בנושא
בכרם
חדשות
 
אנעים זמירות / האמת_והשלום
בביכורים מאז י"ב שבט ה´תשס"ז

 

באחת מן השבתות הרבות שסגרתי במוצב אי-שם בצפון הארץ, התפללתי, כרגיל במקומות נידחים מעין אלו, את תפילת שחרית ומוסף של שבת ביחידות.

כשהגעתי לסוף התפילה, פיזמתי לעצמי כהרגלי את 'אנעים זמירות' במנגינה הידועה והמקפיצה מהישיבה. אבל בפעם הזאת שמתי לב פתאום למשהו שונה: מעבר למנגינה החביבה יש לפיוט גם מילים, חביבות לא פחות, ובעיקר, מוזרות מאד.


ממה שזכרתי משנותיי הרבות כילד הפלא הקבוע של ה'אנעים זמירות' בבית הכנסת השכונתי  (החל מן הפעם הראשונה בכיתה א', בה נזקקתי לכסא על מנת להגיע לדוכן ולדקלם מהזיכרון את השורות, ועד לתום התקופה אי שם בכיתה ה', כשמרוב מנגינות שהיו שגורות על לשוני, התחלתי לערבב ביניהם באמצע, למבוכת קהל המתפללים) מדובר בפיוט המדבר על ואל א-לוהים בצורה מאד אינטימית וקרובה, ואף מאנישה את דמותו כעלם צעיר ש"קווצותיו תלתלים שחורות". זכרתי מהשיר היטב גם את השורה המעודדת המספרת שעל אף היותו של ה' "איש מלחמות", בכל זאת עדיין "ידיו להוריו", מה שמראה שאפילו לוחם דגול מתגעגע מדי פעם לאמא ואבא[1].


אני זוכר שכבר אז הייתי קצת נבוך מהתיאורים הרבים של ה' כדמוי בן אנוש. הרי רק בליל שבת שרנו שלקב"ה "אין דמות הגוף ואינו גוף", אז למה אני שר אחרת?

שאלות אלה, שבטוחני שעלו גם בראשם של אחרים, נדחו לשנים רבות. כששאלתי מספר חברים בישיבה ומחוצה לה על הפיוט (ששמו הרשמי, אגב, הוא "שיר הכבוד") שמעתי הצעות שונות. תלמיד אחד, טען שלדעתו מדובר בפיוט בעל מקור קבלי ומשמעות מיסטית. תלמיד אחר נידב את המידע היפה כי הסיבה שדווקא ילדים קטנים נקראים לשיר אותו, הוא שרק הם מסוגלים, בתמימותם הרבה, לדבר אל הקב"ה בצורה כה ישירה.

כששאלתי מהו מקור הפיוט, לא זכיתי לתשובה חד משמעית. החלטתי להתעניין.

 

*******


ובכן, על אף שידוע שמקורו של 'שיר הכבוד' מארצות אשכנז, והוא אינו מופיע בסידורים מנוסח עדות המזרח- מחברו אינו ידוע. אמנם מקובל ליחסו לר' יהודה החסיד, בן המאה ה-13, אך בשל העובדה שבכתביו מתייחס אליו ר' יהודה החסיד כפיוט הקדום לו, משערים שנכתב כמאה עד מאתיים שנה לפני זמנו על ידי אחד מחסידי אשכנז, כחלק מרצף פיוטים המסודרים על פי הא"ב הקרואים בשם 'שיר הייחוד'.


אחרי שנפתרה שאלת המקור, ניגשתי לתוכן. אחד הדברים הראשונים אליהם שמתי לב, הוא שהפיוט מתחלק בבירור (כמו כל דבר בצבא) ל-3 חלקים: החלק הראשון, הפותח (שורות 1-10) וכן החלק השלישי, המסיים (שורות 25-31) נאמרים מפי המשורר לאל בגוף ראשון, כנוכח. ("כי אליך נפשי תערוג", "תהילתי תהי נא בידך קטורת"). לעומת זאת החלק השני, המרכזי (שורות 11-24), הכולל את התיאורים הגשמיים של הקב"ה, מדבר עליו בגוף שלישי, כנסתר.

בחלקו הראשון של הפיוט, הכתוב כפנייה אישית לאל, ניתן לזהות התרחקות הדרגתית של המשורר מקרבתו[2]: אם בשורה השנייה עוד חש המשורר שהוא נמצא בצל ידיו של ה', וכך מתוודע לסודותיו ("נַפְשִי חָמְדָה בְצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ"), בשורה השלישית נמצא שהוא כבר אינו במגע ישיר עם האל, ולכן מביע געגועים לקרבתו הקודמת ("הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ").

בשורה הרביעית מבין המשורר שבשל ריחוקו, כבר אינו יכול לדבר אל ה' בישירות אלא רק לדבר על ה' ולכבד שמו בעזרת הפיוט ("עַל כֵּן אֲדַבֵּר בְּךָ נִכְבָּדוֹת, וְשִׁמְךָ אֲכַבֵּד בְּשִׁירֵי יְדִידוֹת"),  בשורה החמישית ישנה התרחקות נוספת כשהמשורר מביע את תסכולו מכך שאינו יודע אפילו  כיצד יבצע  את שהחליט, משמע לדבר על ה', שכן הוא מעולם לא ראה את פניו ולא ידעו: "אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ, אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיך"ָ. שורות 6-7 מביאות לכאורה פתרון לבעיה זו , אך למעשה מבטאות התדרדרות נוספת ביחסי הגומלין בין המשורר לא-להים: המשורר מבין שלא יוכל להגיע לקרבת האל לבדו ועליו להיעזר בדבריהם של מתווכים, בתיאוריהם של הנביאים, שכן הם אלו שזכו לכאורה לראות את פני ה'.  ("בְּיַד נְבִיאֶיךָ בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ, דִּמִּיתָ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ") . ואכן, חלקו המרכזי של הפיוט משובץ בתיאורים גשמיים רבים של הקב"ה, הלקוחים מדברי הנביאים השונים, וכן מספר תהלים ושיר השירים.


לכאורה, חלק מרכזי זה של הפיוט, בו משובצות אימרות רבות המדברות על דמותו הפיזית של האל, כבן גוף- כמשתמע מדברי הנביאים, מאששות את התפיסה הרווחת שמדובר בשיר מיסטי הרואה באל מעין דמות אדם.  אך השורות המקדימות את הקטע המרכזי, מוכיחות את ההפך הגמור.  המשורר מגיע לאבחנה הבלתי מעודדת, אך המפוכחת, שאמנם תיאורי ה' שיוצגו בשורות הבאות הינם תיאורי אמת של הנביאים, אך הם אך ורק בחזקת דימוי ותו-לא: " דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְּפִי יֶשְךָ, וַיְשַוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶיךָ" . המראה שנשקף לעיני הנביאים  היה אך ורק דימוי לעצמת האל, המהווה ביטוי גשמי אותו מסוגל האדם לתפוס לגבי האל וגודל מעשיו. הנביאים "הִמְשִילוּךָ בְּרֹב חֶזְיוֹנוֹת", אף עדיין "הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת".  כלומר ישנם דימויים רבים אפשריים לאל, אך משותפת לכולם העובדה האחת (והמחייבת): האמונה בהיותו אחד ויחיד.


כך עונה המשורר על שאלה הנשאלת בעקבות עיון בדברי הנביאים ובתפילות: כיצד ניתן להסביר את השוני הרב בין תיאורי ההתגלות השונים של הקב"ה? יתר על כן, מדוע דמות האל מתוארת ומדומיינת על ידי אנשים בצורות כה שונות?

כיצד לעיתים אנו קוראים פסוקי תנ"ך ומדמיינים אל נוקם מלא חרון אף, איש מלחמה זועף ותוקפני, ואילו לעיתים אנו רואים בו שופט זקן, מן דמות אב רחמנית מגוננת ואוהבת? בשורות 11-10 מגיעה תשובת המשורר לכך: "וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשׂעַר רֹאשְךָ בְּשׂיבָה וְשַחֲרוּת, זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָדָיו לוֹ רָב".

 בשורות אלו מציג המשורר את הניגוד במלוא הודו, ומראה כיצד דמות ה' הינו ראי לצורה בה בני האדם, ובכללם הנביאים, מדמיינים את תכונותיו. דרך הדימוי נותנת ביטוי מוחשי לבלתי-נתפס. תיאור האל קשור לעולם המחשבות, הדימויים והמציאות הריאלית בו נמצא האדם עצמו. הוא מבטא את חיפושו של האדם אחר דמות הזדהות- הן לתקופות של קושי ושפל והן לתקופות של שגשוג.  עניין זה מתבטא בפיוט בניגוד בין האל של "יום הקרב", אל מול האל של "יום הדין".

 ביום קרב, ביום מלחמה וצרה, אנו מעוניינים לראות אל-נקם, איש מלחמה- שמטבע הדברים הוא צעיר ("בַחֲרוּת"),  מלא רוח לחימה, גנרל דמוי אלכסנדר מוקדון: צעיר מלא עיזוז וחזק זרוע, בעל מחלפות שיער ארוכות ותלתלים שחורים ("שַחֲרוּת"), חובש קסדה ("כּוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ"), ועל מצחו חקוק שם קדשו. לעומת זאת ביום דין, בימים בהם אנו נמצאים כעת, כשאנו עומדים למשפט על מעשינו, וזקוקים לרחמיו, אין עוד אנו מעוניינים בתכונות איש המלחמה הכביר ועז הרוח. אדרבא, אנו מעוניינים במלך-שופט מנוסה, מלא שיקול דעת ומחושב, "קשה לכעוס ונוח לרצות"[3], המתבטא בדמיוננו לרוב כמלך ארוך-זקן ששיבה לראשו[4] היושב ברוב הדר על כס מלכותו (כגון בי"ג מידות: "אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, מִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת"). מעל הכל אנחנו רוצים שיראה בבניו, עם סגולתו, את נתיניו האהובים, המהווים לו כמעין גלימה או שרביט ("סְגֻלָּתוֹ תְּהִי נָא בְיָדוֹ עֲטֶרֶת"), וכסימן לתפארת ולכבוד: "עֲמוּסִים נְשׂאָם, עֲטֶרֶת עִנְּדָם, מֵאֲשֶר יָקְרוּ בְעֵינָיו- כִּבְּדָם."

בשורות האחרונות של הפיוט מפסיק המשורר לדבר על ה', וחוזר לדבר אל ה', בגוף ראשון, בדומה לסגנון הפתיחה, דבר שאולי מרמז על כך שניסיונו לחזור לקרבתו של האל אכן הצמיח פרי.  בדברי סיום אלה מבקש המשורר ששירתו תהיה לאל ערבה ותהיה לו "כִּבְשׂמִים רֹאשׁ". משפט הסיום של הפיוט, הלקוח מתהלים, מקביל למשפט הפתיחה, ומבטא את בקשו החוזרת ונשנית של המשורר, ערגתו לקרבה לאל : " יֶעֱרַב נָא שׂיחִי עָלֶיךָ, כִּי נַפְשִי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ".

לסיכום: הפיוט היפהפה עוסק בעיקרו בשאלה כיצד האדם המאמין, הרוצה בקרבת ה' יכול לעשות זאת גם בעת של "הסתר פנים", כשהוא אינו זוכה לראות עצמו ב"צל ידיו" של הקב"ה. כיצד עליו להתמודד עם הבעיה, שלמרות רצונו הוא אינו יודע את ה' ("לֹא יְדַעְתִּיךָ"), ואינו מבין את דרכיו ("לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ").  תשובת המשורר היא כי רק על ידי מאמץ אקטיבי של האדם עצמו להתקרבות לאל, יזכה אכן בקרבתו הנחשקת. כתוצאה מקריאתו של האדם לאל- מתקרב גם האל לאדם. ומי יתן שלקראת יום הכיפורים הבא עלינו לטובה נזכה להתברך במילות הפיוט:   "פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו, וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו..."



[1] רק בתקופה יותר מאוחרת נוכחתי שהמילים הם בכלל 'ידיו לו רב'.  אבל הפירוש, לפחות לדעתי,  עדיין יפה.

[2] רעיון זה שמעתי משמו של הרב יובל שרלו.

[3] מתוך תפילת "ונתנה תוקף" של ימים נוראים.

[4] השווה משלי כ', כ"ט : " תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה"



תפילה

© כל הזכויות ליצירה שמורות להאמת_והשלום
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד