בנושא
בכרם
חדשות
 
פארק באקפנהיים - פרק לדוגמא / דרול
בביכורים מאז כ"ז שבט ה´תשס"ז

גונוויר

" אתה צריך לייצר יותר אלות".

ניעורתי מתנומתי בבהלה ונזכרתי שלא הייתי כאן לבד.

שעת הצהריים כבר חלפה והשמש החלה כבר את צלילתה לפאתי

דרום מערב. הרוח האיטית והחמימה נטלה איתה גרגירי חול דקים

והטיחה אותם במשובה בקירות החימר. האוויר היה עדיין חם

מכדי להיות נוח, ועם זאת הוא היה מתוק ונקי מכל ריח כמעט.

נפחיה חסרת ריח היא הוכחה טובה לבטלנותו של הנפח. הסדנה

שלי פונה אל המדבר וממנה ניתן לראות רק אוקיינוס אדיר של

דיונות צהובות ונודדות, שנמשכות אלפי קילומטרים לכל כיוון.

הדבר היחיד שמפריד את החצר שלי מהישימון זו מסגרת של

קרשים שאני מכנה אותה בחיבה בשם ' גדר‘. זו גדר גרועה מאוד.

הרווחים בין מוט למוט עולים על שלושה מטרים והקרשים עצמם

יבשים מכדי להיות רקובים אז הם סתם מתפוררים.

יש הרבה מאוד יצורים במדבר, החל מחרגולים ונמלים, דרך

שועלי מדבר אדומי עיניים ודרקוני זיקית וכלה בשדוני חולות

נוצצים ופטפטניים. אף אחד מיצורים אלו אינו מהווה סכנה עבורי,

כך שאת הגדר אני מחזיק רק כדי שיהיה לאורחים שלי מקום

לקשור אליו את הסוסים שלהם. עכשיו מתארח אצלי אובאטש,

ראש השבטים הדובלינים שגרים בין הגבעות מצפון מזרח. פעם

עשיתי לו אלה, סתם בשביל הכיף. זו הייתה האלה הראשונה

שבניתי. לפני כן, התמקדתי בעיקר בחרבות, ובניתי כמה פטישים

ממוטטי קירות בשביל פרשי ההרס.

אלות הן כלי נשק של יצורים עם יכולת טכנולוגית נמוכה,

כך שממילא אין להם בדיוק את המשאבים להחזיק או להכשיר

חרשי כשף שיעלו את איכות הנשקים שלהם. דבר זה נכון גם לגבי

הקלעים.

הייתה לי תחושת חלוציות, כשבניתי לאובאטש אלה מכושפת

ונהניתי מכל רגע שנדרש לעבודה זו.

מסתבר שגם הוא היה שבע רצון, כי מאז לא עובר חודש שהוא לא?104

מגיע אלי פעמיים- שלוש, מביא לי אספקה ומבלבל לי את המוח.

יש להם בגבעות סוג של תפוחי קוצים אדומים וחמצמצים

שאני מאוד אוהב. בשאר המצרכים הדובליניים אני לא יכול לנגוע.

את הבשר הם משמרים באיזה תבלין עשוי מדם לטאות שאני לא

מסוגל להריח ומיץ מוחות של בבונים, אם תסלחו לי, הוא לא

בדיוק המשקה האהוב עלי. אבל מדי פעם הוא מביא לי נקניק

מיובא מעושן וחריף, ואתו אני מסתדר דווקא טוב מאוד.

" בשביל מה לי לעשות עוד אלות?" אני מצליח להרים את ראשי

ממשענת העור של הכיסא ולהציץ בו.

כמו כל הדובלינים גם אובאטש הוא יצור רחב ושמן שמתנשא

לגובה של כמעט שלושה מטרים כשהוא טורח לעמוד. יש לו ראש

עגול ושטוח עם אוזניים ארוכות ובולטות לצדדים ושני ניבים

בוקעים מלסתו התחתונה וכמעט נוגעים באפו השטוח. צבע העור

של הדובלינים נע בין צהוב לחום כהה, ובמקרה של אובאטש זה

משהו בסגנון ארד אדמדם ומלוכלך.

יש מי שיגידו שאובאטש הוא חתיכת מפלץ מכוער, אבל מצד

שני כשהאימהות ברחבי היקום אומרות' בני אופל‘ מיד הילדים

קופצים אל מתחת למיטה ומתחילים לצרוח.

" האלה שעשית לי," הוא חוזר לנושא האהוב עליו," היא אלה

טובה מאוד".

" בוודאי שהיא טובה," אני ממהר להסכים אתו," היא אלת

מאיץ- מולקולארי והיא מפצחת את הפלדה החזקה ביותר כאילו

הייתה חרס. אני שמח מאוד שאתה מרוצה ממנה".

" אני רוצה עוד," הוא מסביר לי בסבלנות את מה שאני יודע

מזמן.

" דובלינים הם גדולים," אני מהנהן, " אבל גם הדובלין הכי גדול

לא יכול להשתמש ביותר מאלה אחת".

" אתה לא מבין," הוא מסביר לי בסבלנות לא צפויה ואני מצטער

על כך שאני מתעלל בו," אני רוצה צבא. צבא עם אלות כאלו".

105

פארק באקפנהיים?פארק באקפנהיים

" בשביל מה לך?" אני תוהה למרות שאני בהחלט יודע את

התשובה. " כל שבטי האורקים והגובלינים רועדים מפניך. העיירה

ארגזית לא שווה שתכבוש אותה והממלכות של הנסיך שבלולון

נמצאות הרחק הרחק בדרום מעבר למדבר".

הוא שותק.

יש לו חלומות, אני יודע, אבל אלו חלומות שהוא לא מעז להעלות

על דל שפתיו.

" תראה, אובאטש ידידי," אני ממהר להכות בברזל בעודו של חם,

כמנהג הנפחים," סבך ואביך חזרו משדה הקרב חתוכים לחתיכות

קטנות, מבושלים בתוך סיר עם גזר ובצל. אני חשבתי שאתה יכול

להבין מזה שאסור לך להעלות על דעתך לנסות להלחם בצ‘ ינגים,

אלא אם כן אתה חושק בגורל דומה".

הוא מביט בי במבט נוגה. אני מתאר לעצמי שלו היו הדובלינים

מסוגלים לבכות היה אובאטש פורץ בבכי קורע לב.

אילו היינו יושבים בצד הצפוני של הבית שלי והיינו מביטים

צפונה היינו רואים באופק את הרכס האינסופי כמעט של הרי

הקרנף. בהרי הקרנף גרו הצ‘ ינגים. הצ‘ ינגים הם שדוני הרים,

המצויים רק על הפלנטה הזאת. הם גבוהים כבני אופל אבל דקים

יותר וצבע עורם חיוור ומנומר, בעוד שיערם חום כהה וחלק.

מקור השם שלהם הוא במלה האורקית' שינגה‘ שפירושה בני

השדים, והוא מתייחס למסורת שגורסת שמקורם של הצ‘ ינגים בעם

שדוני שנהג להזדווג עם כל מיני ישויות מרושעות ועל טבעיות.

אני מאמין לכל מלה בקטע הזה, כי עד היום מבוססת הדת

הצ‘ ינגית על סגידה ליצורים מהסוג הזה, ובמקרה שלהם לפחות

הדת היא מאוד פרודוקטיבית.

חוץ מהיותם של הצ‘ ינגים לוחמים מיומנים ועזי נפש, הם גם

קוסמים מוצלחים מאוד. הנשים שלהם נושאות בתפקידי הכהונה

והן מסוגלות לזמן כל מיני ישויות הרסניות ורוחות רפאים מבעיתות,

ובכך להביא תועלת רבה בשדה הקרב.

107?106

פארק באקפנהיים

היו פעם בני אופל בקרוץ- דיטניה וכהרגלם הם יצאו יום אחד

למלחמת קודש שמטרתה להשמיד את כל הגזעים העל- קרקעיים.

הצ‘ ינגים החזירו אותם מוכים וחבולים בחזרה אל המנהרות. עד

היום ערי החושך חרבות וריקות.

אני בטוח שהסיבה היחידה שהצ‘ ינגים לא דהרו אל היקום

וכבשו אותו בסערה, היא שהם מרוצים מאוד ממשכנם הנוכחי בהרי

הקרנף, והם מתבדרים כל צורכם בהתעללות בכל שבטי המפלצות

הגובלים איתם. המפלצות, יצורים אלימים ויהירים בזכות עצמם,

לא כל כך אוהבות את הרעיון.

" זה תמיד יהיה ככה?" שאל אותי אובאטש בתחינה.

" נו," משכתי בכתפי," אתה ודאי מתאר לעצמך שאני יכול לעבור

לגבעות, להתחיל לחשל שם נשקים. באותה הזדמנות אני גם יכול

לאמן קבוצה נבחרת מלוחמי העילית שלך, כך שהם יוכלו להכשיר

בתורם את שאר בני השבטים בטכניקות חדישות של מלחמה, או

לכל הפחות להסביר להם איך משתמשים בחרבות וגרזינים בלי

לערוף לעצמם את הראש. אם יהיה לכם די כסף נוכל לייבא מהדרום

כמה מורים לכישוף שילמדו את היותר מוכשרים מבין הדובלינים

כמה טריקים קסומים, ובאותה עת גם יכינו לכם מגילות כישוף

קסומות שיעזרו לכם במצב של מלחמה. זה יקח הרבה זמן, אבל

אני נוטה להאמין שאחרי עשרים שנה או משהו כזה, תוכל להציב

מארב לפטרול צ‘ ינגי מזדמן ולגבות ממנו אבדות בנפש".

" ומה רע בזה?" עיניו של אובאטש אורו ונראה היה שהוא מתלהב

מאוד מהתסריט הדמיוני שתיארתי.

" ואתה חושב שכל הזמן הזה הצ‘ ינגים יישבו בשקט?" פרצתי

בצחוק." הם הביסו כאן את העלפלים וגרשו אותם לצמיתות.

והעלפלים, שאני מכנה אותם בני האופל, הם מכשפים אדירים

ולוחמים מעולים. תדע לך שלא משנה עד כמה הצ‘ ינגים נראים

לך מבוצרים בהרים שלהם, הם גזע שרחוק מאוד משאננות. יש

108?להם אינספור מרגלים בשבטים שלך שמוכרים להם מידע, וברגע

פארק באקפנהיים

שהם יריחו איזה איום הם ידהרו לתוך המאורה שלך וישחטו אותך

בשירה וריקודים מול העיניים של הילדים שלך. הם משגיחים עליי

פי שבע ואם הם ירצו הם יכולים לעשות לי את המוות, ככה שגם

אני אצטרך להסתלק מפה".

" אתה רציני?" הוא שאל.

" כמו כלום," השבתי," אפילו היום הם היו פה".

" באמת?" הוא העמיד פנים שאינו יודע ועשה זאת באי הצלחה

מסחררת.

" שככה יהיה לי טוב," טפחתי על חזי, " רק שעתיים או שלוש

לפני שאתה הגעת".

למען האמת, בקושי התעוררתי כששמעתי את רעם הפרסות ואת

צניפות הסוסים המתקדמים אל ביתי בדרך היורדת מההרים.

לבשתי את מקטורן העור המהוה שלי, שריד לתקופה בה הייתי

שכיר חרב, ויצאתי החוצה אל שחר המדבר הקריר.

מול הגדר שלי כבר עמדו להם עשרים לוחמים צ‘ ינגים, רכובים

על סוסי הקרב האפורים והדקים שלהם. סוסה לבנה צעדה בגאון

לתוך החצר. על הסוסה רכבה כמובן ידידתי הותיקה פיסתוליט,

הכוהנת הגדולה של הצ‘ ינגים בעיר ההרים הסמוכה, שיף.

הנשים הצ‘ ינגיות זוכות למעמד הרבה יותר טוב מאשר יש לנשים

בבאקפנהיים. הן לא השליטות האבסולוטיות של התא המשפחתי

כמו אצלנו, בני האופל, אבל הן בהחלט יותר דומיננטיות מהגברים.

למרות זה הן עדיין מסתובבות כל הזמן עם רעלות לבנות אטומות,

אפילו כשהן נמצאות בבית. אם תווי הפנים שלהן הן כמו של

הגברים הצ‘ ינגים, כלומר אותו אף דק וחד, אותם נמשי ענק ואותן

שפתיים דקות וקפוצות, יכול להיות שזה לא כזה הפסד. בכל זאת,

אני מכיר את פיסתוליט מזה כחמש- עשרה שנה והדברים היחידים

שראיתי ממנה הם שתי עיניים אפלות ונוצצות ויער של צמות

109?חומות קשורות בכל מיני סרטי בד צבעוניים.

פארק באקפנהיים

" בוקר טוב, גונוויר!" היא נבחה עלי כשראתה אותי יוצא

מהבית.

" בהחלט בוקר טוב," רעדתי מצינת השחר אבל חייכתי למרות

הכול," זה באמת יום מוצלח לצאת לרכיבת תענוגות בין הדיונות

במדבר. יש כאן כל מיני לטאות צבעוניות שאפשר לצוד, מה גם

שאמרו לי שיקינתון- החולות פורח בעונה הזאת של השנה. הייתי

יוצא לי לטיול בעצמי, אבל את יודעת שאין לי סוס. לא שזה אסון

גדול, כי אני חושש שאף פעם לא הייתי טוב עם בעלי חיים..."

" שקט, בן תועבת- האופל!" היא צרחה בזעם באותו ניב אורקי

מעוות אותו מכנים הצ‘ ינגים בשם שפת אם, " נראה לך שהייתי

יוצאת לרכב עשרים קילומטרים באמצע הלילה כדי להסתכל על

לטאות?"

" אין לי מושג," הנדתי בראשי," וגם, כפי שציינתי, אין לי סוס,

אז קשה לי לשחזר את החוויות שלך. אבל אם באמת לא התכוונת

לטייל, אז אולי תספרי לי מה מביא אותך לביתי הצנוע".

" הנסיכה מצפה לקבל את החרב שלה עד מחר," היא ירקה את

המלים מפיה,, " כדאי לך מאוד שתעשה עבודה טובה הפעם".

" ממתי צ‘ ינגים משתמשים בחרבות?" התרעמתי," קשתות,

טומהוקים וסכיני ציד. ככה נלחמתם תמיד".

" זהו רצונה של הנסיכה!" הכריזה פיסתוליט," ואתה תכבד

אותו".

הסתקרנתי.

הצ‘ ינגים היו חרשי כשף לא רעים בכלל. הם לא הגיעו לרמה

של נארקופאג ובטח לא למה שהתבצע בתקופתי בכבשן השקוף

מתחת לאחוזת המכשפים בבאקפנהיים, אבל לגבי כל מה שהם

היו צריכים, הם עשו עבודה מצוינת. כל פעם שהצ‘ ינגים החליטו

שהם צריכים ממני משהו הם היו דורשים אותו באמצעות איומים,

ומתרים בי לא לנסות לרמות אותם. אחרי שהם היו מקבלים

110?מה שהזמינו הם היו נוחרים בבוז ומשאירים לי כמות יהלומים

פארק באקפנהיים

שהייתה יכולה להספיק לי כדי לבלות את כל חיי בבית תענוגות

באחד מעולמות הנופש.

אני לא אומר שכל הצ‘ ינגים הם חלאות. יש כמה מתוכם, שהיה

לי העונג להכיר, שהיו נשמות נדיבות ומופלאות. אנשים כנים,

מקסימים ועדינים, אבל הטיפוסים האלו בדרך כלל לא השתלבו

כל כך טוב בין בני עמם ולכן הם בחרו להפוך לדרואידים ולהתגורר

בביצות מדרום מזרח להרים.

את כל מה שאני יודע על התרבות הצ‘ ינגית למדתי מהדרואידים

האלו. הם לא באו לבקר לעתים כל כך קרובות, אך תמיד כשהגיעו

הביאו לי את האוכל שאני אוהב: יונים צלויות, מיץ הדרים ותירס

מבושל. מעודי לא יצא לי להכיר ברנשים יותר נחמדים מהדרואידים

הצ‘ ינגים.

הנסיכה, כמו שהם סיפרו לי, באמת הייתה סיפור מעניין.

במשך מאות שנים ניסו הכוהנות הצ‘ ינגיות לגרום להולדת

הכוהנת - המכשפה האדירה והמושלמת. הם הצליבו שושלות,

התפללו וביצעו טקסים שונים ומשונים. בסופו של דבר, נענו השדים

לתפילותיהן והצ‘ ינגית האצילה והנבחרת נכנסה להיריון מזרעו של

איזה מכשף אדיר. כל חודשי ההיריון סבבו את מיטתה הכוהנות

הגדולות והטילו עליה השבעות רבות עוצמה של ברכה והגנה.

כשהגיע יום הלידה הגורלי, התברר שהנסיכה הנולדת הייתה

נכה. לצ‘ ינגים יש מסורת ארוכה של חיסול תינוקות פגומים, ולכן

הודיעו להורים ההמומים שבתם נולדה מתה.

למזלה של התינוקת, האלים- השדים הצ‘ ינגיים הגיבו בטרם

הספיקו הכוהנות לשחוט אותה. האדמה רעדה, הקירות פלטו עשן

ושדים התחילו להופיע מתוך האין ולזרוע הרס וחורבן.

לכוהנות לא הייתה ברירה אלא להיכנע.

הילדה נותרה בחיים וקיבלה את כל הזכויות והסמכויות שנועדו

לה. אך אף אחד לא הורשה לדעת איך היא נראית, ובפי העם היא

111?כונתה בשם' הנסיכה המתה‘.

פארק באקפנהיים

" טוב," אמרתי," היא רוצה חרב אז היא תקבל חרב. העיקר

שתשלם כמו שצריך".

" זה היה כל כך נחמד," רטנה פיסתוליט," אילו היית מצליח

לרסן את תאוות הבצע השפלה שלך מדי פעם".

ובאומרה את המשפט הלא נחמד הזה היא דהרה מהמקום

כשמלוויה רוכבים מאחוריה ומעלים תימרות אבק.

היום כבר החשיך כמעט לגמרי.

" כדאי שתצא," אמרתי לאובאטש," יש כאן להקות של צבועים

משוטטים, הם יכולים להפחיד את הסוס".

" עם הצבועים אני אסתדר," הבטיח לי הדובלין וקם ממקומו,

" העניין הוא שיש לי שלוש נשים וחמישה ילדים בבית והם ידאגו

לי אם אני אאחר ממש".

" תמסור ד" ש," קמתי ללוות אותו," תגיד שבהזדמנות אני אגיע

לביקור, בתנאי שתבשלו כבש בלי לטאות".

" מתי שרק תרצה," הדובלין נעמד ונפנה למולי, " תשמע גונוויר,

דיברתי לפני שבוע עם איזה סוחר עבדים והוא סיפר לי ש..."

" אוי," אמרתי כי ידעתי מה הולך להגיע עכשיו.

" תקשיב לי פעם אחת!" נזף בי אובאטש," מדובר על נערה

יפהפייה, שדונית יערות למחצה, עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות

וגוף ש..."

" תודה," אמרתי," אבל לא. תודה".

מדי פעם היו לקוחותיי המרוצים טורחים לסדר לי בנות זוג

כאות לשביעות רצונם. תמיד שפחות מלידה, מצועצעות ומאולפות

שאומנו וטופחו כדי לשרת גברים ולהנעים את זמנם. הייתי מסדר

להן מקום לישון והייתי מאכיל אותן, אבל חוץ מזה באמת שלא

היה לי מה לעשות אתן. הן בדרך כלל היו מסתלקות לארגזית אחרי

כמה ימים.

112?יום אחד אחת מהן נשברה והתחילה לבכות ולהתייפח על מר

פארק באקפנהיים

גורלה. רחמי נכמרו עליה ושכבתי איתה. זה היה לפני חמש שנים או

משהו כזה, ועד כמה שאני זוכר היא החזיקה מעמד חודש.

אמנם הייתי בודד וכמהתי לבת זוג, אבל אני הייתי בנה המאומץ

של לורנדי מבאקפנהיים ואני רציתי בת זוג מהסוג שלורנדי הייתה

יכולה לקבל ככלתה. זו חייבת להיות אישה עם אופי ועם להט, ולא

איזו בובה מצועצעת. אולי הייתי מתאהב בקלות באיזו צ‘ ינגית

אלמלא הסמרטוט הזה שכל הצ‘ ינגיות כיסו בו את פניהן.

" תראה!" אמר לי אובאטש אחרי שעלה על סוסו האדיר," כוכב

נופל".

סבתי על מקומי והבטתי בשמים האינסופיים שנמתחו מעל

החולות. ראיתי זיק זעיר שורף את דרכו בשמים במהירות, אלא

שלפתע הזיק הזה הפך לקו דקיק שהגיע עד האופק ורק אז נעלם

מהעין.

" זה לא כוכב נופל," אמרתי אחרי שזיהיתי את חנית העולמות

שחישלתי בעצמי," זאת המשפחה שלי".

" באקפנהיים?" הוא שאל בגיחוך," חשבתי שהם רחוקים".

" כשהם רחוקים הם יכולים להגיע אליך תוך חצי שעה ולתת לך

על הראש," עניתי לו." כשהם קרובים אתה מת".

" אני ארכב עכשיו," הוא נפנף לי בידו." הצ‘ ינגים מספיקים לי".

" תרגיש טוב," קראתי אחרי סוסו המתרחק.

ידעתי שיש לי אולי שעה לישון לפני שיבוא עוד מישהו לבקר.



מד"ב ופנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדרול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז שבט ה´תשס"ז  
יש לך פוטנציאל.
אולי כדאי שתמצא דרך לצמצם את ההפסקות בין הפיסקאות והמשפטים כדי שיווצר רצף .
התאורים שלך עשירים , והתוכן יוטצר עניין!
ז´ אדר ה´תשס"ז  
נחמד מאד
ז´ אדר ה´תשס"ז  
זעתי בחוסר נוחות בכיסא שלי כשראיתי את השמות המומצאים של השבטים, וכשראיתי את המילה 'אורקים'. אף ספר פנטזיה לא יכול להרשות לעצמו להכיל שתי טעויות ברורות כל-כך.

קובי, שקורא פנטזיה בעצמו, ומקווה בכל ליבו שתקבל את הביקורת בענייניות.
ז´ אדר ה´תשס"ז  
שככה יהיה לי טוב אם יש לי מושג על מה אתה מדבר.
איזה טעויות?
איזה אורקים?
איזה שבטים מומצאים?
הא?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד