לא לחמתי בשדה הקרב אף לא התכווצתי בליל הפצצות במקלט.

כביכול עברה המלחמה לידי ואין לי חלק בה ואין לה חלק בי.

עת עזבו אנשים ביתם ונסו עם משפחותיהם על נפשם,

עת עזבו אבות את משפחותיהם והלכו למסור את נפשם,

אני המשכתי בשגרת חיי, כאילו אין מוות בעולם.

ואף על פי כן ולמרות שלא פגעתי במלחמה, פגעה המלחמה בי ולא עבר יום בו לא אחזה בי החרדה כבאגרוף, עת שוטטו עיני על שמות הנופלים, מחפשות ביניהם שמות מוכרים, מחפשות בתקווה שלא למצוא.

ולא הרפתה ממני המועקה ולו לרגע, כאילו עלי נפלו הטילים, כביכול אני הוא זה שלוחם במרצחים.

ואם דומה היה עלי כאילו תסתיים המלחמה ולא תותיר בי את רשמיה, הנה פסקה האש שבחוץ ואני, האש ממשיכה לבעור בקרבי.

מביט אני בחברי החוזרים מן הקרב, רזים וטרוטי עיניים ובפיהם סיפורי אימים על ימים של רעב ותחושת אין אונים, על אזלת יד המנהיגים ועל תסכול אל מול פני החידלון. מביט אני בהם ושוב אוחז האגרוף בליבי ושוב דומה כי המלחמה רודפת אחרי אף כי אני לא ביקשתי קרבתה.

ואין אני יודע עוד מהו שמכה בי, האם זה הפחד או שמא הזעם והבלבול ועולות וצפות בי שאלות משאלות שונות, מערערות את אמונותיי, ממוטטות את יסודות תפיסת עולמי. ולרגעים נדמה לי כי לא עכשיו החלה ההתמוטטות אלא נמשכת היא שנים, בד בבד עם התמוטטותה של המדינה היהודית.

בעיצומה של המלחמה צפיתי בטלוויזיה וראיתי את אחד ממפקדי הטייסות מסביר כי ניצחנו כבר.

"ניצחנו", כך הוא אמר, "משום שאנו מוסריים יותר. ניצחנו כי לא נתנו להם לגרור אותנו אל השפל המוסרי שאליו ניסו להפיל אותנו." וברגע הראשון רציתי למחוא לו כפיים כמו פעם, להכריז כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, אך במשנהו קמה זעקה בתוכי ולא יכולתי לעוצרה עוד. "מוסרי?" קראתי אל מול מרקע הטלוויזיה, "האם זהו צבא מוסרי? הלא אין כמעט בעולם צבא מוסרי פחות ממנו.

האם צבא שמגרש את אזרחיו ונותן את אדמתם לאויב הוא מוסרי?

האם צבא שמפקיר את אזרחיו לירי טילים ובלבד שלא יפגע באזרחי האויב הוא צבא מוסרי?

האם צבא המניח את חייליו בלא ציוד הולם, בלא מזון ומים, בלא מגן מפני האויב הוא צבא מוסרי?"

איני מאמין במוסר האנושי, המוסר שאני דוגל בו הוא המוסר היהודי וזה מבהיר כי המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על הרחמנים. כזהו הצבא שלי, צבא המרחם על האכזרים ומתאכזר אל הרחמנים.

לא ביקשתי לי מלחמה ולא חיפשתי קרבתה, אך היא, ככל שרחוקה היא ממני כך נמצאת היא בתוכי.

ומבקש אני לכעוס, לכעוס על הצבא, לכעוס על המדינה, לכעוס על האזרחים, לבעוט בהם, להרחיקם ממני בשאט נפש, בסלידה על שהפכו להיות מה שהינם ואיני יכול, שכן בעצמי מבקש אני לבעוט, כי מי הוא הצבא אם לא צבאי, מי היא המדינה אם לא מדינתי ומיהם האזרחים אם לא אחי, בשר מבשרי.

פסקה הלחימה בשדות הקטל ולו רק לזמן קצר, אך בתוכי עודה משתוללת.

הדי פיצוצים נשמעים מכל עבר, אהבה מתנגשת בשנאה, חרדה מתקוטטת עם תאוות נקם, בושה מנגחת בגאווה.

ואני, אנה אני בא?