בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפורים מהחיים 11: משה החשמלאי / אסף להד
בביכורים מאז י"ט חשון ה´תשס"ז

 

(סיפור נוסף בסדרה של סיפורים מהחיים. סיפורים הבדויים מהלב אבל מבוססים על ארועים אמיתיים שסיפרו לי חברים ואחרים).


לא האמנתי למראה עיניי באותו בוקר שבת, כשיצאתי בתום לילה ללא שינה מחדרו של משה החשמלאי בבית החולים.

היו אלה ימי אמצע חודש אב, מספר ימים לאחר סיומה של תקופת בין המצרים, כשריחו של אלול ממשמש ובא, והשעה כפי שאמרתי, היתה שעת שחרית של יום שבת. ציוץ הציפורים ומשב של קרירות רעננה קידמו את פניי כשיצאתי מפתח ביתי, ונחפזתי, עטוף כתמיד בטלית, אל בית החולים הירושלמי "ביקור חולים" הסמוך, בְּדַרְכִּי לִתפילת השבת.


נולדתי בירושלים לפני למעלה מארבעה עשורים בשכונת גאולה הירושלמית, ומאז ומעולם גרתי בסביבתה.

אבי היה בעליה של חנות המכולת השכונתית ודבר זה הִקנה לי תמיד מעמד מיוחד בקרב חבריי ללימודים, שכן יכולתי לתת להם מפעם לפעם ממתק או שלגון, כשלא היה באפשרות הוריהם לקנות להם. כך, גדלתי לי בקרב שכניי ומכיריי, וכשבגרתי והלכתי ללמוד בישיבה קטנה, הייתי משתדל לבוא מעת לעת, לסייע לאבי בחנות המכולת.

עבודת החנות דרשה השכמה מוקדמת לשם קבלת סחורה טריה מדי יום, בטרם יעורו תושביה של ירושלים, וגם הרמת חבילות ומשאות כבדים. כל אלו, לא היטיבו עם אבי, שבריאותו היתה רופפת בלאו הכי. לכן, נאלצתי כבנו הבכור של אבי לנטוש את לימודיי בישיבה, שלא כשאר חבריי, לשנס מותניי ולסייע בפרנסת המשפחה.

לא, אין בליבי על הוריי או על גורלי. מזלי שפר עליי, שהיתה לי הזכות להכיר את אבי וללמוד ממידותיו הטובות. למדתי להכיר ולהתבונן היטב בתושבי השכונה, שכן, אין כבעל חנות המכולת השכונתית, לדעת את מצב כיסו וכוסו של פלוני. אבי, ידע תמיד מיהו שאין הפרוטה מצויה בכיסו ומיהו זה שנתן בכוס עינו. כל אלה, סייעו בידו לעזור לאנשי השכונה. מקצת דברים אלו ידעתי, בעוד חלקם שמעתי רק עם פטירתו, במהלך שבעת ימי האבל, כשבאו וסיפרו לי על עזרתו ומעשיו הטובים בעודו בחייו. ואני, השתדלתי כל ימיי להפנים וללמוד ממעשיו, להיטיב עם הבריות ולשים ליבי לצרכיהם. מטעם זה, שתכליתו להיטיב עם הבריות, החלטתי לאחר פטירתו של אבי, גם ללכת וללמוד קורס עזרה ראשונה כמתנדב של ארגון "הצלה".


על רקע זה, הכרתי גם את משה החשמלאי. שָׁכֵן מתושבי השכונה, אשר התגורר שנים רבות בקומה הראשונה בבנין שממול לחנות. אדם פשוט, אשר אמנם הקפיד כיתר תושבי השכונה על תפילות במנין, אך לא היה מיושבי בית המדרש. חשמלאי היה, חשמלאי מוסמך מטעם משרד העבודה. בן גילו של אבי היה, וכאבי, יגיע כפיו אכל וממנו פירנס את בני ביתו. בחנות המכולת שלנו היה משלם על קניותיו במועד הרכישה ולא צבר חובות ותשלומים, ומטעם זה לא עורר מעולם את התעניינותי. הוא אשר אמרתי, אדם פשוט.


היה זה ערב תשעה באב. ואני, החלטתי לשים פעמיי אל שריד מקדשנו, לבוא בקרב המקוננים על חורבן הבית והמשחרים לגאולה.

לאחר שטעמתי דבר מה, מאכל אחד מעופר כדברי ההלכה וכמנהג ירושלים, ומאחר שידעתי כי קווי האוטובוס לכותל עמוסים לעייפה בימים אלו, החלטתי ללכת לאיטי במורד רחוב יפו ודרך הרובע היהודי, עד רחבת הכותל. השעה היתה שעת בין ערבים, וההליכה במורד הדרך נראתה לי קלה ולפיכך, לעת קרבתי אל קצה הרובע היהודי ואל המדרגות היורדות לרחבת הכותל, הגברתי את צעדיי. או אז ראיתיו, את משה החשמלאי, עומד ומביט למקום המקדש ודמעה על לחיו. עומד דומם ומחריש. השעה היתה כמעט שעת ערבית ומרחבת הכותל עלו כבר קולות המוני ישראל שבאו לבכות את השריפה ששרף יושב שמים. ורק משה החשמלאי עומד ושותק. משראה אותי, סימן לי בידו להתקרב אליו ולעמוד לצידו. גילוי קירבה זה, של אדם בא בשנים, עודד אותי להתקרב אליו ולעמוד לידו.

משה, החווה בידו אל מקום המקדש ושאלני: "כלום שמעת דבר מה?"

ואני, לא הבנתי את דבריו. השבתי לו: "קולות אנשים הפורסים את מחצלותיהם על גבי הקרקע אני שומע. והנה קולו של אלמוני הקורא לתפילה בנוסח עדה פלונית".

ומשה החשמלאי, מניח ידו על כתפי ואומר לי: "לא זאת. כלום שמעת?! אני, אוזני אטמו מזוקן. האם תוכל לומר לי, כלום נשמע כבר שופרו של גואל?!"

חייכתי קלות, כולי נבוך, ועניתי: "לא, לא נשמע...".

דמעה קטנה זלגה על לחיו של משה החשמלאי, ואחר אמר לי: "אם כן, אין ברירה. נלך לבכות על מקום זה ששועלים הילכו בו", בעודו מחווה ידו לעבר המסגד הניצב על ההר.

ירדנו לאיטנו ביחד, עד שהגענו לרחבת הכותל. מצאנו מניין מקרב המתפללים במקום וישבנו לקרוא מגילת איכה ולקונן את הקינות כסדרן.


ימים אחדים לאחר מכן, בעודי בחנות המכולת הבחנתי במשה החשמלאי הנכנס לאיטו לחנות המכולת. בתחילה לא שמתי את ליבי אליו, שכן הייתי עסוק בעריכת חשבון לאחד השכנים. אולם, לפתע, שמעתיו צועק "אוי", וראיתיו כשהוא צונח על רצפת חנות המכולת, ידו לופתת את חזהו.

בהלה אחזה בי ברגעים אלו, אולם, מיהרתי להזעיק ניידת לטיפול נמרץ, בעודי מעניק למשה טיפול ראשוני כנגד התקף הלב בו לקה. ניידת הטיפול הגיע בזריזות, ומיהרה להסיע את משה החשמלאי, לאחר הענקת טיפול ראשוני, לבית החולים "ביקור חולים" המצוי בקרבת מקום.


במשך ימות השבוע לא היה סיפק בידי לבוא לבקר את משה החשמלאי מחמת מניעות שונות שארעו לי. גם שמעתי משכנים אחרים שבאו לבקרו, שמצבו שפיר וכי יצא מכלל סכנה. אולם, בבוקרו של יום השבת עזרתי אומר והחלטתי להשכים קום ולעבור בבית החולים, כדי לראות את מצבו.

ציוץ הציפורים שקידם את פניי, היה ניגוד גמור להמולת ימות החול, והוסיף מימד נוסף, לאווירת הקדושה האופפת את עיר הקודש בשבת.


הגעתי לבית החולים ולאחר חיפוש קל מצאתי את חדרו של משה החשמלאי, והוא יושב על כיסא, מעיין בספר קטן שדפיו מצהיבים, ופניו מאירות משמחה. נקשתי בזהירות על דלת חדרו מספר פעמים עד ששם ליבו אליי וסימן לי ליטול כסא ולבוא לשבת לצידו. אכן, חשבתי לעצמי, צדק משה בדבריו לפני מספר ימים במרומי המדרגות, כי אוזניו אטמו מזוקן.

"יודע אתה", אמר לי, "כי אילולא תושייתך הייתי משיב את נפשי לבוראי לפני ימים מספר?"

"ברוך השם", עניתי לו, "ברוך השם, שנותרת בצידם של החיים".

"אכן", אמר משה, "ברוך השם, שהעניק לי עוד מעט זמן לתקן את דרכיי".

"מעשיך מתוקנים", עניתי לו, "ומכל מקום, בעזרת השם עוד תוסיף ותחיה שנים רבות".

"נער הייתי, גם זקנתי", ענה לי משה בציטוט חלקי של הפסוק המפורסם הנאמר בברכת המזון, ואחר הוסיף "בעזרת השם, בעזרתו יהיה בסדר".

כך המשכנו ושוחחנו עוד מספר דקות, עד שנדרש משה לצורך רפואי כלשהו, ואני נפרדתי ממנו לשלום.


לפיכך, ברור הוא שהופתעתי עם יציאתי מן החדר, בראותי את כבוד הראשון לציון לשעבר, המלווה במספר רבנים נוספים, כשהם מבקשים להכנס לחדרו של משה.

"כבודו", אמרתי ביראת כבוד, "כבוד הרב מחפש אדם כלשהו?"

"זהו חדרו של משה כץ?", השיבוני בשאלה.

נדהמתי לשמוע את שמו של משה החשמלאי נישא בפיו של כבוד הרב, אולם התעשתתי והשבתי: "אכן, אולם נדרש הוא לבדיקות עתה".

"ומי אדונִי? האם קרוב משפחה?", שאלני כבוד הרב.

"אני שָׁכֵן", השבתי, "בעל מכולת שכונתית, ובאתי לבקרו".

"אתה בעל המכולת?!", שאלני הרב, "בעל המכולת שהצילוֹ?!"

"כבוד הרב", עניתי בענווה הנדרשת, "נסתייע בידי לעזור לו במועד קרות הארוע".

"זכות גדולה נפלה בחיקך", השיבני הרב, "זכות שאין כדוגמתה. להציל איש זה, אין בכך משום דבר של מה בכך".

"כבוד הרב", התקשיתי, "זכות גדולה ניתנה לי?"

"להציל אחד מל"ו אינו דבר של מה בכך", פלט אחד המלווים וזכה למבט תוכחה מעייני הרב, על שחשף בפניי, סוד השמור לבעליו.


"היכנסו", נשמע לפתע קולו של משה החשמלאי. "גם אתה הכנס", אמר, בהחוותו לעברי.

הבטתי משתומם במחזה שנגלה לעייני, עת ראיתי את הראשון לציון הנושק לידו של משה החשמלאי כתלמיד הנושק על יד רבו, בעוד משה החשמלאי מניח ידו על ראש הרב ומברך אותו.

אחר קרא משה בקול, "צאן קדשים, בני אברהם יצחק ויעקב, התקדשו. בטרם נבוא לעסוק בסוד קדושים, חקל תפוחין קדישין". ואני, לא ידעתי את נפשי, אנה אני בא וכיצד נזדמנתי למקום זה. ביקשתי לצאת ולנוס, אולם, משה החשמלאי אחז בידי, הביט בעייניו לתוך עייני ואמר לי: "בוא בְּרוּךְ השם, ראוי אתה לבוא ולעלות עימנו בסוד בני עליה".


אַחַר, פָּתח משה החשמלאי את הספר המצהיב שאחז בידיו והחל דורש בכתרי האותיות, והיו הדברים מאירים ברורים ונהירים בעייני, ממש כביום נתינתם בסיני. כמראה חשמל ושרפים. ממש כדברי יחזקאל הנביא "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה...".

נאה איש זה לשמו ונאה לו שמו: "משה החשמלאי".





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאסף להד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט חשון ה´תשס"ז  
סגנון יפה, ולא מחקה את עגנון. אהבתי את השנינות שבכותרת (המוזכרת בסיום) ובכללי -נהנתי מאוד!
כ"א חשון ה´תשס"ז  
נהנתי לקרוא, כתוב טוב, א"א להפסיק באמצע.
אהבתי את כפל המשמעות של החשמל, יש אנשי עמל שהם צדיקים גמורים. [אני מכירה כמה אישית].
כ"א חשון ה´תשס"ז  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד