בנושא
בכרם
חדשות
 
רצוף אהבה III - א´ / אסף להד
בביכורים מאז כ"ז אדר ה´תשס"ז

 

"עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים"

(שיר השירים ב', י')


"רצוף אהבה.

[אלו] נפשות הצדיקים שאהבו את הקדוש ברוך הוא. שנאמר: 'זרע אברהם אוהבי' (ישעיה מ"א ח')"

(מדרש זוטא - שיר השירים פרשה ג')

חלק שלישי

וילנא, ליטא

ספטמבר 3491


פרק ראשון  

השמועות.

מהן חיינו, ואותן תיעבנו.


אף אחד לא ידע בדיוק מה קורה מחוץ לגבולות הגטו, גטו וילנא, חלק אמרו שהרכבות שנשלחו היו למקומות חדשים, לחיים טובים יותר במזרח.

אבל, מהצד השני, היתה העובדה שהגרמנים הם אלו שטרחו להפיץ את השמועות הללו מה עוד שכל אלו שנסעו, מעולם לא טרחו לענות על המכתבים שרצינו לשלוח להם. אבל, בעת מלחמה - יכול להיות שהקשר היה פשוט לא מחובר.

נולדתי כאלכסנדר זובוביץ, בבית מתקדם ששנא את היהודים עם הלבושים השחורים שלהם ופאותיהם המוזרות, וכל מנהגיהם שאמרו התבדלות והליכה כנגד זרם הזמן והמקום. אבי היה סוֹפֵר עד פרוץ המלחמה ומנהגי היהודים הללו היו זרים לי.


הכל התחיל ימים אחדים אחרי תחילת המתקפה הגרמנית על החזית הרוסית.


כוחות המימשל נסוגו לאחור במהירות מדהימה, ואנו מפאת חששנו מאיימי המלחמה דווקא - ולא מחמת היותנו יהודים במקור, שהרי כאמור, אבי התכחש ליהדותו - אספנו את מטלטלינו והצטרפנו לכל שכנינו, במסע מזרחה.

השיירות הארוכות של פליטים שהשתרכו להם בדרכים היו נעקפות תדיר על ידי כוחות הצבא האדום בנסיגתם מפני הצבא הגרמני, אך זה לא הפסיק את מסע האנשים. הפחד מפני הבלתי-ידוע יש בכוחו לעשות פלאים בבני-אדם.

שיירות אלו, היו נפסקות רק עם הישמע רעש מטוסים באויר, אשר ירדו עלינו בהפצצותיהם, וגרמו לכל אחד מאיתנו לקפוץ לצידי הדרך כדי לתפוס מחסה עד יעבור זעם, וכל זאת בתקוה, שאחרי ההפצצה הזו, ישאר עוד מישהו מבני המשפחה להמשיך וללכת איתו הלאה.

מי יודע יתכן ובריצות אלו התאמנו לקראת המצב כיום.


מנוסתנו מפני הצבא הגרמני, לא הביאה אותנו רחוק.

מצד אחד העובדה שנתפסנו על ידי המשטרה הליטאית משום ברכה, שלא נפלנו בידיהם של פלוגות האיינזאצגרופה ששרצו בשטח, ואשר שחטו בתוך שבוע אחד כ-4000 יהודים; אך מאידך גיסא, נפלנו עתה לידיהם של היודנראט אשר בשיתוף הפעולה שנקטו עם "בעלי הבית" הגרמנים תרמו להסוואה של מעשי הרצח בפונאר.


ועכשיו, עשן כבד מכסה את הגטו. כבר חודשיים שכל מי שנראה ברחובות, נשלח מיידית לתחנת הרכבת. הימים, ימי תשובה של ראשית שנת תש"ד (ספטמבר 1943), והגרמנים החלו בהריסת הגטו.


עד לפני חודשיים, שקקו החיים בגטו. אנשים אמנם מתו ברחובות מחוסר אוכל, יתומים המקבצים אוכל היו חזיון נפוץ ברחבי הגטו, אך עדיין מי שהיתה לו איזו שהיא אמנות יכול היה לשרוד בזכות היתרי העבודה הצהובים (שֵׁיינִים).

בכלל, החיים בגטו לאחר שנתפסנו על ידי המשטרה הליטאית בסמוך לגבול, דמוּ במראם החיצוני לחיים שהיו לנו קודם, אך עם כניסתנו לגטו, ניטל מאיתנו החופש ועימו הכבוד.

רבים מיהודי הגטו כבר נלקחו להם "למחנות עבודה", עד שיוסל, בנו של האופה חזר חזרה מאותו בית מטבחיים לתמוך בדעתנו הצעירים, לספר למי שעוד נשאר, ולהטיח את האמת בפניהם של אותם יודנראטים - שאף עתה חזרו וטענו שאין הדברים אלא פרי המצאתו שלו, שהרי אין זה מן ההגיון שארצם של מהלר ווגנר תהפוך למפלצת רצחנית שאינה יודעת שובעה. עדות ישירה זו גרמה לחלקם לשנות את דעתם אודות הנעשה מחוץ לכתליו של הגטו.


מה אעשה. במשך הזמן הפכתי להיות אדם ציני. מטעם זה אולי עלי לומר בציניות, שאולי עלי להכיר טובה לשונאי ישראל אלו שבלעדיהם לא הייתי מכיר את רות, ולא הייתי עומד עתה והיא מרחק נגיעה ממני וידה תרה אחרי ידי שלי באפילה זו של הקומה השניה בהריסות הבנין.

לא שאיבדנו את כבודנו העצמי, את רוח חיותנו, אך הצוררים עשו ככל שלאל ידם כדי לשבור את רוחנו. את האקציות, הגירושים, עשו תמיד בימי החג היהודיים. משל אמרו, חגיגות אתם אומרים לעשות לכם, אנו נראה לכם מהם חגיגות. או בפרפרזה על דברי הנביא על ימות המשיח - הפכו לנו את חגינו וימינו הטובים לימי צום, מיספד ותענית.

אך אנו, המשכנו, לעיתים במעין התרסה של "דווקא", ייתכן וזה מה שגרם לי ולרות ללכת אל הרב ברח' רודניצקי ולהפוך לזוג נשוי לכל דבר ועניין - כדת משה וישראל. חופה כדבעי לא היתה לנו, אלא טלית מהוהה שהוחזקה בידי מתנדבים, גם יין לא היה. אך סמוך ובטוח אני על ר' משה הכהן שקיים את הטכס על כל פרטיו ודיקדוקיו, לפי כל החומרות של פוסקי ישראל בכל הדורות.

ולא רק זאת, אף הוסיף וברך אותנו בברכת כהן: "יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך ויחונך; ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".


אולי בזכות זאת, חרף תנאי המחיה הקשים, נולד לנו בננו הבכור. וקראנוהו משה, על שמו של הרב הצדיק.


בכלל, היינו זוג שונה במקצת. רות היתה ביתו של רב ואני בנו של יהודי שהיהדות לא היתה נר לרגליו. רות היתה בהירת שיער, ואני הייתי כהה עור. בימיי הראשונים בגיטו, היו שחשבו שאני צאצא של צוענים ולא בן לאב ואם יהודיים. אימי אמנם ביקשה להנחיל לנו יסודות ביהדות, הדליקה נרות שבת מדי שבוע וניסתה להקנות לביתנו מקצת ממנהגי היהדות, כך שהיתה לי היכרות מסויימת עם דרכי היהדות. אולם אבי, איש תנועת הבונד, והדמות המשפיעה בביתנו, לא ראה ביהדות זהות שיש להדרש אליה, אלא בעיקר סוג של כורח המציאות. לכן היינו בעייני כולם - זוג מוזר. רבים ניסו להניא את רות מהחתונה. יכול להיות שהיה זה כורח השעה, הרצון להוכיח לכולם שישנה המשכיות לעם הזה, גם בצל המוות. ויכול שהיתה זו האהבה הגדולה שלנו זה לזו, שניצחה את המלעיזים.

כך היינו יחד, משפחה מצומצמת ומאוחדת, נשואים זה לזו כדת משה וישראל.


ועתה, הגטו עולה באש.

משמועות שהתהלכו ברחבי הגטו כבר שמענו על רציחת יהודים שבוצעה ביערות, אבל לא ידענו האם יש חיים מאחורי ההרים אליהם נשלחים הטרנספורטים, או שמא השאול הוא זה המתחבא מאחורי קרני השחר הזורחות בכל יום חדש. גם הורינו, הורי שלי והוריה של רות, וכל משפחתנו, נלקחו לבלי שוב.

אט אט התחלנו לאסוף יותר מידע, שהרי היו גם היו דרכים שונות להעברת מידע בינינו לבין הליטאים שמחוץ לגדר, הגם שכל ליטאי היה חשוד מלכתחילה על שנאתו ליהודים, ורק לאחר מכן, היה ידיד בפוטנציה.


מטעם זה התכוננו למשלוח זה. היו שמועות. וכדרכם של צעירים אשר אינם תלויים באיש למחייתם, והם מוכנים תמיד לעמוד מול הגורל, כמו אומרים 'נראה אותך מולי, גיבור גדול שכמותך' - הרי שהתכוננו לגרוע מכל, והכנו נתיבי מילוט ומעברים סודיים דרך תעלות הביוב שבין הבתים. אנחנו, חברי קבוצת המאבק של יחיאל שיינבוים.



אהבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאסף להד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח אדר ה´תשס"ז  
כל הכבוד, תמשיך ככה, ברמה הזאת.
ותמשיך מהר...
כ"ח אדר ה´תשס"ז  
סוף סוף!
פרקים מעוליפ..
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד