קוראת יקרה,

אני כותב מכתב, זה כדי שכולן תדענה, גם בעוד שנים רבות, כי פעם היו קיימים אנשים אחרים. אנשים מסוג אחר, שנראים שונה. חזרי עימי כמה מאות שנים אחורה. מספר בני מיני היה אז כמספר בני מינך. אנשים ונשים חיו אז בהרמוניה. כל איש נשא אישה, הם הקימו משפחה, הביאו ילדים, בנים ובנות. הם אהבו. לא שררה ביניהם כל שנאה. באחד הימים גילה מדען אחד את סוד השיבוט. הוא הצליח לשכפל כבשה, דולי שמה, וליצור העתק מדויק שלה. היה זה הישג מרעיש שמשמעותו הייתה - אפשרות לקיום האנושות ללא הגברים. שמו של מדען זה שאז לא היה כה מפורסם נעשה לימים לאחד השמות הכי מדוברים. שמו היה שגור בפי כל. בפי הנשים בשמחה ובפי הגברים בתיעוב. איאן וילמוט. נשים החלו משכפלות את עצמן והפסיקו לחיות עם הגברים. מספרן של הנשים עלה, של הגברים ירד. אני וחברי השכלנו לעשות והחלנו להזהיר את שאר הגברים מהמתקפה המתקרבת. במקביל החלנו בחפירת מקלט תת קרקעי. כעבור שנה המקלט היה מוכן. אכסנו בו המון אוכל, ובנוסף שמרנו בו כמה אלפי קפסולות של ארוחות. הן אומנם לא היו תזונתיות כמו אוכל אך הן תפסו הרבה פחות מקום. בוקר אחד החלו הנשים לתקוף את הגברים. הגברים אמנם היו חסונים יותר, אך מספרן היה רב משלנו. אני ועוד כמאה חברי ירדנו אל המקלט שעשינו לנו מבעוד מועד.

הינו כלואים בכלא שחפרנו במו ידינו. החלטנו לספור את הימים שעוברים עלינו כפי שעשה רובינזון קרוזו, אך את ודאי אינך יודעת על מי אני מדבר.

לכל אחד הוקצבו שתי ארוחות דלות לכל יום. מידי לילה נערכו ישיבות שבהן דננו אודות המצב. אני הייתה אחראי על סיכום כל הנאמר. הגענו לשתי מסקנות עיקרית והן:
1. יתכן שישנם עוד גברים ששרדו את המתקפה אך הסיכויים לכך לא רבים.

2. אין סיכויים רבים שהמין הגברי ישרוד, שכן אנו חייבים את הנשים לשם כך.

החיים במקלט (ספק אם אפשר לקרוא לזה חיים) היו קשים. יגענו לאור שמש ולמשב רוח. פתחי האוורור שעשינו נסתמו ברובם. החדר ששימש כשירותים החל להסריח. האווירה הייתה מעיקה.

ביום ה-273 להיותנו במקלט אירע מאורע ששינה את פני המצב. קמנו בבוקר (או לפחות בשעה שחשבנו שהיא בוקר) וגילינו שאחד מחברינו נחנק למוות. תחילה שמרנו מרחק אחד מהשני שכן חשבנו שזהו רצח, אך כעבור זמן מועט גילנו מכתב שהשאיר. אני מעתיק את מכתבו מילה במילה:

'החלטתי להתאבד. אני יודע כי מעשה זה נראה לכם עקום מיסודו אך קראו עד הסוף ותבינו כי מעשי היה חכם. אנו נמצאים בכלא זה כבר למעלה מתשעה חודשים ולא עשינו כלום. זה זמן רב אני תוהה איך לעורר אתכם מן העוורות שבה הלכתם. האינכם קולטים איך סופנו מתקרב ובא בצעדי ענק? למה אנו מחכים? שכולנו נמות ברעב? האוכל אזל מזמן, והקפסולות מחזיקות אותנו בקושי. אני האדם השמן ביותר מבנינו וגופי יתרום לנו הכי הרבה. איכלו היום את כל הקפסולות שנותרו, ולכו לישון מוקדם. קומו מחר, איכלו את בשרי, ולכו לישון שנית. עם חשכה צאו והילחמו. צאו לקרב שממנו לא תחזרו. הילחמו עד הסוף.'

מכתב זה הביא אותנו להבנה כי עלינו לפעול. תוכניתו נראתה לנו מגוחכת. במשך שלוש שעות ניסינו לחשוב על תוכנית טובה יותר. לבסוף נתייאשנו. עשינו כתוכניתו. נסי להבין מהי ההרגשה שאתה יוצא למלחמה שממנה לא תשוב. שבסופה יאבד מינך לנצח. זו הרגשה איומה. הכלא שבו היינו הפך אותנו לפראים. לא חשבנו בבהירות. מטרתנו היחידה הייתה להרוג. להרוג כמה שיותר נשים. יצאנו לקרב. עלינו על פני האדמה. היה משהו אירוני בכך שיצאנו כעבור תשעה חודשים. זה היה כאילו האדמה ילדה אותנו הישר לקרב שבו נמות. הייתה זו כנראה שעת צהריים שכן אור השמש החזק סימא את עינינו. שעה ארוכה היינו כעוורים. כשהתרגלנו לאור התחלנו ללכת, כמאה גברים. כל הזמן שבו שהינו במרתף השתדלנו לשמור על כושר לקראת היום הזה. היום הגורלי הזה. יום מספר 274. התנפלנו על הבית הקרוב, הרגנו את האישה ושתי בנותיה, שנראו בדיוק כמותה. עברנו בית, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד עשרה. באחד הבתים ראיתי את לנה. כפול שתיים. לנה הייתה אשתי, לפני המהפכה. הבטתי בה, היא הביטה בי. זה נמשך כמה דקות. לא יכולתי לפגוע בה. שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי. לנה ניצלה את ההזדמנות וירתה בשתי רגלי. נפלתי, ושברתי כמה צלעות. התחלתי לזחול לעבר המרתף. לא ברחתי מתוך פחד, הלכתי בשביל הגאווה הגברית. לא יכולתי לסבול את המחשבה כי אחרון בני מיני יושמד בידי אישה. החלטתי להתאבד. אך לפני שאמות בקשה אחת לי. בקשה אחת, שעשויה לכפר במעט על פשעכן הנורא. לפני שיצאנו לקרב חתך כל אחד את זרת שמאל שלו. הן במקפיא. שכפלו אותנו, החיו את המין הגברי! חזרו לחיות עימנו בהרמוניה מושלמת, כפי שהיה בימי קדם.

תודה.