בארץ סין גר צ'אן סולין, בבית עם גינה.

ולו שלושה בנים גדולים, ובת אחת קטנה.

יפה בתו של צ'אן סולין. עיניים לה רכות.

והיא נועלת סנדלים ממשי דק מאד.

"זה לא מכאיב לה ברגליים, לנעול סנדלים ממשי דק מאד?" מעיין שואלת. "זה בכלל לא מפריד מכל החצץ והקוצים. זה כמו ללכת יחף".

לאה מחייכת. "איני יודעת" היא עונה. "אולי בסין האדמה רכה". היא אומרת זאת בפקפוק. קשה לראות את הבעת פניה כיוון שהיא יושבת על הרצפה, רכונה על הבד. "וזה רק סיפור".

"עיניים רכות זה כמו של לאה, שהיו לה עיניים רכות ויעקב אבינו לא רצה להתחתן איתה" מעיין אומרת. "נכון?" לאה אינה עונה. היא גוזרת בריכוז רב. "נכון?" מעיין מתעקשת. לאה מהמהמת אישור לא ברור, עיניה כבושות בבד. כבר אז, כשהחלה לגזור בדים, היה עלינו לדעת. אך אנו היינו עסוקים וטרודים בשלנו. לא הבטנו בעיניה ולא היה לנו פנאי לחשוב על סנדלי משי ונערות יפות בעלות עיניים רכות.

והיא צועדת צעדים זריזים ועדינים.

והיא רוקדת ריקודים בגן השושנים.

ואבא אבא צ'אן סולין קורא לה פרח זיו.

וכל אחיה הגדולים קוראים לה בת אביב.

"איך רוקדים ריקודים בגן השושנים?" מעיין שואלת. "יש ריקוד של שושנים?"

"יש ריקוד לכל דבר" לאה עונה. "יש ריקוד של שמיים, וריקוד של ים. יש ריקוד לכל דבר בעולם. אז נראה לי שוודאי ישנו ריקוד של גן שושנים". "תראי לי" מעין מבקשת. לאה מנידה בראשה לשלילה. כעת היא גוזרת בדים. "בפעם אחרת" היא אומרת "בפעם אחרת אראה לך. עכשיו תקשיבי, זה רק סיפור".

יצא לדרך צ'אן סולין.

אשוב אחר שבת. אתם בנים, בנים גדולים, שמרו נא על הבת.

"הבנים", מעיין אומרת,"הם צריכים לשמור על הבנות כי הם יותר חזקים. ככה זה, שבנים יותר חזקים".

לאה מחייכת חיוך עקום. "החיוך שלך עקום" מעיין אומרת. לאה מצחקקת. הבד הירוק שהיא גוזרת נשפך סביבה על הרצפה. "למה את צוחקת?" מעיין שואלת. "אני לא צודקת??"  "את צודקת מאד" לאה אומרת. "באמת בדרך כלל בנים הם יותר חזקים מבנות. אבל לא תמיד זה יוצא שבנים שומרים על הבנות. זה רק סיפור". "מה את עושה?" מעיין שואלת. "אני גוזרת בד ירוק" לאה עונה. "אבל למה את גוזרת אותו?" מעיין שואלת. "אני עושה וילונות" לאה עונה.

בדרך כלל כשלאה תופרת, היא מרוכזת כל כך עד שאינה יכולה לעסוק בשום דבר אחר. התפירה אצל לאה היא אומנות, כמו כתיבת שירה, כמו ספרות, כמו ציור: היא באה במוזות. נכון יותר היה לומר שלאה אינה תופרת, כי אם מפסלת בבד ומרקידה את החוטים. אין היא זקוקה לסיכות, לגזרות ולכל שאר מיני סדקית שמשתמשים בהם בני תמותה. כשלאה תופרת, הבדים עומדים דום. היה עלינו לחשוב שמוזר הדבר שהיא גוזרת בדים ומספרת סיפור למעיין בו זמנית. סיפור למעיין הוא דבר שיש להתרכז בו, ולא ניתן לעשותו מבלי משים. מעולם לא ראינו אותה עושה כך קודם לכן. מעולם לא ראינו את לאה עושה דבר כלשהו מבלי משים. היה עלינו לדעת, אולם טרודים היינו ועסוקים בשלנו, והבדים אילמים הם ולא גילו לנו דבר.

אמר האח הגדול: אני יוצא עכשיו.

ולך אביא מעיל כחול וסנדלי זהב.

אמר האח הבינוני: חכי אחות יפה.

אצא אביא לך אף אני זוג סנדלי קטיפה.

"אבל היא לא צריכה סנדלי קטיפה" מעיין אומרת "יש לה סנדלי משי כבר". "אולי הם נקרעו?" לאה מציעה. "וסנדלי זהב זה בכלל לא נוח" מעיין מוסיפה. "ניסית פעם ללבוש סנדלי זהב?" לאה שואלת. "לא, באמת לא ניסיתי" מעיין אומרת. "אבל מעיל כחול זה דווקא יכול להיות יפה. אני הייתי רוצה מעיל כחול". "כבר יש לך מעיל" לאה אומרת. "נכון, אבל הוא ישן ועם חורים. אמרת שתתקני לי ולא תיקנת. ובטח שהיא לא צריכה שני זוגות סנדלים ביחד. היא יכולה לנעול רק סנדל אחד בבת אחת. ולמה את צריכה וילונות?" "חורים זה טוב לאוורור" לאה אומרת "ואני לא צריכה וילונות, אני רוצה". היא מקפלת את הבד הירוק בעדינות.  מתוך שקית על הרצפה לידה היא מוציאה בד כתום ומתחילה לגזור אותו. "ולאן הם היו צריכים ללכת האחים האלה?" מעיין מקשה. "אני לא יודעת" לאה עונה. " לפעמים זה ככה, שצריך ללכת". "אבל לאן צריך ללכת?" מעיין שואלת שוב. "לפעמים זה לא למקום מסוים. לפעמים בן אדם צריך פשוט ללכת. ככה זה". מעיין מעווה את פרצופה. אין היא אוהבת תשובות כאלה, שעליה פשוט לקבלן כפי שהן.

אמר האח הצעיר: לא! לא אטוש ביתי.

כי אעמוד בקצה הגן לשמור על אחותי.

מעיין מצחקקת. "חשבתי שאולי הוא יביא לה עוד סנדלים, ואז יהיו לה שלושה. ומה זה אטוש?" "לנטוש זה לעזוב" לאה אומרת. "כשמישהו נוטש מישהו, זה אומר שהמישהו שנטשו אותו נשאר לבד". "אה" מעיין אומרת. "זה לא נחמד להיות נטוש ולהישאר לבד". "לא זה לא" לאה מסכימה. הבד הכתום זוהר ומאיר איכשהו את פניה. "אבל אנחנו לא נוטשים אנשים בדרך כלל. גם האח הצעיר לא נטש את הבת. וזה רק סיפור".

לילה בא, דרקון שחור דופק על שערם.

אני בן מלך, וגיבור, מהור ההר הרם.

שמעתי כי לך אחות יפה וחיננית.

ולאמי חמש שפחות, אך אין לה רקדנית.

תן לי מיד את אחותך, תן לי החמודה.

ולא, אסירה את ראשך בחרב החדה.

מעיין מניחה ידיה על אזניה. "זה סיפור מפחיד" היא אומרת. "אמרת שלא תספרי לי סיפור מפחיד. וגם הבטחת שתראי לי ריקוד של שושנים". "בפעם אחרת" לאה אומרת. "ויש לזה סוף טוב". "אבל למה הוא צריך להסיר את הראש בחרב?" מעיין שואלת. "יש אנשים", לאה אומרת, "שחושבים שהם יכולים לעשות הכל בכוח. אבל זה לא איש, זה דרקון. ועוד יש לו אמא". "לא ידעתי שלדרקונים יש אמא" מעיין עונה." דרקון זה לא אמיתי" לאה אומרת."ובשביל מה היא צריכה חמש שפחות?? כתום וירוק ביחד זה מסתדר?" מעיין מבררת. "אני לא יודעת" לאה אומרת "למה היא צריכה חמש שפחות. את תראי כשזה יהיה מוכן, זה מסתדר יופי". "את עושה את זה לאהרן?" מעיין שואלת. לאה גוזרת את הבד כאילו לא שמעה, אך מעיין מתעקשת. "את עושה את זה לאהרן?" לאה מסמיקה. "לא. כלומר, כן אבל בעצם לא ממש בשבילו, אבל גם בשבילו, כלומר..." "נו בטח" מעיין מסכימה "זה גם בשבילו וגם בשבילך. ולמה כבר מזמן הוא לא היה פה?" הסומק בפניה של לאה מעמיק והיא כובשת עיניה בבד הכתום. "אולי הוא הלך לקנות לך סנדלי קטיפה. היית רוצה שהוא יקנה לך סנדלי קטיפה?" "לא" לאה אומרת "וזה רק סיפור".

לאה מעודה לא תפרה סנדלי קטיפה. למעשה מעודה לא תפרה סנדלים מכל סוג שהוא. בעיקר היתה תופרת חולצות, חצאיות, מטפחות, וכיסויי כריות ומפיות. לעיתים תפרה מפות ורקמה בשוליהן. לו רצתה, היתה יכולה להרוויח כסף רב מיצירות האמנות שלה, אך היא לא רצתה. את הבגדים היתה תופרת להנאתה, ונותנת מתנה לבנות המשפחה ולחברות. את כיסויי הכריות והמפיות היתה נותנת במתנה לארועים רשמיים יותר, או שהיתה מחליטה שאינם מוצאים חן בעיניה ופורמת אותם.

לאה מעודה לא תפרה וילונות. היה עלינו לחשוב על כך כשראינו את כמויות הבד שגזרה, כששמענו שהיא תופרת וילונות. היה עלינו לחשוב על כך, אולם אורח מחשבתנו אינו רגיל למשמעויות של בדים שאינם מביעים רגשות במילים, ולאה לא אמרה לנו דבר.

אמר האח: את אחותי לא תקבל, הזד.

ולא נקל לך, גיבור, עימי להתמודד.

כל רמש קט אשר בגן לוחם הוא עמדי.

מיד יצא צבא איתן מכל פינות גני!

"מה זה רמש?" מעיין שואלת. "רמש זה ג'וק" לאה עונה. "אבל איך ג'וקים יכולים להילחם בדרקון?" תוהה מעיין. "את יודעת", לאה אומרת, "אם רוצים אפשר לעשות הרבה דברים. הרבה דברים יכולים לקרות. ולפעמים גם אנשים גדולים לא יכולים להילחם בדברים שקורים". "כשאני אהיה גדולה" מעיין מצהירה "אני אוכל. בעצמי. גם בלי ג'וקים." "אבל האח הקטן לא היה יכול לבד, כנראה היה צריך שיעזרו לו" אומרת לאה. "את מדברת בשקט" מעיין מתלוננת "אני בקושי שומעת אותך. ומה זה זד?" "זה רשע" לאה מסבירה. "וגם מישהו שעושה בכוונה דברים. מישהו שעושה לא בכוונה זה שוגג, ובכוונה זה מזיד. אבל בסיפור הזה זה משמעות של רשע". "הוא היה אמיץ, האח הקטן," מעיין אומרת. "לפעמים זה קשה להיות אמיץ" לאה עונה.

אז מגנו של צ'אן סולין יצא צבא גדול.

עשרים ושתיים נמלים וגנרל חרגול.

והחרגול קרא בקול: כל איש צבא היכון.

כי האויב נפול ייפול, נכה את הדרקון!

יצאו ונלחמו בסך בשער של הגן,

והדרקון נבהל, ברח, ולא נודע לאן.

בבוקר שבו האחים, הביאו מתנות,

ולקטון שבאחים הריעו שיר גבורות:

בסין כמוך אין גיבור, אחינו החביב,

מידי דרקון, דרקון שחור, הציל את בת אביב.

שמחה רבה, הביתה בא גם אבא צ'אן סולין.

נדב ריבה לחיילים, לצבא הנמלים.

ולבתו מעיל כחול, וסנדלי זהב.

ולחרגול, ולחרגול - שריון פלדה נדב.

"הוא נתן להם הרבה מתנות כי הם הצילו את הבת שלו, נכון?" מעיין מפהקת. "אבל בעצם בשבילו זה לא היה הרבה, רק בשבילם זה היה הרבה". לולא היתה עייפה, היתה ודאי ממשיכה ושואלת שאלות כרימון. "אהרן יביא לך סנדלי זהב?" היא שואלת. "לא" לאה עונה "הוא לא יביא". "למה שהוא לא יביא לך סנדלי זהב? את נותנת לו את הוילונות במתנה?" "לא" לאה אומרת. "אני נותנת אותם לחברה שלי". "אבל קודם אמרת שאת נותנת לו אותם" מעיין שואלת. "נכון, בטעות אמרתי. אני נותנת אותם למיכל לחתונה. בגלל זה הם ירוק וכתום, אלו הצבעים שהיא אוהבת". "אז למה אמרת קודם שאת נותנת אותם לאהרן?" מעין מתעקשת. "הם יהיו גם שלו כי מיכל ודאי תתלה אותם על החלונות בבית" לאה עונה מאד בשקט. "ואין כזה דבר סנדלי זהב. זה רק סיפור".

אחר כך חשבנו שהיה עלינו לדעת, יכולנו לשים לב, ולו רק מעצם העובדה שלאה תפרה וילונות. אך כאשר התעוררה תשומת לבנו היו הוילונות יפים ומוכנים, מקופלים וניתנים, ועיני לאה לא היו רכות עוד.

עיניה של מעיין נעצמות. "חבל, היא אומרת, שלא יהיו לך סנדלי זהב". לאה מקפלת את הבד הכתום. "ומתי תראי לי ריקוד של שושנים?" "בפעם אחרת" לאה עונה "בפעם אחרת".



הערה הכרחית: הסיפור בחרוזים על צ'אן סולין אינו שלי. שמעתי אותו בילדותי בקלטת, ולא הצלחתי למצוא את מקורו כדי לתת קרדיט.