בנושא
בכרם
חדשות
 
רצוף אהבה II - י"ג / אסף להד
בביכורים מאז כ"ו כסליו ה´תשס"ז

 

 

בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ואף בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל - עד אחרי מלחמת ששת הימים, חי בירושלים יהודי פשוט וצנוע, כל ירושלמי הכירו בשמו הפרטי ר' אריה.

די שהיית שואל היכן גר ר' אריה וכבר ידעו להפנות אותך לעבר השכונה והבית.

ר' אריה לוין, זה היה שמו המלא, נודע כ"אבי האסירים", לא רבם של האסירים - אלא אביהם, בכל שנות חייו, בימי גשם ושלג כבימי חמסין היה מכתת את רגליו לכל אורכה של ירושלים בימי שבת וחג כדי לבקר את "בניו" האסירים בכלאם.

היתה זו תקופת המחתרות, כך שבין "בניו" היו גם אנשים שהתפרסמו מאוחר יותר בזכות עצמם, כמנחם בגין נ"ע, ועוד רבים אחרים, עם כי בין בניו היו גם רוצחים ושודדים - ובכולם ניסה ליטוע את תחושת העידוד.

לפני כחודשיים, נחטף ישראלי בן ירושלים באחת מארצות המזרח הרחוק והוחזק שם כבן ערובה על-ידי קבוצה ממתנגדי המשטר שם, והדברים התפרסמו בכל העיתונים, אשר עקבו בחשש רב אחר שלומו.

אימו של אותו צעיר, שלא ידעה את נפשה מרוב דאגה, קיבלה החלטה ועלתה מדי יום אל קיברו של ר' אריה לוין זצ"ל הקבור בבית הקברות סנהדריה בירושלים.

"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", ומה יש לה לאותה אם, אלא ללכת ולבכות על קברו של אבי האסירים שילך ויתחנן לפני כסא הכבוד על שיחרורו של בנה ממאסרו הכפוי.

זכתה אותה אם, וזכה עם ישראל באשר בנה מסתובב היום בריא ושלם ברחובות ירושלים, לאחר שהצליח לברוח ממקום כילאו בבריחה נועזת כשידיו ריקות ובידי שוביו כלי נשק, ולא נפגע, ולא נשרט.

לא הייתי נזקק לספר על 'הצדיק הירושלמי' אלא כדי להזכיר דבר אחד מדבריו שאמר פעם כשרצו ליתן לו כבוד ויקר, אמר להם למכבדיו שאין הוא חפץ בשום כיבוד, בסיימו את דבריו, "ואני די לי שזכיתי להתהלך ברחובותיה של ירושלים בימי חיי".


גם אני עתה בסובבנו בסמטאותיה של ירושלים, איני יכול שלא להזכר באימרה זו, ולשמוע אותה מהדהדת בראשי "ואני די לי שזכיתי להתהלך ברחובותיה של ירושלים".

הסמטאות הצרות, הקירות הבנויות אבן ירושלמית, הניחוחות, האוירה - כל הללו תורמים למתהלך במקום, והשואף את אויר ירושלים אל תוכו - להרגיש התרוממות הרוח.

לא סתם אמרו "אוירא דירושלים מחכים".

אלפי שנות היסטוריה ראו אבנים אלו. הם ראו את אברהם ויצחק בעלותם להר המוריה, הם ראו את היבוסי מתגורר בירושלים, את דוד הקונה את גורן אורנן והופכו למרכז שלטונו, את שלמה המלך במשפטיו עם "הילד שנגזר דינו להחתך לשניים בין שתי האמהות הטוענות לו", ואת הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית, עם הבבלים שבאו והרסו את הבית הראשון, את שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, את הורדוס, החשמונאים, הרומאים, הקנאים, הערבים, הצלבנים, הממלוכים ועוד רבים שלא מניתי.

בכלל, להסתובב ברחובותיה של ירושלים, בשבילי, זה להיות שייך למשהו, למעין זרם נצחי שתחילתו לפני עידן ועידנים ואחריתו מי ישורנו.

ועתה היינו פוסעים לנו שלושתנו, אני הילה וליעד, כתיירים, בין סימטאותיה של ירושלים העתיקה, אמנם האינתיפדה, לאחרונה, רק הלכה והתגברה בעקבות התחזקותו של סאדם חוסין שניסה לקשר כל הזמן בין מאבקו "נגד ארה"ב" כביכול, לבין המלחמה בישראל, ואת ה'עוזונים' שלנו השארנו בכספת של ישראלי - כדי לא למשוך יתר תשומת לב, אבל ידענו שכל הזמן הולכת אחרינו קבוצה נוספת של חבר'ה משלנו, בודקת את מעשינו ואת מידת התאקלמותנו בשטח - כך שבנושא בטחון לא היה מה לחשוש.

האמת ניתנת להאמר, שליעד אמרה לי בליל אמש שהיא נוהגת לעשות את הסיורים הללו די הרבה, היות ואי אפשר להשיג עוד כלים יפים כמו אלו שישנם בשוק של הרובע המוסלמי, מה שאומר שלמרות שגם אני לא הייתי מוטרד במיוחד, מתברר שדוקא אני הייתי החששן הגדול מבין שלושתנו, אם כי אני מודה שהצבעים והריחות העזים שנישאו בחלל האויר, בצרוף קריאות המואזין לתפילה, וצילצול פעמוני הכנסיות, היוו פשוט תענוג צרוף - רק תענוג טהור.

משימתנו הראשונה כפי שנקבעה היתה למפות את רחובות הרובע, לרבות החנויות השונות שבה, ונראה לי שעמדנו בה די בכבוד.

שעת הצהרים כבר הגיעה, ואנו הרגשנו את הרעב זוחל ועולה ומגיע לבטננו, ואת העייפות ההולכת ומשתלטת עלינו, שכן מאז שיצאנו בבוקר לא טעמנו שום דבר - למרות שסיירנו ללא הפסק בסמטאותיו של הרובע, לכן, כשהילה הציעה שניכנס לבית קפה סמוך לשתות משהו - הסכמנו.

"אהלן", קיבל את פנינו בעליו של בית הקפה,"תפאדלו"

"אהלן וסהלן", ענתה לו הילה שנכנסה ראשונה, ואנו אחריה.

"Turist?", ניסה בעל בית הקפה את כוחו באנגלית.

"Yes", השיבה הילה באקצנט אמריקאי טיפוסי.

"מאיפה אתם?", המשיך בעל בית הקפה בשאלותיו, במה שנראה כהתעניינות תמימה ופטפוט של הכרות.

"אנחנו מארה"ב", היתה זו ליעד שהשיבה לו הפעם.

"Ho from ehhהו, גם לי יש משפחה גדולה בארה"ב", התפאר בפנינו בעל המקום בעודו מסמן לעוזרו לבוא אל השולחן.

"מה להביא לכם לאכול?", שאל, כשהגיע עוזרו ובידיו קערת פיתות וצלוחיות זעתר ושמן.

"יש לך איזה משהו טוב במיוחד", השיבה ליעד בשאלה, בהוסיפה, "לא אכלנו כל היום ואנחנו מתים מרעב".

"מוצטפא", פנה בעל הבית אל עובד אחר שישב בקצה המסעדה, "תביא להם את התפריט המיוחד שלנו, עם הממולאים והשאר".

מוצטפא מיהר אל מאחורי הדלפק וחזר ובידו התפריט, ונדמה לי שבידו השניה החזיק...

חבטה עזה בעורפי נחתה עלי, ואני שקעתי בתוך חושך הולך וגובר...




אהבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאסף להד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז כסליו ה´תשס"ז  
מה קרה לו??
איזה באסה אני אצטרך לחכות עד שבוע הבא שתפרסם את ההמשך??
בכל אופן יישר כוח לשליחת 4 פרקים ביום אחד.
חימוש וצפיה להמשך..
י´ שבט ה´תשס"ז  
כולם רוצים שתמשיך בסיפור הזה.
הסיפור כתוב מדהים וזהה ממש מקצועי! קבל חימוש.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד