בנושא
בכרם
חדשות
 
טלפון שבור- א / ההיא מהשירים
בביכורים מאז ג´ אדר ה´תשס"ז

בשעה מאוחרת זו של אחר צהריים חמים, היתה השמש אדומה כמו דם.
נראה היה כאילו כל העולם יושב בסלון ביתו של ערן. דיבורים נשמעו מכל חדר בבית וכל מילה שנזרקה לחלל הותירה הד במחשבותיה של רותם.
דומה כי מות הוריה סיפק סיבת מפגש לכולם. הם בכלל אינם חושבים על הנזק התמידי שנגרם לה ולאחיה הקטן. טוב שהוא לא נמצא כאן. היא חשבה. טוב שהוא לא צריך לשמוע את כל הדיבורים שלהם "אלו אנשים מיוחדים הם היו" ו"אמא שלך הייתה מדהימה" "כמה את דומה לה" למי איכפת מה הם היו?! הם כבר לא. הם הלכו לנצח. ואותם השאירו לבד. איתו. עם המוזר הזה. לפני שנהרגו, לא חשבו שהיא אינה מעוניינת לבלות את שארית חייה בבית הגדול והריקני שלו?
כשהייתה בבית הזה- ככל שהתאמצה, לא יכלה לחשוב בהגיון. הכל גדול מדי. גדול עליה. היא רוצה להיות בבית שלה. לבד, בלי אף אחד ופשוט לחשוב.
"לא טוב לך להיות לבד" אומרת סבתא. "יש לך יותר מדי מחשבות ואת עלולה לשקוע בהן" למי איכפת? מה היא מבינה? אף אחד לא מבין.
אפילו לבכות היא לא יכלה בבית הזה!אפילו לבכות!
"רותם" היא שמעה לחישה רכה מאחורי גבה. "את רוצה שאני אלך להביא את איתי?" ערן הביט בה, מחכה לתשובה. "תעשה מה שאתה רוצה" ענתה באדישות.
"רותם...." הוא ניסה להמשיך
היא חזרה והדגישה: "תעשה מה שאתה רוצה, ותעזוב אותי"
ערן הסתובב ללכת.
הוא היה האח הקטן של אביה. הוא היה בן 29 והתנהג כמו בן 17. אפילו איתי היה בוגר יותר ממנו. ובכלל בגלל ערן היא יתומה עכשיו. הוא כיוון את הוריה לדרך הלא נכונה, בגללו הם הגיעו לכפר ערבי נידח ובגללו הם...
הכל בגלל טקס סיום תואר במחשבים. כאילו שהוא מתכוון להשתמש בזה בכלל. הוא בכל מקרה לא עושה כלום עם החיים שלו. הוא סתם תינוק מפונק ומגודל. זה הוא אשם. וזה הוא שהיה צריך למות. לא הם.



© כל הזכויות ליצירה שמורות לההיא מהשירים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ ניסן ה´תשע"א  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד