם, ואשה אדמונית גרפה את העלים. היא זמזמה לעצמה שירי-עם ספרדים. ריקרדו בהה ונזכר, לא ברור למה, ב"מרי פופנס". ביום הולדתו התשיעי, כשעוד גר בארגנטינה, לקחה אותו אמו למחזמר בדיבוב לספרדית. הוא נזכר בבמה, בתזמורת, וברקדנים המתנופפים. המנקה רקדה כמו השחקנית שניתזה אז על הבמה, בימים אחרים.

כבר עשר שנים לא ראה מחזמר, הוא סגר את הוילון והתיישב על המיטה. בעצם, מאז שהגיע לפראג, צרך רק 'תרבות גבוהה'. סטאן התמוגג מאופרות, וריקרדו מחל על היללות שהדהדו באולם, תמורת אצבעות שפרטו על ברכיו. עכשיו במיטה ניגן סטאן סימפוניה אחרת, וריקרדו חייך מול כרס קטנה שעלתה וירדה לנגדו. נותרו לו עוד עשר דקות של כירבול, והוא תחב את ראשו אל הכרית, וצלל לשינה.

צליל מתכתי של הפלאפון העיר אותו שוב בשמונה בדיוק. ריקרדו מילט פיהוק, ואז בבת אחת, ניתר מן המיטה, ועטה על עצמו את מדי גן החיות. הוא הופתע לגלות שהמיטה כבר ריקה, אך החליפה עוד תלויה על הקיר. סטאן כנראה כבר יצא.

הוא משך באפו, כשהבחין בריח משונה שהתגנב אל החדר במפתיע. פצפוץ של טיגון ניתר במעלה המדרגות, וניחוח של בייקון הסתלסל מן המטבח. ריקרדו פתח בזהירות את הדלת, וגילה את אישו רוכן על המחבתות. שולחן המטבח צופה במפה צבעונית, ונערך בסט החרסינה שקיבלו מאחותו של סטאן. הוא נהג לשלפם מן הארון בהזדמנויות חגיגיות. ריקרדו הבליע מבוכה, כשהרהר בערמת המתנות שניתכה עליהם ממשפחתו של סטאן, בעוד שאביו שלו כמעט וביטל את השתתפותו באירוע. שנתיים אחרי המוות, התקשה ריקרדו להשתחרר מן המטענים. הוא אמנם ביקש להתמסר לזיכרון מפויס, אך מאבא נותרו לו בעיקר תמונות דהויות, וספר בלתי-קריא שכתב על העיירה שממנה הגיע. לפעמים הצליח לגרור את עצמו אל הספרייה, וכמעט ופתח את הספר, אך תמיד נסוג ברגע האחרון.

ההווה רחש על המחבתות במטבח. ריקרדו כבר בן שלושים ואחת, ומגדל מתנות הזדקר על השולחן שמולו. לכאורה לא יכל לאחל לעצמו טוב מזה. הייתה לו עבודה מעניינת, שהיוותה עבורו גם תחביב. אוסף החרקים של ריקרדו הפך שם דבר. גן החיות של פראג הפך בזכותו לאטרקציה, וילדי-בית-ספר התרוצצו שם מידי בוקר. אשה וילד כנראה כבר לא יהיו לו, אבל בן-זוג מסור התרוצץ במטבח למענו. לבסוף הוא מצא אהבה יצוקה במקום הזה.
*

ימי ההולדת הציפו שלולית עכורה בין סטאן לריקרדו. סטאן ראה בהם הזדמנות למפגן אהבה. הוא עמל וטרח, טיגן וקיפץ, ולבסוף הגיש על צלחתו של ריקרדו מנה גדושה, עשירה וחונקת. מטעמיו העמידו במבוכה את ריקרדו. הוא לא ידע להכיל את האהבה הגדולה, שכמו נבראה יש מאין.  

"ועכשיו, משאלה", כבר חזה את פניו של אישוֹ נוהרים לו מעל לעוגה.

במקום משאלות ריחפו בו אורות אחרים. סטאן הדליק לו נרות צבעוניים, אך בליבו צוין המועד בנרות אחרים. ריקרדו הציץ בחשש בקמטים שצמחו על פניו, כשמנגד החליק בן-זוגו על לוחות שנה, כמו בחופשת סקי מתמשכת. הוא לא התאמץ להקפיא את הזמן; אצל סטאן דלק כל שנה אור חדש, ואצלו ניצב נר מיותם על השיש, שעווה שקפאה במדרון השנים. בארגנטינה זיהה את יום הולדתו לפי נר שדלק במטבח בהיחבא. אור שנזל כמו נטיף פרה-היסטורי. נר יחיד שאזל כל שנה מחדש.

עכשיו התפצח הבייקון כמו גחלים. ריקרדו פתח את החלון, וביקש לשאוף אל קרבו את הגשם. הרעננות לא הצליחה להפיג את המחנק בדירה. הוא התיישב על המיטה, ורגליו ניתזו בעצבנות על הקרמיקה. בעוד רגעים יינשא קול צלול במעלה המדרגות, ויקרא לו לבוא למטבח. הוא שאל את עצמו למה מתעקש בן-זוגו לעייפו בחגיגות כל שנה מחדש. למה עוגות מתוקות עם נרות?! בשביל מה לכבות נרות שדולקים, כמו ימים נדירים שאוזלים, ובכלל 'אסור לחגוג יום הולדת', וצריך להיאנח, בצלילות ובאומץ, באיפוק אצילי ובקבלת הדין.

הבשר דשדש במחבת, וריקרדו זחל אל הדלת, בשקט בשקט, לבהות בידיו הרכות של אישוֹ. פצפוצי הטיגון הבהילוהו לפתע, והידיים ששטו בשמן נראו לו שמנוניות. מול הלובן הרך, ביקש חוזק יד, לא נוזליוּת כמו ידיו של אישו.

סטאן עסק בטיגון, כשנפתחה הדלת בעדינות. ריקרדו עמד שם כמה רגעים, ואז זה קרה לו, כמו תמיד כשלרגע הרפה מן המעשים, והניח ללב לתעתע.

ידו הרכה של אישוֹ התעבתה לזרוע נטויה. הוא שפשף את עיניו, ולרגע היסס, אך החיזיון תעתע בעקשנות. הוא זיהה את היד המחוספסת, ולפתע שמע גם צליל עב. "יורצי"ט", הדהד לו הקול מעל המחבת; ידי חקלאי הזדנבו בו, והעירו צליל ישן. ה"צדיק" צרמה, וה"יוד" התגלגלה לה. ידי החקלאי אחזו בו, וריקרדו גלש אל המדרגות בחפזה, והתגנב בזהירות אל הדלת. סטאן עוד פצפץ במרץ, והוא חמק מאחוריו, נזהר שלא לראותו פנים אל פנים. רק הגיף מאחוריו את הדלת, ויצא אל הקול הקורא לו.
*

המעלית חרקה כל הדרך, וריקרדו המתין עד שתגיע. זאת הייתה מעלית מיושנת, שהשתלשלה על חבלים בכבדות. כדי להיכנס אל תוכה, נאלץ לפתוח שער ברזל חיצוני, ולהמתין שתפתח גם דלת פנימית. ההמתנה מרטה את העצבים, אך לבסוף הגיעה המעלית, וריקרדו נבלע אל תוכה.

כלבה התנשמה בכבדות למרגלותיה של אישה מחויטת. השכנה הרימה את עיניה בזעף, לראות מי עיכב את דרכה לעבודה. כשזיהתה את ריקרדו, הבליעה חיוך, שכן נחמד דווקא. פעם אפילו קראה עליו במקומון, משהו על חרקים, כזכור לה. לרגע חשבה לפתח שיחה, אך נסוגה כשראתה את פניו. רגעי המבוכה עברו בשקט, והשכנים כבשו את מבטם ברצפה, לקול רעש מכני. בטרם יצא לאוויר הפתוח, פרש ריקרדו את המטריה שחטף מהשידה, וגילה שלקח בטעות את של סטאן. לרגע חש צביטה דקה בבטנו, אך מיהר להתעשת, ולהתערבב בנהר האדם שזרם לתחתית. הוא דימה לשמוע חלון נפתח מאחוריו, אך נזהר שלא להביט לאחור. רק הלך ונסחף ביער המטריות על המדרכות.

הרחוב דהה בין הטיפות. ככל שהעמיק בו, הוא חש איך ידיו מאבדות מכוחן. רגליו התייבשו כמו זרדים, וסביבו געשו הבריות. הוא דהר על הזרם, נחבט בתיקי הלפטופ, שהלמו כמו סלעים. הבוקר דאה על גבו, וכל הרוחות נזלו לתחתית.

ריקרדו נהדף אל אחד הקרונות.

הוא ישב לצד שוטר חבוש כומתה. הנסיעה עברה בשתיקה של זרים. הוא הריח פיות מהבילים במי פה מהולים בשאריות ריח-פה. 

"סטארומייסטקה נמייסטי", הורה קול מתכתי בכרוז, ובלי משים הוא ניתז לרציף. סביבו התפזרו הנוסעים במהירות. גושי תיירים נעלמו במדרגות הנעות, וריקרדו נותר לעמוד במקומו. הרכבת נבלעה בעובי המחילה, ולראשונה מאז יצא מהבית הבוקר, עמד לבדו.

הוא ביקש קצת אור, אך התעצל לגרור את עצמו אל החוץ. בינתיים הסתפק באוויר מחילות, ולאור הניאון, חש בחושך על פני תהום. רוח-תחתית ריחפה על פניו עכורה, וברציף שממול נשמעה יבבה. איש בלוי גרר את עצמו על הרציף.

"נדבה!" הריח ריקרדו את הטחב.

"נדבה!!!" צעק שוב בלוי הסחבות, תביעתו מהדהדת בין הקירות.

ריקרדו מיהר להתקדם אל המדרגות הנעות. בלוי הסחבות עוד נשרך אחריו לזמן מה, וכשהבחין בו עולה, הוא ויתר, ונעלם במורד הרציף. 

ריקרדו עלה מן התחתית, ושלף את המטריה, ולפתע אור. הוא שפשף את עיניו במהירות, מצמץ ועפעף. מולו השתרעה כיכר הומה, וחייכו בניינים. חיים זרמו ברחובות.

סטאן רכן על אדן החלון, ובכיריים דלקה אש גדולה. בקצה אפו עוד הריח את עקבותיו של אישו. טיפות עבות נשרו על שערו, אך סטאן התעלם. ריח שרוף עלה מן המטבח, ובכל זאת השתהה על יד החלון. הוא השקיף אל עובי רחוב, וניסה לצוד במבטו את אישו.

מפעם לפעם עשה לו קונצים כאלה; בריחות משונות בבוקרו של יום, התרחקויות פתאומיות בשיאו של רגע אינטימי. אך להתרחשות הזאת בהחלט לא ציפה. ריקרדו כבר בן שלושים ואחת, ואחרי חמש שנים יחד ציפה ליותר. הוא ניסה לאתר במבטו את אישו, אך זה נעלם בין המטריות. לבסוף שב על עקבותיו וכיבה את הגז, נעל נעליו במהירות, והשחיל את עצמו אל מעיל. הוא מיהר אל הדלת, שלשל המפתח אל חור המנעול, סובבו על צירו, אך נתקע. הוא סובב אותו שוב, ניסה הטיות שונות ומשונות, אך לשווא. לבסוף הפטיר קללה, ובעט בדלת הסוררת.

על השולחן עוד ברקו כלי החרסינה, והבשר שבכל זאת ניצל. סטאן דחף את הדלת קלות, וצעד חזרה למטבח. הוא פתח את מגרת הסכ"ום המהודר, שלף את הכף, והקפיץ המחבת בידו. הבייקון ניתז מחמת החום, והוא שפך את המעדן על הצלחת, והתיישב על-יד השולחן.

האוכל ללא ספק מצוין.

אף לא אחד מתושביה האמיתיים של פראג מאחל לעצמו מזכרות מופקעות מבניינים עתיקים. העיר העתיקה היא מחוז מדומיין לתיירים בלבד. איש כבר אינו מתקשט בעבר מפואר ואילם. ימי הטירות חלפו, מהארמונות לא נותר אלא היופי.

ריקרדו התמתח על שפת הרחוב, וארמון קינסקי ניצב מעליו. הכיכר נפרשה למרגלותיו כמו עוגת יום הולדת, והמבנים טבלו בקרני שמש. לרגליו של מגדל העירייה נצץ השעון האסטרולוגי, שמחוגיו כמו בישרו על זמנים שמימיים. הוא הזין את עיניו בשלווה הבוקרית, והחל לשוטט בכיכר. קבוצות-קבוצות התגודדו והקשיבו למילים שקישטו את המבנים בסלט של שפות. ריקרדו קנה כיכר לחם באחד הדוכנים, התיישב על ספסל, והקשיב בחצי אוזן לפטפוטי התיירים.

קולנית במיוחד הייתה אשה מצועפת, ובעלה העמוס בתיקים. ביתם נשרכה אחריהם ומשכה באפה, ובנם נישא על כתפי אביו. הוא זיהה את הספרדית מתגלגלת, וכרה את אוזניו לשיחה. הבעל הוריד את הבן לזרועו, והצביע על מגדל העירייה.

"אתה רואה את החלונות שם", הצביע באגודלו לעבר המגדל, "משם התחיל המרד".

הבן גלגל את עיניו לחלון, והאם לכסנה לעברם מבט דרוך.

"פעם, לפני המון שנים, השליכו משם את קונסולי העיר המושחתים".

האשה יידתה באישהּ מבט זועף.

"מה יש", הצטדק לעומתה, "לא יזיק גם היום לזרוק כמה מהחלון"

"חוּאַן!", נזפה בו, והבת משכה באפה.

ריקרדו חייך, ובהה בחלונות המגדל. הוא ניסה לדמיין את אזרחיה של פראג פורצים לבניין העירייה, והופכים את השולחנות. איש שמן הציץ מן החלון, ובידיו קונסול מעומלן.

"להשליך!" הוא הכריז, וסביבו משולהבת עדת המורדים.

הבת המנוזלת משכה באפה, וריקרדו מצמץ. המשפחה המשיכה לדרכה, וחזיון המרד התאדה כלא היה. פראג חזרה לנמנום התיירותי האופייני לה. לזמן מה עוד חלם בהקיץ, אך ציוצי הציפורים שנקבצו סביבו העירוהו. הוא השליך ליונים פתיתי לחם. ציפור ראשונה כרסמה, ומייד הגיחו שלוש מהצד. הוא גיחך לעצמו, והחל לפזר פתיתים לכיוונים שונים. הציפורים התבלבלו והתערבלו, חגות במעגלים סביב עצמן ועצמו. הוא המשיך במשחק זמן מה, עד שמאס בו. אז קם מן הספסל, והתנער מפתיתי הלחם שדבקו בבגדיו. מימינו עמדה מדריכה ממושקפת, וסביבה ערמת תיירים. הוא עמד לקום ולהמשיך בשוטטות, כשלפתע גונבה לאוזניו השמועה;

"כעת נצעד בצורה שקטה ומוכבדת אל עומק הרובע היהודי העתיק",  הורתה המדריכה ברוסית, וסביבה הנהנו כולם. "בשעה הקרובה נצא למסע נדיר של קסם, מנהרה ארוכה של עוז, הישרדות ומסתורין".

המבוגרים פזלו זה אל זה, והילדים הרחיבו את אישוניהם והצטופפו סביב המדריכה.

"את הסיור נאלץ לעשות מבחוץ, כי האתרים סגורים היום לקהל", הורמו גבות בתרעומת, "זה היום הקדוש ביותר ליהודים, אך אולי בכל זאת נצליח להציץ מן החלונות, ולפזול אל הסוד", הנמיכה המדריכה את קולה. התיירים הצטופפו כדי לשמוע.

"היהודים הם שבט קטן אך עיקש, שבקסם מאגי הצליח לשרוד  אלפי שנים כנגד כל הסיכויים. ברגעים אלו ממש מתרחש שם פולחן עתיק, מן המשונים שידעה האנושות", כמסה המדריכה את סודה, והובילה את צאן מרעיתה אל הסמטאות. ריקרדו צעד בעקבותיה.

הקבוצה נטוותה היטב בחוטי המסתורין שמתחה המדריכה. כולם צעדו בעקבותיה, והיא דילגה בין קימורי האבן, ברובע שהלך ונפרש כנגדם. ברחובות עמד שקט מוזר. פרט לבריות חפוזות שנבהלו מידי פעם אל המבנים, לא נשמע ברחוב אפילו ציוץ. בשלטים ניצבו אותיות קפואות, ומנורות הרחוב התגבהו כמו אנדרטות. ריקרדו זיהה את מגני הדוד על המבנים. מידי פעם, כשנחה עליו הרוח, גרר אותו סטאן אל העיר העתיקה, אך זו מעולם לא הסעירה אותו. להיפך, אזובי הבתים העציבוהו, ועזובת הסמטאות דיכאה את רוחו.

רק התיירים הפיחו חיים בעיר הרפאים. הבזקי מצלמות האירו את הבתים, ולחש המדריכה העיר את המתים. בין פסלו של קפקא לפתחו של בניין מפואר, שלפה מן הכיס נייר מקופל, וסביבה נקבצה הקבוצה.

"אבא יקירי,

לא מכבר שאלתני, מדוע אני טוען כי אני מתיירא מפניך. כרגיל, כן גם הפעם לא היה מענה בפי, וזאת בחלקו דווקא בשל אותה יראה שאתה מעורר בי", הטעימה המדריכה את המילים מתוך הנייר, סקרה את הפסל של קפקא במבט ממושך, ואז חזרה לקבוצה.

"הפסל שלפניכם הוא דיוקן של פרנץ קפקא, הסופר היהודי המפורסם תושב פראג. חייו היו מלאי סבל וכאב, הרבה בגלל יחסיו הקשים עם אביו", היא יצקה לדבריה מידה של אמפתיה.

"הקטע שקראתי לפניכם הוא מתוך פתיחה למכתב ארוך שכתב קפקא לאבא שלו, בו שטח בפניו את טיעוניו". הוא הבחין בזוג עיניים שפזל לעברו בסקרנות.

"קפקא היה צמחוני מובהק, וסלד מאכילת בשר. יש שתולים את מנהגו זה, במלאכתו של סבו, שהיה שוחט..."

זקנה אחת לחשה משהו לחברתה, וריקרדו הצטמצם במקומו, והתרחק כמה צעדים. מהזווית החדשה התגלה לו חזית הבניין המפואר, שלצדו עמד.

שני שוטרים ניצבו על השער, וניידת חנתה על-ידם. ריקרדו התמהמה לרגע מול האורות הכחולים שריצדו, והביט בשוטרים מסוקרן. איש הדור קרב אל השער, וזוג השוטרים הזדקף בדריכות. הם חסמו את המעבר, אך האיש התקדם לעברם. כשהגיע לשער, התכופף ושלף מכיסו פיסת בד לבנה. השוטרים נירפו, החוו קידה, והאיש הנהן לעומתם ונבלע בבניין.

מזווית עינו הבחין ריקרדו בקבוצת התיירים ממשיכה לדרכה.

"השנה היהודית לא נפתחת בנשיקה" עוד שמע במעורפל את קולה של המדריכה, "ראש השנה אצל היהודים חל דווקא בסתיו", התפוגג הקול אל עיקול הרחוב. "כשהעלים היבשים נושרים מן העצים, נופלת על היהודים אימה גדולה", נבלעו דבריה בצללי הסמטה, "האדוקים שבהם מכנים זאת 'ימים נוראים'".

הוא נותר לעמוד מול ההיכל, וקבוצת התיירים התאיידה לה.

מתוך המבנה עלה הד עמוק וצלול, ולבו כמו החזיר את הצליל. דקות ארוכות הוא ניצב כך. השוטרים הדרוכים הסתכלו בו, וריקרדו ביקש לעצור את הרעד, שהחל לפשות באבריו. הוא ניער את כפות הרגלים, וחיכה שיידום ההד בקרבו. כמו בכוֹח כישוף, הוא הלך ונשאב אל ההד. הדלת נפתחה מפעם לפעם, וריקרדו ביקש להציץ מן החרכים.



אמונה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאלעד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג כסליו ה´תשס"ח  
את דעתי על הסיפור אני חושבת שכבר אמרתי. רווח נקי לאתר, שהוא מופיע כאן.

תודה!
כ"ג כסליו ה´תשס"ח  
העז"הי
וואוו,מעולה.אשכרה -מ-ע-ו-ל-ה.
מצפה בכילוין עיניים לפרקים הבאים..
כ"ו כסליו ה´תשס"ח  
וואו
מחכה לעוד
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד