בנושא
בכרם
חדשות
 
חיים סתם כך- פרק ד´ / קצת שונה
בביכורים מאז ט"ו תמוז ה´תשס"ד

המלצרית שקרבה אליו חייכה חיוך מאולץ קטן, ורכנה לעבר השולחן כדי להניח את הכוס. בעודה ‏מניחה את ידה על השולחן כדי לייצב את המגש הזר, תפס את מרפק ידה ‏בחוזקה אך ברכות.‏
‏"כנראה הוא פירש את החיוך בצורה מעוותת" פחדה שרית ועמדה להתנער מהלפיתה; אך אחיזתו ‏הייתה יציבה והחלטית. היא הפנתה את הראש לכיוון דודי, "אולי הוא רואה ויכול לעזור" חשבה ‏שרית, אך לפני שהספיקה לעשות דבר היא הרגישה קנה קר של אקדח צמוד לרקתה.‏
‏"תהיי בשקט!" אמר לה הזר ברצינות גמורה, הוא הקרין סמכותיות מפחידה שלא מאפשרת עירעור.‏

מבטים של הסועדים החלו להינעץ בזר עם האקדח בידו, הם ישבו בשקט מרותקים וצפו במחזה ‏המבעית. ‏
ואז דור, לנוכח הקהל הצופה, אמר בשקט כמו שחקן על בימה שאומר את השורה שלו אחרי שחזר ‏עליה מאות פעמים לפני: "תקשיבי לי טוב, יש לך עשר שניות להתפלל עד שאני אירה" ולא הוסיף. ‏דור חיכה שהיא תגיד משהו, תתפלל, תצרח, תבכה אבל הבחורה הייתה בהלם מוחלט.‏

‏"תגיד לי מה השם שלך?" שאל דור בלחישה אבהית.‏
‏"שרית" ענתה המלצרית בשקט.‏
‏"את דתיה?" התעניין דור.‏
‏"לא" היא ענתה ומבט עיניה העיד שהיא לא קלטה בשכל את המתרחש.‏
דור בסבלנות מעיקה שאל "את מבינה מה אמרתי לך?"‏
שרית הייתה מפוחדת אך היא ענתה בחצי לחישה: "כן הבנתי, אבל למה? למה אתה עושה לי את ‏זה?!"‏
דור תפס בכתפיה והישיר מבט עמוק לתוך עיניה: "כי אני מטורף, הבנת?"‏
שרית הנהנה בשקט והחניקה יבבה: "כן הבנתי".‏
‏"יופי" דור היה מרוצה מכך שהצליח להבהיר את עצמו: "עכשיו תתחילי לספור עד עשר"‏.

דור, בינתיים, דרך את האקדח באיטיות, כאילו כל חייו עסק באקדחים, אך באמת הוא כבר שנים ‏שלא ירה בו למעט במטווחים השנתיים שנועדו לחדש את הרשיון לכלי.

רעש המכלול הנוקש על ‏גבי גוף האקדח בעודו גורף כדור לקנה הדהד בחדר והחזיר את כולם למציאות. כל מי שהיה מהופנט ‏למחזה הסוריאליסטי התעשת בחזרה לחיים, אבל כולם היו חסרי אונים למול הזר עם האקדח ‏המאיים.‏

שרית חשבה דבר ראשון על ההורים וספרה "אחד" בשקט. כשהיא אמרה שתים היא כבר חשבה על ‏האחים והאחיות, הכל במהירות של חלקיקי שניות. המחשבות טסו לה בראש: זכרונות שנמחקו ‏מראשה, דמיונות של שדות זהובים הבהבו במוחה.  "שלוש" והיא עברה בעיני רוחה על כל חברותיה ‏מהשכונה, השכנות שתמיד הייתה מברכת לשלום ביציאה מהבית, שישבה איתן על הברזלים עד ‏מאוחר בלילה או עד שהייתה אימה צועקת לה מהחלון שתיכנס הביתה. אח"כ היא חשבה על ‏החברות מהיסודי והתיכון ואמרה בשקט ולאט "חמש, שש" בשבע כבר נגמר לה על מה לחשוב והיא ‏רק חיכתה שפיה ילחש "עשר" וכל היום הדפוק שהתחיל עם הרבה רצון טוב ייגמר.‏





© כל הזכויות ליצירה שמורות לקצת שונה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
אני במתח!! למה להפסיק דווקא עכשיו?!.....בעעעע, מחכה להמשך :)
 
וואווווו / אורח/ת בביכורים
מדהים!
אני מחכה להמשך.
 
חמוד! / Baynish
אבל אתה מותח אותנו כבר המון זמן! אולי תכנע ללחץ חבריך ותסיים?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד