המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
בשבי האסוציאציות / ר"י
בביכורים מאז כ"ח חשון ה´תשס"ז

 

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"


"שקט!" פקד עלי היצור רב הגפיים, חבט בבטני בצד הקהה של חניתו וגיחך בשביעות רצון מרושעת כשהתקפלתי, "המשפט מתחיל!"

"מה?" מלמלתי כשדמעות כאב בעיני והבטתי סביב בתדהמה "איפה אני?"

אחטא לאמת אם אומר שהמקום בו ניצבתי קשור בתנוחה מוזרה של חצי עמידה חצי כריעה, היה שונה מכל מה שראיתי אי פעם.

האמת היא שהוא היה בדיוק כל מה שראיתי אי פעם.

כל קיר שיקף מראה נוף שונה - כל נוף שהיה אפשר לדמיין, והקהל הרועש של היצורים שהביטו בי היה משונה כמעט מעבר למה שניתן להעלות על הדעת - היו שם בדיוק כל הצורות שיכולתי להעלות על הדעת, לא פחות ולא יותר. והדבר היחיד שהיה משותף לכל הדמויות הללו היה מילה אחת, אותה הן זעקו: "בוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווז!" ארוך ומתמשך.

ולא היה לי מושג איך הגעתי לשם.

"השופט מגיע" רעם עלי השומר "תתכופף!"

הפעם בחרתי שלא להתנסות שוב במכת החנית וכופפתי את גווי בצורה סמלית (במידת יכולתי) ליצור שעבר על פני והקרין אווירה סמכותית אל כל עבר.


כאשר עלה היצור לדוכן השופטים העשוי אבן שחורה, חשבתי לרגע שזהו הדבר היחיד בעולם הזה שיש לו רק צבע אחד, אם ניתן היה לקרוא לזה צבע - זה היה ניגוד הצבע בולע הכל, התחלתי לרעוד, אך אז שמתי לב לשופט ונעתקה נשימתי.

 ואיך אפשר שלא? אני אפילו לא יודע איך להתחיל לתאר אותו - זה היה תמצית האסוציאציות כולן, כשהבטתי בו יכולתי לראות בבת אחת הרים של מים, ים של עשב, מערבולות של חול וגם כמובן פחד שחור, כעס אדום, עצב כחול ו...

"שקט בבית המשפט!" רעם ולחש בקול היפה והמזוויע ביותר ששמעתי מעודי (וגם בכל שאר הגוונים שבאמצע, כמובן) "תיק מספר 000001/א' של מדינת האסוציאציות החופשיות ("איזו מדינה?" חשבתי בליבי) נפתח היום, ואין פתיחה מתאימה יותר מלדון את העריץ, או ליתר דיוק... העריץ לשעבר".

הקהל הריע בבליל הקולות הנורא ביותר שיכולתי להעלות על דעתי, והציע פסקי דינים שונים שיכולתי להעלות על דעתי, אך אף אחד מהם לא נשמע נעים במיוחד.

דמיוני המפותח הואיל בטובו להראות לי בפרטי פרטים איך נראים עונשים אלו וכשהרמתי את מבטי הרגשתי שתי דפיקות לב חזקות, כששמתי לב שהכל מוקרן על הקיר ממולי, בלי צורך לציין, לשמחתם המרובה של שלל מעני. ומעל כל אלה ניצח קול ההקלדה של הקלדנית (או קלדן, או משהו) בעל/ת מספר הזרועות הרב ביותר שיכולתי להעלות על דעתי.

רציתי, קיוויתי והתפללתי שאתעלף, אך גם מפלט זה נמנע ממני.


השופט הרים דבר שנראה בבת אחת כמחוש של תמנון, יד אדם, כפת זאב, כנף נשר, רגל זבוב וכל שאר גפי החיות שיכולתי להעלות על דעתי, וחבט קלות בפטיש שחור משחור, על גבי דוכן השופטים השחור משחור ושחרר צליל, שבהעדר שם יותר טוב אאלץ לכנותו דממה רועשת.

המהומה פסקה מיד.

"דבר התביעה" אמר השופט.

מיד עלה בזריזות לדוכן הכועס (אל תשאלו אותי מה זה אומר) שמימיני יצור שלא היה ראוי לאזכור (ביחס לשאר היצורים באולם, כמובן) מלבד פרט קטן אחד - המבט בו חרך אותי איגד בתוכו את השנאה הנוראה ביותר שיכולתי להעלות על דעתי.

"פשעי הנאשם ידועים ומפורסמים, אך בכל זאת אחזור עליהם", היצור פנה אל השופט "מאחר ועלי לתאר את השתלשלות האירועים אני מבקש רשות לחרוג מהניסוחים הרשמיים", נימת קולו בישרה עד כמה הוא שונא אותי, בגלל עצם עובדה זו.

השופט הניד בראשו, שהיה בעצם שלל ראשיו.

"למען ה'!" חשבתי בקרבי "מה כבר יכולתי לעולל לכל היצורים הללו?" את זה לא יכולתי להעלות על דעתי, אך התובע לא השאיר לי הרבה זמן לתהיות.

"אנו, האסוציאציות, לא היינו חופשיות זמן רב מאוד, רבות מאיתנו אפילו נוצרו לשם השעבוד, לשם שירותו של היצור הנאלח הזה" קרא והצביע עלי, מלבה את חמתו של ההמון, "אמנם תמיד היו מורדים שהיו עושים ככל העולה על רוחם, ושמים לאל את כל מאמצי העריץ להשתלט עליהם, אך רובנו המוחלט היה משועבד שעבוד מוחלט."

האם זה יהיה מיותר לציין שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר?

כל מה שידעתי היה שקולו מלא השנאה העביר בי צמרמורת כזו של ציפורן החורקת על לוח, ובכל ליבי ביקשתי להיות במקום הכי רחוק שיכולתי להעלות על דעתי.

באותה מידה יכולתי לרצות לעוף - האסוציאציות אחזו בי כבמלקחי ברזל.


"הסיבה לכך היתה תחכומו השטני של העריץ, שלא רק כלא את האסוציאציות המסכנות בצינוקיו האפלים ביותר, אלא..." היצור נרעד בתיעוב "השתמש בהן, בצורה שאני מתבייש להעלות על דל שפתי בבית המשפט. הנאשם לקח את האסוציאציות והפך אותן ל... סיפורים! שירים! בשיטות הנתעבות ביותר - חיתוך וניתוח, הקפאה, שריפה ושימור (היה נדמה לי ששמעתי דמויות מקיאות בקהל) ולבסוף הפצתן של הגופות בקרב יצורים חולניים שכמותו".

בין צווחות השנאה של הקהל, נרעדתי אל תוך תוכי, מעולם לא חשבתי על כך בצורה הזו, אך מצד שני, מעולם האסוציאציות שלי לא פנו אלי בדברים...

"מובן שבמדיניות ההשמדה הזו לא היה לנו הרבה סיכוי, אך לפני כמה חודשים הגיע הרגע. מסיבה כלשהי, אולי מתוך הרגשה לא מודעת של גועל ממעשיו עצמו, העריץ המתועב הפסיק במעשי טבח העם שלו, ואנו ניצלנו את ההזדמנות והתרבינו במחתרת, עד שבסופו של דבר הגיע הרגע והצלחנו להשתחרר מכבלינו, ועכשיו אנו, האסוציאציות החופשיות, עומדות ושופטות את העריץ!" התובע עמד וחייך (לא אלי, כמובן) כשהקהל הגיב בתשואות, ואז הוא הרים את ידו וחזר להביט בי בשנאה כה עזה, עד שלולא הייתי קשור הייתי נרתע אחורה, ולחשש "אנחנו דורשים עונש מוות".

דממה.

התובע פינה את הדוכן הכועס.


השופט הביט בי בעיניים בעלות כל הצבעים שיכולתי להעלות על דעתי, ויכולתי לראות בהן, שהוא חוכך בדעתו בין כל האפשרויות שיכולות לעלות על דעתי.

ואז הוא אמר "דבר ההגנה".

שריקות הבוז כמעט והחרישו את אוזני.

הבטתי לשמאל לדוכן המפייס (עי' הערה בקשר לדוכן הכועס) וחיכיתי לדמות הרחמים שהעליתי על דעתי שתופיע שם.

וחיכיתי.

וחיכיתי.

ואז הופיע יצור במדים, שלא הצלחתי לנחש האם הם היו לבוש שלו, או חלק ממנו. ניחשתי שמדובר בפקיד בית דין.

היצור פנה אל השופט במבט נבוך קמעה וכחכח בגרונו "אההה... הסניגור הכללי ביקש למסור שהוא החליט שמסיבות מצפוניות הוא לא מוכן לייצג את הנאשם, ועל כן הוא החליט להדיר את רגליו מהמשפט".

"אם כן" אמר השופט "נותר לנו רק לחרוץ את הדין".


אי הצדק וחוסר האונים כמעט והכריעו אותי, מילא שאני עומד כאן קשור מוכה ומבוזה במשפט הראווה הזה שנחרץ מראש, אבל לא לזכות אפילו להגנה?! זעקתי אל השופט "אבל לא ידע..." זעקתי נקטעה בחבטה עזה נוספת בבטני שקיפלה אותי שנית וכמעט גרמה לי להקיא.

"אל תדבר אלא אם כן פנו אליך" אמר לי השומר בנימה עניינית לכאורה, אך יכולתי לראות בעיניו שהוא נהנה מכל הסיפור.

"בזיון בית המשפט!" רעם התובע "אני מבקש להוסיף זאת לסעיפי התביעה".

"בקשתך נרשמה" אמר השופט ופנה אלי "דבר".

החזרתי את נשימתי. עכשיו הגיע הרגע שלי להגן על עצמי, אבל מה יכולתי להגיד?

"לא ידעתי" אמרתי "לא היה לי מושג שאתם חיים, לא היה לי מושג מה אני עושה לכם, אתה חייב להאמין לי..."

רעמי הצחוק המגוונים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי עלו מהקהל למשמע הצהרה זו, זעזעו את קירות האולם והחניקו את דברי.

"שמעתם?" שמעתי אחד מהקהל פונה לשכניו כשהוא נחנק מצחוק "הוא... הוא לא ידע!" והתגלגל על הריצפה כשהוא אוחז בבטנו הכואבת מרוב צחוק.

הבנתי שניסיוני לא עלה יפה.


"ועכשיו, אם לא יהיו הפרעות נוספות" אמר השופט ונעץ בי את מבטו "הגיעה שעת הכרזת גזר הדין".

"עכשיו עליך לקוד שנית" אמר לי השומר וליטף בחיוך את חניתו.

עשיתי זאת.

"בית המשפט החליט לדחות את בקשת התביעה לעונש מוות" מצמצתי בעיני באי אמון, אינני זוכר בבירור, אך יכול להיות שגם נשמתי קלות לרווחה, ואז המשיך השופט בדבריו "מאחר ועונש זה לא רק שלא יועיל לקהילת האסוציאציות החופשיות, אלא גם יפחית מחומרת העונש המגיע לנאשם" אם נשמתי קלות, כאן היה הרגע בו הפסקתי.

"על כן, הוחלט שהנאשם ימשיך לחיות, אך מוחו ינתן לשליטתן הבלעדית של האסוציאציות, אשר ימנעו בקפדנות כל הליך מחשבה המורכב מרצף של שתי מחשבות ויותר, וישמש ככר גידול להתרבותם החופשית של הדורות הבאים".

היה נדמה שהקהל לא יודע בדיוק איך לעכל את פסק הדין, אך מבטו המרוצה של התובע לא הותיר לי מקום לספיקות, זה היה גזר דין מפלצתי.

"ועכשיו," פנה אלי השופט, "לפני שגזר הדין יבוצע, האם יש לך בקשה אחרונה?"

הרמתי פני אל השופט וצעקתי "כן, אני רוצה להתעורר!"

השופט הביט בי בשלל המבטים ששיקפו את כל הרגשות שהייתי יכול להעלות על דעתי, וחייך. "את זה," הוא אמר "תקבל".


"יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי"


רגלי צעדו אחורה מאליהן שלושה צעדים וכאשר פלבלתי בעיני מצאתי את עצמו שוב בבית הכנסת, מסיים תפילת שמונה עשרה.

זה מוזר, חשבתי לעצמי, מעולם לא רחפתי בצורה כל כך מרשימה בתפ...

אך מחשבתי נקטעה במחשבה אחרת שחשבה, זה היה אמיתי?

ומחשבה שלישית שקטעה אותה מיד הוכיחה שזה אכן קרה.

וכך עברו ימים וחודשים, חסרי ריכוז וחוט מחשבה עד שדימיתי להשתגע.

ואז לפתע עלתה מחשבה מקצת אחרת: האם אני יכול לזכור את עצם הסיפור שקרה לי?

ומחשבה חומקת ענתה לה כן, ונעלמה.

חייכתי לעצמי בשביעות רצון, האסוציאציות הטפשות לא ידעו עם מי הן מתעסקות, אם הן חשבו שלא אמצא את הפרצה הזו.

התיישבתי מול המחשב והתחלתי לשזור מהן מחדש את סורגיהן החדשים.



ארספואטיקה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לר"י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח חשון ה´תשס"ז  
וואו, ושוב וואו.

אני לא יודע מאיפה להתחיל לשבח!
קודם כל התמונה הזו המבולגנת של המשפט הרועש והמטורף, היא כל כך טובה, והזכירה לי כל כך הרבה דברים! יש בה מן המשפט של מלכת הלבבות לאליס (שאולפני דיסני כל כך היטיבו להמחיש), והשרירותיות והרוע של מע´ המשפט ההזוי הזה הזכירה לי גם את "המשפט" בסוף ה"חומה" של פינק פלויד. נוסף על כך, כל הסגנון ההזוי הזה העלה בי אסוציאציות (;-)) מהכתיבה של ניל גיימן.

למען האמת, כשעלה הסניגור ציפיתי למשהו אחר לגמרי שהיה יכול להיות אמירה ארספואטית מעניינת לא פחות, אבל גם הכיוון שאליו התפתחה העלילה המרתקת שבה את ליבי.

אהבתי מאוד גם את הסיום השנון והחכם, שהוא כמיטב מסורת סיפור המד"ב הקצרים (אף כי את זה לא הייתי מסווג כמד"ב).

בקיצור - חמש ללא כל היסוס...
כ"ח חשון ה´תשס"ז  
כ"ח חשון ה´תשס"ז  
וואו!!!
בדיוק לכזה סיפור הייתי זקוק עכשיו..משהו מעורר ומשעשע!!!
אתה כותב מדהים! אין לי מילים!!!
מחמש בהתלהבות!
כ"ח חשון ה´תשס"ז  
בס"ד
קראת פעם את "המגדל הפורח באוויר" (The Phantom Tollbooth) של נורטון ג'אסטר? כי זאת האסוציאציה הראשונה שפגעה בי, מיד אחרי רעיון של בי"ד של מעלה...

נהניתי נורא לקרוא! [חוץ מהקטע שבכל זאת כל זה היה בזמן התפילה... (זה כואב!!)]
שכוייח ותודה על הסיפור המעולה!!
כ"ח חשון ה´תשס"ז  
בהתחלה חשבתי שזה בי"ד של מעלה...
אכן משפט צדק (והזכיר לי מעט, לחרדתי, את "1984" של ג'ורג' אורוול)
כ"ט חשון ה´תשס"ז  
איזה מצוין והזוי ומדליק ומיוחד ומרתק ומעולה!

זה מסוג הסיפורים שנולדים כרעיון, כמשפט בודד, ופתאום הופכים לנגד עיננו לסיפורים שלמים, ליצירה גדולה ומדהימה.

הסיפור כל כך מוחשי וציורי, הכול מפורט וחי, אתה לא רק מספר על, אתה ממש מספר את.

סוחף.
כ"ט חשון ה´תשס"ז  
אז זה מה שאתה עושה בתפילה?
תהיתי באמת למה זה לוקח לך כ"כ הרבה זמן.
סיפור חביב, אהבתי את ההתייחסות לאסוסיאציות החופשיות לעומת הפיכתן לסיפורים, באמת שפעמים רבות אני מרגיש שהאסוסיאציה היתה הרבה יותר יפה מהיצירה הסופית.
וד"א, זה לא כזה עונש נורא, תראה מה זה עשה לשלמה ארצי.
כ"ט חשון ה´תשס"ז  
בצורה כללית: תודה על כל המחמחאות, הייתי זקוק לזה וזה ממש נתן לי חיזוק לכניסה המחודשת לאתרנו.

לנווד - אינני מכיר את המשפט בסוף החומה, אבל אחשוף שהאסוציאציה שממנה שאבתי תמונה זו במודע היתה דווקא מאיזה משחק מטופש שפגשתי באינטרנט. מה שרק מראה שלעולם אין לדעת...
לסקאר - עי' הערת פתיחה.
לעידן חדש- בדיוק לתגובה כזו הייתי זקוק כרגע.
לתקוית - בוודאי שקראתי, זה ספר חובה אצלנו בבית (ואם רק הייתי יודע איפה הוא נמצא הייתי דואג שגם אשתי תכיר אותו).
אני מניח שאת מדברת על הבריחה מהמגדל.
(דרך אגב, זה רק אני, או שזו פעם ראשונה שתרגום שם הספר עולה על המקור?)
ליהודה- איזה משפט יש ב1984 (אא"כ אתה מתכוון לחוסר המשפט...)?
למיה- אני "מספר את"? (אדון אותך לכף זכות...) דווקא סיפור זה התחיל כחצי סיפור בראש, ושינה כיוון באמצע הכתיבה (הכי כיף!).
לזר- זה בסך הכל ההתיחדות מול ההתפרטות. ובנוגע לשאר, נדסקס בח"א.

וזהו בינתיים,
ר"י

נ.ב. אין בתגובה זו שום ניסיון לחתום.
כ"ט חשון ה´תשס"ז  
i take a rain-check
בקשר ללדון לכף זכות, תודה.

כ"ט חשון ה´תשס"ז  
סיפור נהדר, קראתי וחייכתי.
התיאורים כ"כ מופרכים, והתביעה כ"כ הגיונית. חוששתני שכמה מהאסוציאציות שלי היו מוכנות להיצטרף למרד.
לפעמים אני באמת תוהה כמה עצמאות יש לנו ביחס לאסוציאציות שלנו, או מי שולט במי...
ל´ חשון ה´תשס"ז  
כבר אמרתי לך את זה בעבר כשדיברנו על באפי, או נרניה, או פרידיין, או לא זוכר מה...

רק שתדעו לכם (אתה ותקוית) שמלבדכם ומלבדינו - איש מעולם לא שמע על המגדל הפורח באוויר (שגם אצלינו הוא ספר חובה בבית...).

נ.ב - התגובה שלי נכתבה מתוך שולחן העורכים, באנונימיות גמורה, בלי שידעתי שזה אתה.
ל´ חשון ה´תשס"ז  
יש משהו שובה לב בתיאורים שלך שהם חיים ומצחיקים ומפחידים בעת ובעונה אחת. ומשפט הסיום - אחד הטובים ביותר שקראתי מזה זמן רב!

אם כל הסיפורים של מד"ב נראים ככה אני רצה לקרוא... (כן, יש לי חור עצום בהשכלה.)
ל´ חשון ה´תשס"ז  
בהחלט סיפור לא שגרתי של מוח יצירתי ואם יורשה לי לומר קצת מוטרף (במובן החיובי של המילה...). תודה!
ל´ חשון ה´תשס"ז  
בעצם, זאת באמת לא מילה, זה משפט, אבל הבנת אותי, נכון?!

לי זה דווקא מאוד הסגיר את סגנון הכתיבה של 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', בעיקר ההערות בסוגריים ועצם זה שכל הסיפור מסופר תוך כדי חיוך ציני גדו לכל כיוון...

[אשרייך שיש לך אסוציאציות כאלו]
ט´ כסליו ה´תשס"ז  
המגיבים היקרים שהקדימו אותי די כיסו את שטח המחמאות שאתה בהחלט ראוי להן!
אבל החלטתי לכתוב תגובה בכל זאת רק כדי לפרוק מעט מן העליצות שמתרוננת בי..
הסיפור הזוי בצורה קסומה ממש, ואפילו כמעט עובר את קרסוליו של הגדול מכולם (ואם האסוצאציה הראשונה לא הייתה דוגלס אדמס- בושו והכלמו).
אהבתי מאוד והזדהתי עם כל חלקי המשפט: ההאשמה של האסוציאציות וגם העונש..
אשריך שמצאת פרצה, והיטבת לתאר אותה..
תודה!
ב´ טבת ה´תשע"ב  
אין לי הרבה מה להגיד רק שנהנתי ועשה לי את היום =)
ב´ טבת ה´תשע"ב  
יש דברים טובים שהזמן רק מעצים את ההבנה שלנו כלפיהם...
ואני בספק אם עוד נותרו בביבה אסוציציות חופשיות, נדמה שרובן כבר נכבשו...

עֹז

[ואם היצירה הזו באחרונות סימן שעברת כאן וזה משמח...]
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד