בנושא
בכרם
חדשות
 
טלפון שבור- ב / ההיא מהשירים
בביכורים מאז ד´ אדר ה´תשס"ז

הלילה עבר על רותם במיטה זרה וקרה. היא ידעה שגם היום לא תלך לבית הספר. ערן לא יגיד לה דבר והיא מעצמה ודאי שלא תלך. היא קמה ופנתה לחפש את החדר שאיתי ישן בו ובדרך פגשה את ערן. "רותם... בוקר טוב! יש פנקייקים למטה אם את..." "איך אתה עושה את זה?" היא קטעה אותו "עושה את מה?" שאל, למרות שידע למה היא חותרת. הוא והיא- כך חשב, בדיוק באותו ראש.
"ממשיך כאילו כלום לא קרה! אח שלך מת השבוע! תפסיק לנסות להעלים את זה! זה כן קרה! ואני לא רוצה פנקייק!" צרור זה של משפטים נפלט ממנה בצורה כמעט לא מובנת. אך לא היה איכפת לה. מצדה שלא יבין. אבל ערן הבין.
"אני לא מעלים או מדחיק את זה. אני רק מנסה להמשיך. אבל בצורה אחרת ממך. בבקשה, תנסי לקבל את זה..."
רותם העמידה פנים שלא שמעה את תשובתו ובמקום לענות לו שאלה: "איפה איתי ישן?"
ערן חייך. חייך! היא לא מדמיינת עד כמה היא דומה לו.
"אל תחייך אליי! אין לך זכות לחייך!" צעקה, קצת נבהלת מעצמה. אך הכעס בתוכה היה רב כל כך עד שלא יכלה לעצור את עצמה. גם ערן נבהל אך ידע כיצד להסתיר זאת.
רותם לקחה נשימה עמוקה ונרגעה, ואז אמרה בשקט: "לא משנה, אני אמצא את איתי במבוך הזה בעצמי" -אם לא אלך לאיבוד- חשבה לעצמה.
איתי ישב בחדר הטלוויזיה, מכווץ בסמיכה ירוקה שהיתה של אביהם. הוא לא הסתכל עליה. רק לחש: "אל תצעקי יותר. זה כואב באזניים"
רותם התיישבה לידו וחיבקה אותו בחזקה, מתפללת שתוכל לעזור גם לו לצאת מהמצב אליו נקלעו.

איתי לא זז ממקומו במשך כל היום ורותם לעומתו לא יכלה להשאר במקום אחד. היא רצתה לעשות משהו, או לפחות לצאת מהבית, אבל היא לא יכלה.
מלמטה היא שמעה כל הזמן דיבורים.
"אתה צריך למצוא דרך גישה אליה, להתקרב אליה" אמר קול נשי ועדין.
"אני יודע, אבל אני לא מוצא, אני הולך לאיבוד... היא השתנתה כל כך"
"אולי הגיע הזמן שגם אתה תעשה שינוי" המשיך הקול הנשי שנשמע כעת נעים עוד יותר.
השיחה ששמעה גרמה לרותם לחשוב על המצב. גם לה ודאי יש חלק במצב הנוכחי בינהם. היא לא נותנת לו הזדמנות. מצד שני, מה עשה כדי להיות ראוי לאחת כזו? היא שמעה שוב את אותו קול לנשי: "אני הולכת למכולת לקנות בורקסים ושתיה. ואתה, תעשה משהו למען שלום הבית כאן..."
רותם ירדה למטה ומצאה את סבתה יושבת על הספה יחד עם אדם שלא היה מוכר לה. הם הביטו יחד באלבום החתונה של הוריה. כמה מאושרים הם נראו בתמונות האלה.
"צהריים טובים, רותם." האיש אמר "את יודעת מי אני?"
"לא"
"אני הייתי המחנך של אביך בתיכון. כבר אז... הוא היה משהו מיוחד." האיש הנהן בראשו עם חיוך המנסה להראות כאות הבנה. גם רותם עטתה על שפתיה חיוך מאולץ והנהנה בראשה.
"עוד מעט תמר תבוא להכין ארוחת צהריים" אמרה סבתה, מנסה לשבור את השתיקה המביכה.
"מי זאת תמר?" רותם שאלה.
"תמר, החברה של ערן! באמת שכחתי שלא הספקתן להכיר... מיד היא תחזור ונעשה את זה כמו שצריך. הכל בסדר רותם? את מרגישה בסדר?"
איזו מן שאלה זו? חשבה רותם לעצמה. אך השפתיים כאילו מעצמן אמרו: "כן, בטח..."
היא פנתה למטבח, שם ישב ערן עם ספל גדול מאוד בידו. ריח קפה שחור מילא את המטבח.
"אפשר לעזור לך?" הוא שאל
רותם לא ענתה והתיישבה על הכיסא מולו. יכול להיות שעוד שינוי קיצוני במצב יתרחש היום?
ערן קרץ לה בעינו השמאלית. "אני יודע... אף אחד לא מבין, כולם מצפים ממך להיות מושלמת ולהמשיך כרגיל...."
"אתה, מבין..." חשבה לעצמה, בקול מדי כנראה.
"כן, אני משתדל..." ענה ערן בקול מתנצל. כאילו ממש הרגיש שלא היה אמור לשמוע את תגובתה.
ערן לקח לגימה ארוכה מאוד מהקפה.
"ערן, בבקשה תעזור לנו..." רותם לחשה, וכבר לא יכלה לשלוט בזה. הדמעות נשפכו ממנה, ללא מעצור אך בשקט, באיפוק.
ערן לא היה מוכן לכך. הוא הניח את הספל, וקם לחבק אותה. וזה, כך חשב, היה הדבר החכם ביותר שעשה מזה זמן רב.
 



© כל הזכויות ליצירה שמורות לההיא מהשירים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ אדר ה´תשס"ז  
איזה יופי!!! / אורח/ת בביכורים
כתיבה ממש מקסימה!
קראתי גם את הפרק הראשון.....
כל הכבוד! ישר כח!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד