בנושא
בכרם
חדשות
 
שלכת / איש מילים
בביכורים מאז י"א טבת ה´תשס"ז

 

צינת הבוקר הרעידה את גופו כשיצא מן הבית. עננים ראשונים נראו בשמים, זורעים כתמים של אפור בלב הכחול ולרגע נדמה היה לו שהחורף כבר כאן. אולם כעת, כשיצא מן האוטו בחניית בית החולים, הכה בו חומו של היום והשמים שהאפירו לא נראו עוד כמבשרים את בוא החורף. הייתה בהם מן תערובת של לכלוך ומועקה.

הוא מיהר אל המעלית ועלה אל חדרי האשפוז. אשתו עמדה שם במסדרון, פוכרת את ידיה ובעיניה דמעות.
"הוא שוב בבידוד" אמרה.
"עלה לו החום?"
"כן."
"כואב לו?"
גופה עטה צורה של סימן שאלה עת פשטה ידיה לצדדים בייאוש וקולה נשבר בבכי "לא יודעת. הוא לא פתח עיניים כבר שעות. ניסיתי לדבר אליו אבל הוא לא מגיב."
הוא משך אותה אל תוך חיבוקו, מלטף את שערה ברכות ונושק למצחה. "לכי לישון קצת" לחש, "אני אהיה איתו".

כשנכנס לחדר וראה את בנו מונח על המיטה צנח ליבו. הוא נראה קטן כל כך, חיוור, חסר חיים. קשה להאמין שזה אותו הילד שלא מזמן השתולל איתו במגרש המשחקים. המכשירים סביבו צפצפו בלאות, כמו היו מנסים להפיח בו רוח חיים בכל כוחם, תוך שהם רושמים קווים על המוניטור, מביעים את מורת רוחם על חוסר מוכנותו לשתף עימם פעולה.

"ניר" לחש בשקט אל אוזנו. "ניר, אבא פה."
מבין שפתיו של ניר בקע מלמול לא מובן והוא המשיך לישון, קודח, לא מודע למתרחש סביבו.
הוא כל כך רצה לנשק אותו, אך המסכה על פניו לא אפשרה זאת והרופאים הבהירו כי בהתחשב במצב המערכת החיסונית של ניר אסור בשום פנים ואופן לחשוף אותו לסכנת הידבקות בחיידקים נוספים.

הוא קם והביט מן החלון החוצה. המדרכה הייתה מטונפת כולה בעלי שלכת יבשים והרוח הניעה אותם ממקום למקום, לועגת לחולשתם, מנפנפת בהם אל מול פני העצים הערומים, כאומרת להם "הנה תפארתכם, הנה החיים שגזלתי מכם, זרוקים על מדרכת הרחוב, נתונים למרמס רגלי עוברים ושבים".
והעצים, ערומים ועלובים, כופפו ענפיהם בכאב למראה ילדיהם המוטלים שם חסרי צבע ולחלוחית.

רופאים נכנסו ויצאו, אחיות אמרו לו שלום בחיוך מעודד, אך הוא לא שם ליבו לזמן החולף. הוא עמד מול החלון, צפצוף המוניטורים מכה בו שוב ושוב כמין סוג של עינוי ממרתפי החקירות של השב"כ ושחור העננים סוגר על ליבו ומתכדר כגוש במעלה גרונו.

לפתע, בלי שידע כיצד, היא עמדה מאחוריו, משעינה את ראשה על גבו ומחבקת אותו.
השמש כבר החלה לשקוע וקרניים אחרונות צבעו את קצות העננים באדום, נלחמות את מלחמת החיים, עוד מאבק אחד אחרון בטרם יגווע היום והחושך ישתלט על העולם כולו.

"אבא?"
שניהם קפצו כנשוכי נחש
"ניר? התעוררת מתוק שלי? אבא ואמא פה."
"ישנתי הרבה" הוא אומר בחיוך עייף.
"כן מתוק" אומרת אמא, "ישנת הרבה."
"איך אתה מרגיש, מתוק?" שואל אבא.
"בסדר."
"לא כואב לך כלום?"
"לא, לא כואב."
הוא מחבק אותו בחום, שמח לראות אותו מתאושש, אלא שאז הגוף הקטן מתעוות בזרועותיו, המכשירים מפסיקים את פעימתם וצפצוף ארוך מתפשט בחלל החדר עת היום גווע והלילה צובע הכל בשחור.


בדרך מבית הקברות החוצה, הוא מרגיש את ידה אוחזת בידו. הוא לוחץ את כף ידה בחוזקה ומושך אותה אליו, מחבק את כתפיה ומטביע אותה בתוכו.
טיפות ראשונות של גשם מתחילות לרדת בעוד הם צועדים כפופים אל עבר החניה, מטפטפות בניגוד גמור ליובש שבעיניו, בסתירה מוחלטת לחרבה שבליבו.
"אני בהריון" היא לוחשת לו בשקט.
"מה אמרת?"
"אני בהריון"
ושניהם לפתע מתחילים לבכות.



מוות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב טבת ה´תשס"ז  
דימוי החיים לכמה מתופעות הטבע.
העצבת אותי
י"ב טבת ה´תשס"ז  
סיפור עצוב וכתוב נהדר.
יהודה.
י"ב טבת ה´תשס"ז  
איזה סיפור נהדר ועצוב.
מרגש,כתוב יפה,אמיתי...
מדהים!

כל הכבוד,עשית לי את היום.
י"ב טבת ה´תשס"ז  
אכן סיפור מסדנת הכתיבה ובהזדמנות זו הרשו לי להתנצל בפני חברי הסדנה על שבשל מחלה לא עניתי לאלו שהגיבו על הסיפור וגם לא הגבתי ליצירותיהם של אחרים.

הסיפור אמנם דמיוני, אך הוא אינו תלוש מן המציאות. למרבה הצער שניים מחברי איבדו, כל אחד מהם בנפרד, את ילדם. באחד המקרים, היתה האם בתחילת ההריון בזמן הפטירה.

בכך אולי אענה גם למי ששאל בסדנה מדוע בחרתי בנושא כל כך עצוב וגם למי שחשב שעניין ההריון מאולץ.

בחיים יש לא פעם גם עצב והמציאות לעתים עולה על כל דמיון.

תודה על שקראתם
איל
י"ב טבת ה´תשס"ז  
ואהבתי את תיאור הנוף כהקבלה לתיאור הילד הדועך.
ג´ אייר ה´תשס"ח  
סיפור יפה מאוד. אבל בסוף מיהרת מדי, לדעתי. או בכל אופן האצת הרבה יותר מהמקצב של יתר הסיפור. קצת צרם.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד