בנושא
בכרם
חדשות
 
חיים סתם כך- פרק ב´ / קצת שונה
בביכורים מאז י"א תמוז ה´תשס"ד

הוא הציץ שוב מעבר למעקה והתחיל לחשוש, "לקפוץ מכזה גובה?! זה ממש מסוכן, זה מזיק לבריאות" גיחך לעצמו.

הוא רצה לקפוץ אבל בעצם לא.

דור רצה לרחף באוויר אבל גם להישאר עם רגלים באדמה. היה משהו מסתורי ואפל בקפיצה, משהו שלא מושג, צריך להתאמץ בשביל ל"קבל"  אותו, והוא היה מוכן לשלם את המחיר, אבל מצד שני הפחד מפני הלא נודע השאיר אותו עומד על מקומו בגג.

לו רק היה יודע מה מצפה לו אחרי המוות, עולם רע יותר או טוב יותר? אולי לא יחכה לו כלום? איך אפשר לדעת? מי שכבר מת, כבר לא יוכל לספר מה אירע לו.

הוא רצה למות אבל גם לא.

 

דור הסתכל על האופק ועל השמש שכבר שקעה והשאירה רק אלומות אור ברקיע כמסרבת לגווע, "השמש היא כמו כולנו" חשב במרירות לעצמו "צריכה לקום בבוקר, כל בוקר במשך שנים ולהאיר את העולם ובערב היא מחליפה משמרות עם הירח שעושה לבטח משמרת לילה. אולי הוא גם מקבל תוספת שכר. זה אומר שצריך לבדוק לו בפנקסי החשבון שהוא לא מעלים מס..." דור כבר צחק בקול לנוכח מצבו האבסורדי. מצד אחד הוא עומד למות ומצד שני מה שמעניין אותו זה האם הירח צריך לשלם מס הכנסה, הוא נזכר אסוציאטיבית במשפט שתמיד האמין בו "המציאות עולה על כל היגיון" כי כל פעם המציאות הוכיחה את אמיתות המשפט מחדש.

 

דור  התחיל להתעייף מהחשיבה, מהבירור העצמי, הוא רגיל לעבוד עם פנקסים, עם המחשב, לעבוד על "אוטומט" ע"פ תרשימי זרימה מדויקים, "אם הפונה רוצה עבודה, אז צריך לעשות ראיון, וזה אומר שצריך לפתוח לו תיק, וצריך לתייק אותו במאגר הפונים במחשב וכך עשרות פקודות שמתגלגלות עד פתיחת תרשים זרימה חדש עם כניסת הפונה הבא".

זה השליט לו סדר בחיים, זה נתן לו תחושת שליטה, הוא שולט בתפקיד בצורה אבסלוטית, הוא לא יאכזב לעולם פונה, כל עוד הוא יפעל לפי התרשים בצורה מסודרת. לכן הוא שנא הפתעות; הן שיבשו לו את התרשים זרימה. משום כך הוא תמיד השתדל לחשוב על מצבים תיאורטיים עוד לפני שהם קרו, כדי לשפר את השליטה שלו בתפקיד.

הוא קנה לעצמו שם של פקיד מעולה, הוא היה דייקן וחרוץ בעבודה, הוא התייחס לאנשים בצורה עניינית ובוטחת, הוא אף פעם לא אכזב את הפונים או את הממונים עליו. דור היה בטוח שיתקדם להיות ראש אגף במהרה אך הוא היה מודע לכך שחסרים לו  האמביציה והבטחון העצמי להתקדם בסולם הדרגות. הוא קיבל פעם אחת העלאה בדרגה אבל זה ממש מזמן.

 

האמת, שהוא די התאכזב מהממונים עליו שאינם שמים לב אליו ואינם מעריכים אותו על עבודתו המסורה. "כשצריך אותי כולם זוכרים איפה אני יושב" חשב במרירות "אך כשיש רכילות מעניינת במשרד או אחד העובדים מחלק בגאווה את העוגה שאשתו אפתה, כבר שוכחים. כמובן שהם לא ישכחו להגיד תודה אם חיוך רחב אחרי קבלת העזרה, אבל מאחורי הכל מסיכה של שקרים. הוא לא פעם "נדקר" בגב מחבר שהיה צריך עזרה דחופה. הוא לא ישכח זאת לעולם אבל טוב ליבו אינו מאפשר לו לסרב בשנית.

 

יצא לו שם של אדם קר, "אז מה הוא צריך מחמאות? הרי הוא יודע שכולם מעריכים אותו על עבודתו" כך חשבו כולם וגם הוא הסכים איתם אך בתוך תוכו הוא נעלב, ממש עד עמקי נשמתו. גם הוא רצה יחס חם, שיאהבו אותו גם בלא שיעשה את עבודתו בחריצות. שיעריכו אותו בגלל מי שהוא, שעצם קיומו הוא סיבה שיאהבו אותו.

הוא רצה לצחוק יחד עם המזכירות, לקטר עם כולם על הבוס הנודניק, לנתח את מצב הבורסה בעקבות המיתון המתקרב, להיות כמו כולם, לזרום עם כולם, אבל כבר התדמית שיצר לעצמו הכריחה אותו לעשות דברים אחרת ממה שרצה, להישאר קר, קפוא הכל מסודר להחריד.

 

דור הבין אט אט את עצמו, הוא גילה על עצמו המון דברים שבכלל לא חשב עליהם מקודם, את הפחד האובססיבי מכישלון שלו בעבודה, שזעק בתת מודע. הוא הבין שפחד ליפול. שאם ייכשל הרי אנשים יפסיקו לאהוב אותו, והוא יפסיד את המעט יחס שקיבל, ואז הוא יהיה אומלל, לכן הוא העדיף לעבוד טוב.

 

כשהוא חשב על הדברים לעומק, הוא הבין שהוא מחפש שינוי בחיים ולא להתאבד. הוא רצה רק קצת "אקשן" בחיים האפרוריים שלו. לעשות משהו חדש, משהו מלהיב, דבר שימצה את אנרגיית החיים שלו עד תום. "למצות את החיים" אולי זאת המטרה  והפתרון לכאלה חיים.

נמאס לו מחברים מזויפים, ממסכות של אינטרסים, משיגרה משמימה, להיות נחמד לכולם ולעבוד טוב. גם את הבוס שלו הוא לא סבל ונמאס לו לחייך אליו כל בוקר בתקווה להעלאה במשכורת באחד מהימים.

 

דור החליט שהוא יפיל את כולם על הריצפה, הוא יעשה משהו מופרע, לא נורמלי, דבר שישחרר את כל אנרגיות החיים שלו שהיא אצורות בו מרגע גדילתו והיכנסו ל"חיים האמיתיים"- הוא חייב את זה לעצמו. ל ה ת פ ר ק! והוא יעשה את זה עכשיו, כי אחר כך כבר לא יהיה לו אומץ כי השכל יחזור לתפקד והחיים האפורים יחזרו כאילו לא קרה כלום.

 

דור פסע נמרצות לכיוון היציאה, הרוח שהתגברה כבר לא הטרידה אותו כלל, הוא הרגיש חדור בתחושת שליחות, הוא יעשה זאת ויהי מה.

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לקצת שונה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
ללא נושא / נפלאית
היי, חיכיתי להמשך הזה! החלק הראשון היה ממש מזמן.. (מומלץ לקרוא אותו בחום!). אממ.. בוא נאמר שאם הייתי מדריכה בבנ"ע או סתם דמות חינוכית, הייתי מרוצה כעת מהתפנית בעלילה. כי זה טוב, כי זה אופטימי, כי אלו תובנות מרחיקות לכת שיביאו לדור את החיוך אל השפתיים מה שיותר מהר ובקרוב אצל כולנו בקרוב ממש. אמן. אבל אני לא. ולכן זה היה לי מוזר מעט. עכשיו נשאר לראות לאן זה יתפתח.. (ותעשה טובה, אל תשחרר לנו חלק ג´ רק בעוד חצי שנה..!)
 
ללא נושא / נפלאית
ושכחתי לומר זה כתוב בצורה ממש טובה. אני אחת שסיפורים מרתיעים אותה, ובכל זאת- כאן העלילה זורמת מצויין, ונעים לקרוא. אז כולכבוד גם על זה.
 
טעות בידך / קצת שונה
אני לא חסיד של "סוף טוב הכל טוב" ואני לא אמנע מלהרוג דמות רק בגלל שזה יותר נחמד... אבל המטרה של הסיפור הזאת הייתה בהתחלה אמורה להיות סאטירה על המדינה אבל זה לא התגלגל כך (רוב היצירות שלי אני לא יודע לאן הם יגיעו בסוף, אני רק חושב מה אני הייתי עושה אם אני הייתי שם) וההמשך יגיע כשאני אדע מה אני יעשה שם =)
 
ללא נושא / נפלאית
כשראיתי שזה לא הסוף, נמנעתי מלקטול קשות את שיטת ה"סוף טוב הכל טוב". כתבתי- אני מחכה להמשך. ובקוצרוח.
 
בס"ד

קראתי והתרשמתי
 
מדהים! / אורח/ת בביכורים
האמת? הסיפור כתוב כל כך יפה עד שחשתי הזדהות עצומה עם דור... אני מחכה להמשך.
 
מבייניש / אורח/ת בביכורים
כאילו, באשקרה, די!!!
הסיפור הזה הוא קיטשי למדי, המשליך כל עניין למסגרת. חוץ מזה, לפי דשעתי, הקצנת את הדמות יותר מדי! ציפיתי ממך ליותר. יש לך יכולת כתיבה הרבה יותר גבוהה. שניינו יודעים שאתה כותב בשביל עצמך, אבל עדיין...
 
מבייניש / אורח/ת בביכורים
כאילו, באשקרה, די!!!
הסיפור הזה הוא קיטשי למדי, המשליך כל עניין למסגרת. חוץ מזה, לפי דשעתי, הקצנת את הדמות יותר מדי! ציפיתי ממך ליותר. יש לך יכולת כתיבה הרבה יותר גבוהה. שניינו יודעים שאתה כותב בשביל עצמך, אבל עדיין...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד