בנושא
בכרם
חדשות
 
לא מקשיב / זכרני נא
בביכורים מאז כ"ח חשון ה´תשס"ח

יובל היה בן ארבע עשרה כשהגיע לישוב שלנו. שתי גומות חן עיטרו את לחייו, וסביבן נמשים. שערו החום-שחור תמיד היה מסורק כהלכה, ואף-פעם לא ראיתי שערה אחת סוררת שיוצאת מחוץ לגבולות שהציב לה. יובל היה מוכשר בלימודים ואהוב על חבריו. במבחנים- היה מציוני האליטה של הכתה, אך את גאונותו זאת לא השאיר לעצמו, ותמיד היה עוזר לחבריו. בהפסקה היה עושה תרגיל בחשבון עם ירון, אחרי הלימודים הסביר את שיעורי-הבית באנגלית למאיר, היה נעים להיות בחברתו של יובל, תמיד היה חיוך מרוח על פניו, ובעניו הירוקות- היתה הבעה של שלווה.

דבר אחד הוריד ליובל את החיוך מהפנים: "הבית". פעם צור שאל אותו אחרי הלימודים "למה הוא לא מסכים שיבואו אליו הביתה?", יובל לא ענה, הוא הניף את ידו כאילו אומר "לא תבין..." והחיוך- נמחק מהפנים המנומשות.

אף-אחד לא ידע מה מסתיר יובל בבית, רק אני ידעתי.

אמא שלי חברה טובה של אמא של יובל, היא סיפרה לי שליובל יש אח מפגר שקוראים לו "רפאל", והוא נמצא כל-הזמן בבית. היא אמרה שהוא יושב בכסא גלגלים מיוחד, ומשמיע כל הזמן קולות של מחנק. היא גם סיפרה לי שמחוברים לו כל מיני צינורות באף ובבטן, ושהוא בכלל לא שומע, אבל הוא מגיב בחיוך כשמלטפים אותו או מחייכים אליו.

יובל לא סיפר לנו על אח שלו, ולא הסכים שחברים יכנסו לבית שלו, תמיד היה הולך לחברים אבל לא מביא חברים.


הגיע החורף, גשמים, סופות ברקים ורעמים, וקר... הלכנו לכתה עם מעילים ומטריות, ומי שהיה מצונן גם הצטייד בחבילת טישו. אמא, שהייתה בחודש התשיעי להריונה נסעה לבית-חולים. באמצע השיעור גלית המזכירה דפקה בדלת הכתה ובקשה רשות מהרב צבי להוציא אותי מהשיעור, הרב הסכים. בחוץ אמרה לי גלית שיש לי טלפון מאבא, ידעתי מה הוא רוצה להגיד לי- שאמא ילדה. רצתי למזכירות ועניתי לטלפון בהתרגשות, אבא אמר לי "מזל-טוב!" וש"נולדה לי אחות", הוא אמר שאחרי הלימודים ניסע לבקר את אמא בבית-החולים.

בשבת אבא עלה לתורה וקרא לתינוקת החדשה "מירב", וכל הבית-כנסת שר וזרקו סוכריות מעזרת נשים.

אמא הייתה עייפה מהלידה, וכל יום שכנה אחרת הביאה לנו ארוחת צהריים. בשבת השנייה אחרי שמירב נולדה אמרה לי אמא שאנחנו אוכלים בשבת אצל יובל. שמחתי כל-כך, כי אני חבר טוב של יובל, אבל מצד שני, חשבתי על זה שעכשיו יובל לא יוכל להסתיר ממני את רפאל, והוא בטח יקנא בי שנולדה לי אחות בריאה וחמודה, אמרתי את זה לאמא והיא ענתה לי שיובל יתגבר ושאין לי מה לדאוג.


כשנגמרה התפילה הלכתי למקום של יובל, הוא סגר את הסידור והתחיל לצאת מבית-הכנסת לביתו, לא הבנתי למה הוא מתעלם ממני, רצתי אחריו והלכתי בקצב המהיר שלו. את כל הדרך עברנו בשתיקה, דבר שלא קרה מעולם עם יובל. כשנכנסו לבית שלו הוא התיישב על הספה ושקע בקריאת עיתון עד שכולם הגיעו. בקידוש אמא של יובל הביאה את רפאל לשולחן, יובל החמיץ פנים והשפיל את עיניו לרצפה.

בארוחה הוא כמעט לא דיבר, ובכלל לא שר איתנו, ואפילו שפך בכוונה כוס מיץ על השולחן. כשאמא שלו שאלה אותו מה קרה, הוא התחיל לבכות שזה לא הוגן שלכולם יש אחים בריאים ורק לו יש אח מפגר, ושזה עולם לא צודק, ושהוא שונא את רפאל, והוא כועס על ה' שברא לו אח חולה. הוא קם מהשולחן הביט במבט כועס על רפאל, ורץ לחדרו בבכי. רפאל הבין שמדברים עליו והתחיל לבכות גם הוא.

אמא של יובל לקחה את רפאל לחדר, וחזרה בפנים עקומות. סיימנו איכשהו את הארוחה ומיהרנו להיפרד מבני הבית.

אני לא יודע אם זה בגללי, אבל מאז אותה שבת נמחק ליובל החיוך מהפנים. הוא המשיך לקבל ציונים טובים, אבל לא היה שמח. בנוסף לכל זה, הוא הפסיק לדבר איתי, והתעלם ממני לחלוטין.

לא שאלתי אותו מה עשיתי לו, כל-כך כעסתי עליו שדיבר ככה על רפאל, אבל בכל זאת לא אמרתי דבר.


שש שנים חלפו, ואנחנו כבר בני עשרים.

ערב אחד הודיעה לי אמא בקול נשבר שרפאל נפטר. הרגשתי מחנק בגרון, סגרתי את דלת הבית והלכתי לחורשת העצים. התיישבתי על ספסל והעליתי זכרונות. חשבתי מה יובל מרגיש עכשיו, זיכרונות מהארוחה ההיא בשבת עלו לראשי, רעדתי והזעתי בכל גופי.

כשחזרתי הביתה, עצרתי ליד ביתו של יובל, וזיהיתי את פניו, הוא ישב בגינה ובכה...

לרגע הרים את ראשו ומבטנו נפגש.

איני יודע כמה זמן הסתכלנו אחד על השני, אבל מבטו של יובל אמר הכל... לבסוף, מבעד למחנק ולדמעות הצליח יובל לפלוט כמה מילים:  "סליחה, סליחה רועי, תבקש מרפאל סליחה בשבילי, כי לי הוא כבר לא מקשיב"...





© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרני נא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח חשון ה´תשס"ח  
א´ כסליו ה´תשס"ח  
עשית לי עצוב בלב.
כואב כמה שזה נכון.
ה´ כסליו ה´תשס"ח  
עצוב עצוב עצוב..

ואיזה מבוגרים מטומטמים! אני ממש מוחה!

והסוף כואב ממש. כמעט ובכיתי..

יישר כח!
י"ט אדר א´ ה´תשס"ח  
אוח, איזה סיפור צובט.

התחברתי מאוד לכתיבה ולעלילה. היו כמה רגעים בהם הרגשתי שאתה "מתקדם" מהר מדי; רגעים בהם היית יכול לפרט יותר על החוויות ועל המחשבות של הנוכחים. אתה מבין למה אני מתכוון? יש בסיפור כמה קפיצות גדולות בזמן ובעלילה, שהיו יכולות להיות מלאות היטב בפרטים ובמחשבות.

יש לך פה אחלה של חומר גלם לסיפור ארוך יותר, באמת.

כל הכבוד, סוף חזק.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד