בנושא
בכרם
חדשות
 
מים מלוכלכים / *רעות*
בביכורים מאז ג´ טבת ה´תשס"ז


בס"ד

מים מלוכלכים


קבצנית אחת התקרבה אליה, מרשרשת בקופסא תוך מלמול שגרתי של כמה מילות מסכנות. זה היה נשמע כמו מטבע אחד שנחבט בכל הדפנות. "קיש קיש קריא" התחשק לה להתבדח אתה. אבל עם קבצנים לא מתבדחים. קבצנים רוצים כסף. היא הוציאה מטבע של עשר אגורות. זה מה שיצא. הקבצנית בירכה אותה והיא הנהנה בחוסר סבלנות כלפי הרצפה.


הכותל. כמה דמעות כבר ספגו האבנים האלה? מן הסתם, הן ספגו צער הרבה יותר נשגב מזה שלה. מזל שאלוקים יכול להקשיב לכולם, באותה מידה, לא משנה כמה הבעיות שלך זניחות וחסרי חשיבות ביחס לבעיות הקוסמיות. לא חשוב עם מה היא באה על הלב, הוא תמיד היתמר שם, מחכה רק לה.

התוכנית הייתה ברורה- היא תתפלל ואחר כך תלך לאבד את עצמה לדעת ברחובות ירושלים. מה יש? גם לה מותר. היא תוציא כסף. הרבה כסף. יש לה, אין שום סיבה שלא. היא תקנה בגדים והיא תסתפר (אולי אפילו קצוץ)  והיא תאכל במסעדה הכי יקרה והיא תראה סרט טוב עם פופקורן והיא תעשה כל מה שרצתה לעשות ולא העזה. ואחר כך...

היא תרגיש טוב יותר. וה' יעזור.



היא זכרה את הרגע המדויק שבו זה קרה. היא הייתה עסוקה בגריפת מים מלוכלכים החוצה, נזעמת אחרי יום שחור וקודר. זה בשביל המורה להיסטוריה והמבחנים המעצבנים שלה... שפריץ של מים מלוכלכים. וזה... זה בשביל החברה שלה, שני, שיודעת להקשיב רק לעצמה, שפעם היא היתה מספיק טיפשה להשלות את עצמה, חשבה שהחברות שלהן תחזיק נצח... עוד שפריץ של מים מלוכלכים, הפעם קצת חזק יותר. וזה, זה בשביל אמא שלה, שגם אם אלוקים יודיע שהוא מחריב עוד חמש דקות את העיר, תתעקש על השטיפה הנצחית הזאת... שפריץ נזעם במיוחד. וזה בשביל התרגילים במתמטיקה שמחכים לה בחדר, שלא חשוב כמה היא תתעכב איתם, הם תמיד יחכו לה שם... עוד שפרי...

"וואו, תודה".

היא ראתה מכנסיים אפורים מוכתמים בצורות מגוונות של מים מלוכלכים. היא יכלה לראות שם ענן, ג'ירפה, דולפין... וגם לב קטן.

"הכל בסדר?"

"אה... כן..."

היו לו עיניים חכמות, סקרניות. והייתה לו גומה על לחי ימין.

"אני שליח דואר" הוא הסביר לה בסבלנות אין קץ, מבהיר לה שהרגע היא בהתה בו במשך דקה תמימה, "דואר רשום, אם תוכלי לחתום לי כאן..."

"אוי... אני... ממש מצטערת"

באותו זמן היא התכוונה לזה בכל ליבה.

אבל שנים מאוחר יותר, היא אהבה להיזכר ברגע הזה.

לא כי הם יכלו לשבת ולצחוק עליו יחד.

פשוט בגלל שזו הייתה הפעם היחידה שבה היא הייתה הצד שמשפריץ מים מלוכלכים.



עכשיו היא שמעה את היפחות סביבה, של נשים שלא התביישו בכלל לשפוך הכל בקול. היא החליטה שאם הן יכולות, גם היא יכולה. אבל לא היה מקום. לא היה מקום בשבילה. כנראה ה' בכל זאת חושב שהכל טיפשי מידי... היא הרי זו שהחליטה לסחוב אחריה את התיק הזה לכל מקום שאליו הלכה. אם היא רק לא הייתה נכנעת לים היאוש הזה, היא יכלה אולי להיות היום אשה מאושרת. עם בעל, עם ילדים...לא שעשרים ושבע זה מקרה אבוד, אבל זה גם לא גיל שהיא אי פעם חלמה שתצטרך להעביר בגפה... התוכנית הייתה ברורה. היא תתפלל על זיווג הגון. הוא. אבל הוא כבר אי אפשר. משבוע שעבר כבר אי אפשר. למה היא הייתה בכלל חייבת לפגוש אותו? למה היא לא יכלה פשוט לחתום על טופס הדואר הארור ההוא ולסגור עניין?  למה היא זוכרת רק את הטוב שהיה ואת הרע בכלל לא? למה מערכת היחסים המזופתת שלהם נראית לה פתאום כל כך פסטורלית?

למה כל דבר שהיא עשתה בחיים הוביל אותה אליו בסוף? ולמה, למה היא לא יכלה פשוט להמשיך הלאה בלי להסתכל אחורה?

לא, היא בכלל לא הסתכלה אחורה. היא הלכה אחורה. אז מה הפלא שהיא נתקלה בעמודים כל כך הרבה פעמים? שהיא נפלה כל כך הרבה פעמים? מה הפלא שהיא בכתה כל הדרך?



"אני צריך לדבר איתך"

היה משהו בעיניים שלו, משהו שריצד שם בכל התקופה האחרונה והיא בחרה להתעלם ממנו. משהו שהיא לא רצתה לראות.

מה יש? היא לא יפה מספיק? אין לה עיניים כחולות כמו שהוא בטח חלם שלאשתו יהיו? היא לא שוטפת כלים מספיק טוב? אין לה את הכשרון לענות תשובות שלופות מהשרוול כמו שלו יש?

"נו" היא משיבה במתיחות, מנסה בכל כוחה לנצח את קרב המבטים הזה. לפחות הפעם.

"זה עומד לי על קצה הלשון כבר הרבה זמן..."

כמה אירוני. הוא בוחר בשיר של רמי וריטה. בשירים שלהם כדי לנפץ אותה. זה אכזרי.

היא לא רוצה שהוא יגיד את זה כבר. אבל היא מחליטה לענות באותו מטבע. הוא לא יראה אותה בוכה. למרות שהיא כבר מרגישה במפל האימתני שמאיים לפרוץ כל רגע את הסכר שהיא בנתה בעמל כה רב. בעזרתו.

"אני מניחה שזה לא שבלעדי אתה מת"

בינגו. היא ניצחה בקרב המבטים. המבט שלו מוסט לאיזושהי נקודה ברצפה. "לא. אני רוצה שנפרד. זה לא מתאים, ועוד זמן שנעביר בקרב תרנגולים לא ישנה את זה. שלום."

ככה, חד וחלק.

היא תמיד ידעה שהלב היחיד שאי פעם היה לו, היה מורכב ממים מלוכלכים.



"חוט למזל, חוט למזל" מתקרבת אליה זקנה אחת, מנופפת בערמת חוטים.

"אין מזל לישראל" היא מתפלפלת.

הזקנה ממצמצת לעברה. מחליטה לוותר. היא מומחית בקרבות עיניים. יותר מידי ניסיון. הזקנה הולכת משם. בטח כדי לחפש מישהי אחרת, פחות תוקפנית, יותר טובה, מישהי שאולי מבינה שעצם המתן של כמה אגורות לצדקה יביא מזל, לא חשוב מה יש או אין בחוט האדום.

נראה שמקום אחד התפנה. היא ממהרת לעבר החלל הקטן שנוצר ליד הכותל, אבל אשה עבת גוף דוחפת אותי ומסתערת לעברו. ככה אלוקים לא יקשיב לך בחיים, היא חושבת בכעס, אבל אז היא שומעת שגם האישה הזאת מתפללת בקול. היא לא רוצה להקשיב, באמת שלא. אבל זה חזק ממנה.



"מה אתה חושב עלי עכשיו?" היא שואלת אותו.

הוא פשוט יושב ובוהה בה, מרוכז.

"מה זאת אומרת?"

"חשבת עלי עכשיו?" היא שואלת בזהירות.

"לא."

אאוץ'.

"אז על מי חשבת?"

"מה זה חשוב?"

"נו, תגיד לי על מי חשבת. בבקשה."

"אני מעדיף לא לדבר על זה אתך"

"איתי דווקא? עם אחרים כן?"

"עם אף אחד"

"הבנתי... אז אני סתם עוד 'אף אחד' בשבילך".

הוא נושף אוויר בחוסר סבלנות. עווית כאב עוברת בפניו. "חשבתי על אבא שלי שמת. מרוצה?"

לא כל כך.


ועכשיו שוב, הסקרנות הזאת שעוד תוציא אותה מן העולם משתלטת עליה. והיא מקשיבה. היא פשוט לא יכולה אחרת.

"ריבונו של עולם...לקחת לי את אהרל'ה ואת דוד ואת חיים... את כולם לקחת ממני במחלה האיומה הזאת... ועכשיו בתיה שלי... אתה יודע איך היא... עד שהיא החליטה להתגבר על הכל..."

אני גם רוצה לדעת לדבר ככה עם אלוקים, עוברת מחשבה במוחה.

"והיא מצאה אותו..."

נו, לפחות לה יש מישהו... אומר חלק קטן וטיפשי בתוכה. אבל היא צובטת את עצמה בכעס. שאפילו לא תחשבי דברים כל כך אידיוטיים.

"עכשיו לפחות... חתונה שמחה... משהו... הילדה הזאת סבלה מספיק... אם רק הייתי יכולה... חתונה יפה כזאת, ריבון עולם... משהו שפעם אחת יגרום לילדה הזאת לזקוף קצת את הראש... פעם אחת שכל האחיות שלי לא יסתכלו עליי כמו שהן תמיד מסתכלות על הבת המסכנה שלך... נו, אלוקים, מה זה בשבילך? ובקשר לנעמי המסכנה..."



"אם פגשת אותו, זה לא קרה סתם"

העיניים ההן היו חכמות, עמוקות, יודעות כל. תמיד הן הבינו אותה. לא, הן קראו אותה.

הרב הזה היה תמיד החיבור שלה לאלוקים. לטוב.

"אבל הרב" אמרה, חשה ברעיעות המביכה של קולה, "אני לא מבינה. למה זה היה צריך לקרות? רק שברון לב יצא לי מזה... ועכשיו, כשהוא התחתן... למה בכלל הייתי צריכה להתאהב...?" היא נבוכה. השתתקה.

הרבנית הגישה לה ספל תה חם בעיניים טובות, מבינות. מדהים כמה העיניים שלהם דומות. ככה בדיוק היא רוצה עם בעלה.

היא הטביעה בו את הדמעות שלה תוך מלמול של "תודה" שהרבנית ודאי לא יכלה לשמוע.

"אני לא יודע..." פרש הרב את ידיו בחוסר אונים. אפילו הוא לא יוכל לעזור. "אני באמת מצטער. יש רגעים שבהם אנחנו לא מבינים. שבהם אנחנו רואים רק חלק מהתמונה".



אבל יש גם רגעים שבהם אתה יודע בוודאות למה נשלחת למקום מסוים. ועל הרגעים האלה חייבים לקפוץ, כי הם נדירים. ואותו רגע היה בדיוק כזה. היא ידעה בוודאות למה היא עומדת כאן ומצוטטת לאשה היקרה הזאת, שלפני רגע כל כך שנאה. ידעה בוודאות למה הלב שלה, שכבר הרבה זמן שכח שיש לו עוד תפקידים חוץ מסיפוק דם וחמצן לכל איברי הגוף, נכמר ויוצא אל האשה הזאת.

האשה מבקשת, וה' שלח אותה, הנס הקטן שלה, לעזור לה.

היא הוציאה את הארנק שלה ושלפה מתוכו את כל השטרות שתכננה ברוב מחשבה להשקיע בשופינג מטורף. להפתעתה, היא לא חשה אפילו צביטה אחת של צער כשהגניבה בחטף  את אוצרה לתיק המרוט של האשה.

הכסף יספיק לאירוע שיגרום לבתיה היקרה לזקוף ראש. וגם לאשה הטובה כאן.

רק זאת חשבה- ה', אם הגשמת את הנס של האשה הזאת, אני סומכת עליך שתגשים גם את

זה שלי".


היא יצאה מרחבת הכותל, ושמעה שוב את הקיש קיש קריא המוכר... "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא" היא זורקת בחיוך לקבצנית הזקנה. הקבצנית לא כל כך מבינה, כנראה, אבל היא כן מחייכת חזרה. היא נותנת לה את כל המטבעות שעוד נשארו עליה, מביטה בעיניה הכחולות, היפות, ששקועות עכשיו בין קמטי צער ויגון.

הפנים האלה בטח שיגעו פעם את כולם. מה זה חשוב עכשיו?

"שיהיו לך חיים טובים, תעשי הרבה מצוות" מלטפת הקבצנית את כתפה.

"תודה..." היא לוחשת. אמן.





אכזבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל*רעות*
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ טבת ה´תשס"ז  

כתיבה נפלאה.. גרמת לי להכנס לסיפור, לחשוב שאני ממש חלק ממנו ולא רק קוראת מהצד..
5..
ד´ טבת ה´תשס"ז  
פששששששש....
ממש יפה!
גרמת לי להיכנס לעסק הזה חזק...!
5
ד´ טבת ה´תשס"ז  
ממש!=]
ד´ טבת ה´תשס"ז  
ממש אהבתי...
חימשתי =)
ד´ טבת ה´תשס"ז  
איזה יופי, ואוו..
מעולה.

אהבתי במיוחד את הסוף, שהוא לא סוף קיטשי או אופטימי כזה עם סוף טוב, אלא כואב אבל מסיים בתקווה.

יפה מאד.
ה´ טבת ה´תשס"ז  
ממש הכנסת אותי לתוך הסיפור הרגשתי שהיאממש נמצאת כאן לידי קרוב...
את ממש מוכשרת-ככה לתת הרגשה לרוקאים?
כישרון..
חימשתי ואני הוסיף למועדפים.
מחכה לעוד סיפורים שלך.
בהצלחה ותודה!!
ה´ טבת ה´תשס"ז  
אהבתי את השילוב של העבר וההווה

וגם שבסוף הסיפור עדיין מבינים ולא מבינים...
יש מספיק פרטים אבל אתה צריך להשלים בעצמך את החסר...

5
ט"ז אב ה´תשס"ח  
היי רעות, זאת שירה / אורח/ת בביכורים
מהקייטנוע, היינו יחד באילת :)
יש לך אי-מייל אולי?
שבוע טוב!
כ"ח אב ה´תשס"ח  
בס"ד

שירה!! :) מה המצב?
אנלא מצליחה להזכר איך קוראים לפורום שלך...
reutluzon@inn.co.il
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד