בנושא
בכרם
חדשות
 
פגישה / איש מילים
בביכורים מאז ט"ז חשון ה´תשס"ז

 

לרגע נדמה היה לו, כאילו האדים העולים מכוס הקפה שלו הם המתעתעים בו ומערפלים את ראייתו, אך אז חש כיצד ליבו הולם בקרבו וידע כי לא היה זה חזיון תעתועים.

הוא קם מקומו וניגש אליה בהיסוס.

"שולמית?" שאל.

ענן של חשדנות כיסה את פניה לרגע, אך מייד התבהר מבטה והוא ידע כי זיהתה אותו.

"נדב?"

"כן", ענה, "נדב".

"עבר כל כך הרבה זמן, איך זיהית אותי?"

"הייתי מזהה אותך בכל מקום" ענה בחיוך. "אולי תצטרפי אלי לשולחן?"

"לא, אני לא רוצה להפריע"

"את לא מפריעה, אני ממילא לבד."

"אני לא יודעת..."

"נו באמת, אל תהיי כזו, בואי נשב ונקשקש קצת, לא דיברנו כבר שנים."


היא חייכה והוא בתנועת יד אבירית משך עבורה את הכסא והמתין לה שתשב.


"אני לא מאמין שאנחנו יושבים כאן ביחד, כמה זמן עבר?"

"שש שנים" אמרה..

"שש שנים וחמישה חודשים" ענה לה ולרגע כיסתה עננה את פניו. "אז מה קרה איתך מאז? למדת אז עיצוב פנים, את עדיין בתחום?"

"כן, יש לי משרד קטן ואני מצליחה לא רע. ואתה?"

"אני עזבתי את העבודה ועברתי לעסוק בחינוך"

"חינוך?"

"כן, הגעתי למסקנה שכסף זה לא הכל בחיים ושצריך לדאוג גם קצת לנשמה"

היא הביטה בו בחיוך. "משום מה זה לא מפתיע אותי. תמיד היה בך משהו רוחני".


כשהביט בה, בחיוך שלה, בחום שבו הביטה אליו, חש לפתע שאינו יכול עוד להתאפק. שש שנות תהייה תססו בתוכו, חופרות בורות בליבו, תוססות ומשלחות גלים של לבה במעלה חזהו עד שלפתע, בלי שרצה בכך, צצה ועלתה השאלה, מהר, בחטף, כאילו פחד שתיעלם לפני שיספיק לשאול אותה

"לאן נעלמת?"

"מה?" השאלה הכתה בה במפתיע.

"לאן נעלמת? למה לא הגעת לפגישה?"

היא הסתכלה בו במבוכה. "זה לא כל כך פשוט"

"ישבתי וחיכיתי לך שעות, שואל את עצמי מה קרה לך ואין לי לא כתובת ולא טלפון שבהם אוכל לברר. למה לא באת?"

"פחדתי" אמרה, כובשת עיניה בשולחן.

"פחדת?" שאל בפליאה "אבל ממה?"

"מהכל"

"פחדת ממני? הרי התכתבנו בצ'ט כל כך הרבה זמן. איך יכולת לפחד?"

"זה לא כל כך פשוט" שבה ואמרה.

"מה לא פשוט? את יודעת כמה זמן הסתובבתי ברחובות עם התמונה ששלחת לי, מנסה לאתר אותך, מדמה לראות אותך בפניה של כל בחורה ברחוב? את יודעת כמה שעות ביליתי בפורום, מקווה שתיכנסי לרגע ותגידי לי שאת בריאה ושלמה? את יודעת כמה מסרים שלחתי לך, מחכה שתעני ולו ברמז? לאן נעלמת? ממה פחדת?"

"פחדתי מהכל נדב. פחדתי לגלות שאתה לא מה שדמיינתי בכל אותן שיחות בינינו. פחדתי לגלות שאתה בדיוק מה שדמיינתי אבל אני לא מה שאתה דמיינת. פחדתי לגלות שאני מאוהבת ולאבד את עצמאותי. פחדתי להתמסר לך כולי ואז להינטש על ידך ולהיוותר לבד.

פחדתי."


לרגע השתרר שקט ורק קול הכפיות המערבבות את המשקה בכוס נשמע. מלצר ניגש אליהם ושאל אם הכל בסדר והיא ניגבה דמעה מזווית עיניה חייכה אליו חיוך עצוב וביקשה חתיכת עוגה. המלצר עזב אותם לנפשם ושניהם בהו באדי המשקה שהיתמרו מכוסותיהם.


"אי אפשר לפחד מן החיים כל הזמן" אמר לה.

"זה קל להגיד" השיבה בחיוך עגום.

"חשבתי שהצלחתי להסביר לך את זה כבר אז", אמר, "את חייבת להרשות לעצמך לחיות, לקחת סיכונים, לקטוף את הדברים הטובים. גם אם לפעמים תיפלי, גם אם לפעמים תקבלי מכה, זה עדיף על פני הסתגרות בתוך עצמך, בלי להרגיש דבר."

"כן, גם אז אמרת לי את זה וכמעט השתכנעתי. הייתי בדרך לפגישה איתך, לרגע ראיתי את עצמי על גג העולם, מאושרת, אך אז, הבטתי למטה וראיתי את התהום הפרושה לרגלי והפחד שיתק אותי. חזרתי הביתה בריצה ויומיים אחר כך הייתי על טיסה לחו"ל, בורחת רחוק ממך ככל האפשר. רחוק מן האושר, רחוק מן האהבה, רחוק מן הכאב, רחוק מסכנת הנפילה."


הדמעות זלגו על לחייה וכל גופה התכווץ, כביכול אינה יכולה לשאת במשא. ליבו נכמר בקרבו והוא הושיט את ידו ואחז בידה.


"די שולמית, זה בסדר, באמת. חבל לבכות על העבר. מה שחשוב הוא העתיד, צריך להסתכל קדימה, ללמוד מן הטעויות שעשינו ולהמשיך הלאה."

היא חייכה אליו מבין דמעותיה "אתה חושב שיש לי עוד תקווה?"

"בוודאי", אמר, "את בחורה נהדרת, יש לך את כל מה שצריך, את רק צריכה להאמין בעצמך ולהעז."


היא חייכה אליו והביטה בו במבט מלא תקווה, מנסה להסתיר את המהפכה המתחוללת בליבה. האם באמת יוכל לסלוח לה? האם באמת תזכה להזדמנות שנייה? היא רצתה כל כך לשאול אותו, אך פחדה להעלות את השאלה על דל שפתיה.


לפתע הביט בשעון כנבהל

"אוי ואבוי, לא שמתי לב לשעה."

"אתה ממהר?"

"כן, אני צריך להוציא את הילד מהמעון בעוד חמש דקות"

"את הילד?"

"כן, לא סיפרתי לך? התחתנתי לפני שנתיים ואני אב לילד בן שנה. טוב, תסלחי לי שולמית, אני באמת חייב לרוץ. היה כל כך נעים לפגוש אותך. אני שמח לראות שבסופו של דבר הכל בסדר איתך."


הוא השאיר בחופזה כסף על השולחן עבור הקפה ויצא בריצה, מותיר אותה שם, פיה פתוח ועיניה פעורות לרווחה, מביטות לעבר הדלת, מחפשות את הצל שנשאר מדמותו.


לבדה.



בדידות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז חשון ה´תשס"ז  
הלכתי לסדנת הפרוזה לקרוא, את זה, וגם בפעם השלישית אהבתי מאוד.
אם כי גורם ההפתעה נעלם:)
יש משהו שמפריע לי כל פעם.
"פחדת?" שאל בפליאה "אבל ממה?" זה פשוט לא מסתדר לי בראש.
אצלי זה "פחדת?" שאל בפליאה "ממה?"
קטנוני, לא חשוב, אבל כל כך הציק לי בשלושת הפעמים שהייתי חייב לכתוב.
כל הכבוד לך! ותודה.
י"ז חשון ה´תשס"ז  
זה כל כך עצוב ומקסים כאחד
למה הסוף לא טוב?
עצוב לי
שהסוף ככה למה לא הבאת לשלומית הזדמנות בסיפור?
למרות שהסוף מצוין
יופי של דיאלוג
יפה מרגש נוגע במקומות מוסתרים
בקיצר שבה את ליבי
כל הכבוד!
י"ז חשון ה´תשס"ז  
המשך כך!
עצוב ומרגש...
"אהובתי, חפשתי כבר בכל הפורומים... שאלתי כבר את כל המנהלים, שעוברים, ושוים, דרך כל ההודעות" (משינה, אהובתי, שם שם)
י"ז חשון ה´תשס"ז  
פשוט קטע קוצני ומעצבן אך עם זאת כל כך יפייפה וכואב.
הכתיבה כמובן שמושכת אותי לאורך כל התהליך.

אין עליך!!
י"ז חשון ה´תשס"ז  
מי שלא מעיז- מפסיד.
י"ח חשון ה´תשס"ז  
דיאלוג-לקח חביב וכתוב היטב.
י"ח חשון ה´תשס"ז  
בס,ד
אתה רשע! מה זה הסוף הזה?

קטע שאפשר להבין חלק מתוכו...אהבתי
י"ח חשון ה´תשס"ז  
כ"ו טבת ה´תשס"ז  
חוזר לפה, כשבא לי לקרוא משהו טוב...

שוב תודה,
יהודה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד