המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
דועט עם לגעת לחלום - הנעליים של שרוליק. / חובב לנדוי
בביכורים מאז ז´ אלול ה´תשס"ו

כשהנעליים של שרוליק הצמיחו כנפיים, לא היתה לו ברירה.

למרות כל מה שאמרו הספרים והשירים על זה שנעליים קונים מהר, ומגפיים קשה להשיג, הוא החליט לצאת ליער ולצוד לו זוג. אז הוא אמר שלום יפה לנעליים שלו, ושחרר אותן בטבע. ואז, אצבעות רגליו מטיילות על רגבי אדמה צוחקים, רשת על כתפיו וחבל קשור בלולאה סביב מותניו, הוא יצא לדרך.

 

היער אפל היה. הלילה היפה השתלשל מצמרות העצים, נאחז בענפים כדי לא ליפול אל אדמת היער. ומה שנשאר ממנו בקרבת הקרקע היה רק חושך מלוכלך ויבש.

רוח קרה נשבה את פחדיו. הוא הרגיש כל כך חסֵר ואבוד בלי הנעליים. הנעליים היפות שלו, שקיבל מדודה חנה. הוא נזכר כמה כולם הסתכלו עליו, כשהלך בנעליו הלבנות החדשות. "אילו נעלים יפות יש לך, שרוליק!", "תתחדש, שרוליק! שתלך בדרכים ישרות".

הרוח הקרה נשבה שוב, מתגרה, מטיחה בו את פחדיו. "למה עזבת את הנעליים היפות שלך ביער, שרוליק?", הוא רעד. לפתע, עכביש גדול נחת עליו מאחָד הענפים והחל מטפס על רשת הציד שלו. שרוליק קפא במקומו.

 

העכביש, גדול, שעיר ומרושע למראה, זחל הלוך ושוב על גבי הרשת, רגליו מפיקות תקתוקים מתכתיים, שדפקו על אזניו של שרוליק כמו כדורים קטנים. הוא לא התיק את עיניו מהעכביש. "לך כבר, לך כבר..." התפלל בלחש.

העכביש, שהלך בזריזות לאורך כל החבלים, פנה בתנועה פתאומית ומהירה לעברו של שרוליק ושאל: "מאיפה השגת את ערמת הזבל הזו? ואתה מוכן בבקשה להפסיק למלמל מתחת לנשימה? זה עושה לי כאב ראש."

שרוליק, שבדיוק עצם את עיניו בציפיה לעקיצת עכביש אכזרית, נפל בחבטה על אחוריו, והפעם דווקא זכה לעקיצות - מסירה קוצנית שבדיוק עברה שם.

 

"ר... רגע.. אתה... מדבר?!"

"כן. אתה מוכן לא להסתכל עליי ככה? אתה מפחיד אותי!".

"כן.. פשוט.. ציפיתי שתנשוך אותי ואני אמות או משהו בסגנון"

"לאאא... אנחנו כבר לא עושים כאלה תפקידים, זה רק בהוליווד... אבל אם לא תוריד ממני את העינים, אני באמת אתן לך איזה ביס!!"

שרוליק הסיט את מבטו במבוכה.

"אז מה אתה עושה כאן באמצע היער, לבדך, הא?!"

"אני... אני באתי לצוד לי נעליים"

"נעליים?!?", העכביש הזדעק, "כבר חשבתי שאתה בחור נחמד!", ובקפיצה אחת נעלם.

 

שרוליק ישב כמה דקות, עיניו פעורות כטבעות. ואז הרים את עצמו באיטיות, והתנצל בפני הסירה הקוצנית, שעד עתה חכתה בשקט מתחתיו. היא לא אמרה כלום, ולאחר שניערה את ענפיה המשיכה בהפלגתה, מטרונית והדורה, אל בין השיחים בשולי השביל.

"ידעתי", חשב לעצמו שרוליק. "למה יצאתי בכלל? למה שחררתי את הנעליים החמודות, הלבנות והיפות שלי? הייתי שומר אותן. לפחות שיהיו לי למזכרת...". אבל בלב הוא ידע שלא היתה ברירה. הוא דמיין את הנעליים שלו דואות בזוג לאורך עמודי אויר חם, שרוכיהן שלובים והדוגמאות על הסוליות רוטטות בעונג ומשתנות לאט, קורצות בחזרה אל הכוכבים. וחייך לעצמו.

לאחר שחייך, היער שוב לא היה נראה אפל כל כך, והעצים כמו כבר לא קראו אליו קריאות גנאי והתלוצצו עם הרוח על חשבונו. הוא כיתף את רשתו גבוה יותר על כתפו, ופנה בנחישות חזרה אל השביל.

 

כדרכן של בעיות, הן קוראות לכל החברים למסיבה, ואך הלכו להן האפלה, העכביש והסירה הקוצנית המגונדרת ובאו להם מגפיים שחורות, חמושות בדורבנות מתכת מאיימות. מעל המגפיים היו רגליים ומעליהם גוף שנראה לשרוליק כמו המלך עוג לפחות. מהמקום בו שרוליק עמד יכולתַ לראות רק את נחיריו הגדולים של האיש, ואת סנטרו החזק והמרובע.

"בּוֹ בִּי בַּם! בם בו בי! מי מעז להפר את מנוחתי?! בו בם בי! בו בי בם! אני מריח בשר אדם!!" וצחק צחוק רועד עד שמרוב הרעש שרוליק נפל אל ישבנו בדיוק על אותה סירה קוצנית, שכבר היתה פרועת שיער, כשבמקרה עברה שם שוב.

"אייי!!" צעק שרוליק מכאב, ומיד קם וליטף את אחוריו כדי לנחם אותם מהכאב.

"הוֹ הוֹ הוֹ! אני רואה פה ילד!!" צעק עוג. אולי הוא אפילו דיבר בשקט. אבל כשעוג כזה לוחש, זה נשמע כמו הצעקה הכי חזקה של אדם רגיל. "ילד קטן ומבולבל. בו בי בם בַּל! ורשת ציד לו על כתפיו. הו הו הו הו!!"

"אהה... שלום, אדוני" לחש שרוליק, "אני מחפש לצוד נעלים. הנעלים הישנות שלי הצמיחו כנפיים פתאום, וחשבתי, שאולי עכשיו הגיע הזמן למצוא נעליים חדשות..."

 

"מה??" אתה רוצה נעליים?!?" צעק האיש הגדול. הפעם הוא באמת צעק מאוד וכל העולם רעד. עד קצה השמיים. שרוליק חשב שהוא ראה אפילו כוכב שנפל מרוב הרעש. "כבר חשבתי שאתה ילד נחמד..." הוסיף האיש הגדול והתחיל ללכת בחזרה למעבה היער.

"לא! לא!... חכה רגע!" צעק שרוליק ורץ אחריו.

 

הדורבנות ציקצקו אחת לשניה, והרוח הדפה את ריחו החמוץ של הענק באכזריות אל תוך נחיריו של שרוליק. הענק נעמד על מקומו, ואחר כך הסתובב באיטיות. הוא לא הוציא מילה מפיו, רק נעץ בשרוליק את עיניו הבוערות הירוקות מבין מחלפות שיערו הפרוע, והמתין.

"אֶה, אָה...", גמגם לרגע שרוליק.

המגפיים השחורות המאיימות הקישו זו בזו בקול עמום, והעוג החל להסתובב חזרה לכיוון ממנו בא.

"סליחה, אדוני", פלט שרוליק במהירות, לפני שהאיש הענק יספיק להסתובב לגמרי. "אני לא מבין. למה זה כל כך נורא לצוד נעליים?" הוא סיים, והמתין בנשימה עצורה לתשובה.

לרגע השתרר שקט מופתי, (שקט כמו שכתוב בספרים לפני שמישהו עומד לומר דבר חשוב. אבל שרוליק לא הבין מה כל כך חשוב בשאלה שלו).

האיש הגדול סרק את שרוליק מכף רגל ועד ראש, ואפילו הסירה הקוצנית עצרה מהפלגתה האיטית, ורצה הצידה כדי להתרחק כמה שיותר מהר משרוליק ומישבנו המאיים.

שרוליק הביט בחזרה, נחוש שלא להשפיל את מבטו. הוא לא עושה דבר רע, שכנע את עצמו. לכולם יש נעליים. את הנעליים שלו דודה חנה נתנה לו, ודודה חנה אף פעם לא עושה שום דבר שאסור לעשות אותו. היא אפילו לא מכינה סוכריות רק בגלל שהרופא שיניים אמר שאסור. היא גם לא מרשה לו יותר מתפוח אחד ביום כי השכנה השמנה יוכי אמרה שלילד שלה נמרוד, זה עושה כאב בטן. ולמרות שעד עכשיו זה לא עשה לשרוליק שום דבר רע .

ובכל הזמן ששרוליק חשב את הדברים האלה האיש הסתכל עליו.

"בום בם בים", המהם לבסוף הענק, "הילד באמת תמים". והמגפיים השחורות חרקו בהסכמה.

נשימתו של שרוליק השתחררה למשמע החרוז. הוא הרגיש שזה פחות מאיים.

"נוּ נַה נִי, לא קוראים לי 'אדוני'. אני שומר היער, ושמי הוא גוּל". "ביל בל בול" הוסיף, כלאחר מחשבה.

"נעים מאוד, גוּל, אני שרוליק".

"תגיד לי, שרוליק, למה אתה רוצה לצוד נעליים, בים בוליים?" שאל גול בקולו המהדהד.

"כדי לנעול אותן!", ענה שרוליק, "ככה כולם עושים אצלינו. אני לא מבין למה כולם פה ביער עושים מזה כזה עניין".

"כולם?"

"קודם פגשתי בעכביש, שגם הוא ברח מיד כששמע שבאתי לצוד נעליים. אתה מוכן להסביר לי מה הבעיה?"

גול הענק התחיל ללכת לתוך מעבה היער, וקשה היה לשרוליק להשתוות לצעדיו הגדולים, לכן הוא התחיל לרוץ.

"בים בם בו, אני אראה לך. בוא."

וגול אסף את שרוליק אל כתפיו והתחיל לנוע במהירות שלא תאמן.

 

הוא רץ אל תוך היער, המקום שבו העצים מתחילים לגדל ידיים מאיימות והציפורים נהיות גדולות ומפחידות. יללות זאבים נשמעות מרחוק ומקרוב, ולמרות ששרוליק על כתפיו של גול, הוא לא הרגיש בטוח.

כשהם הגיעו למרכז היער גול עצר והוריד את שרוליק לאדמה. אגם קטנטן נפרס לעיניו. אבל זה לא היה אגם יפה, לא ציורי ולא נעים. וגם הציפורים שם לא שרו אלא צרחו צווחות אימה. עורבים חגו מעל מרכז האגם. שרוליק כיווץ את עיניו כדי לראות מעל מה חגים העורבים העורבים. ינשוף גדול הגיח מלמעלה ותפס בטפריו את כתפיו של שרוליק, הוא עף איתו עד מעל מרכז האגם והשליך אותו אל המים.

שרוליק נבהל. הוא לא הבין מה קורה בהתחלה, אבל אחרי כמה רגעים קצרים הוא התעשט והתחיל לצלול בתוך המים. הוא גילה שהם בכלל לא עמוקים ושהוא יכול לעמוד בהם והמים יגיעו לו רק עד הצוואר.

הוא הביט אל קרקעית האגם, בדיוק במקום שמתחת למעגל העורבים המעופף, ולא האמין למראה עיניו. הוא נבהל מאוד והתבלבל. ולא נותר לו אפילו קול לצעוק מרוב פחד וחלחלה.

 

שם, בקרקעית האגם היו עשרות שלדי נעליים מכונפות שנטרפו בים.

גול פקד על הינשוף וזה נסק שוב מעל האגם, ובחצי צלילה אל תוך המים, שלף את שרוליק המבוהל מתוך האגם, והביא אותו אל ברכיו של הענק.

"ראית מספיק", אמר גול וליטף אותו בקשיחות. הליטוף לא היה מנחם ושרוליק המבוהל התכווץ על מושבו.

"עכשיו אסביר לך את הסיפור..."

 

שרוליק, שיניו נוקשות, רצה לעזוב קודם, אך לא העז לבקש. בגדיו נטפו מים שנקוו בשלוליות כמו דמעות. או כמו דם. ואצבעות רגליו היחפות היו מכווצות בחזקה וזכרו את חיבוקן החם והגמיש של נעליו. הוא כבר לא רצה נעליים חדשות, והתחרט מחדש ששחרר את הישנות.

 

"הכל התחיל לפני חמש מאות שלושים ותשע וחצי שנים, ויומיים. כשאל היער הגיעה פיה", החל גול לספר, וקולו התגלגל קדורנית כמו רעם מרוחק. "עד אז נעליים היו רגילות - גדלות על העצים, ולאחר שהבשילו היו נושרות ומתחילות לקפץ בכל היער. הן היו חסרות נשמה לגמרי, ומציקות, אבל מספריהן נותרו נמוכים הודות לבני האדם, שהיו צדים אותן בעזרת רשתות וחבלים, ולובשים אותן. אנו, תושבי היער, שמחנו מאוד בהסדר הזה ששמר שכולם יהיו מרוצים.

אבל אז, לפני חמש מאות שלושים ותשע וחצי שנים, הגיעה אל היער פיה יפה. הפיה הזו, כמו כל הפיות, היתה טובה מאוד. הבעיה היתה שהיא היתה טובה מדי. לא היו גבולות לטוב ליבה ונדיבותה, והיא מעולם לא חשבה על תוצאות מעשיה. כשהיא ראתה את הנעליים מקפצות ברחבי היער ככדורי פינג-פונג היא קראה 'הו אילו בריות חמודות! הבה נתן להן נשמה. האין זה מעשה טוב ונהדר?'. וכך היה".

הציפורים מעל החלו להסתובב מהר יותר ויותר, ולחוג סביב שרוליק וגול. קולותיהן הפכו נואשים יותר. בוכיים יותר.

"אלא שהפיה לא לקחה דבר אחד בחשבון: כל מעשה קסמים היה בא מתוך העצמיות שלה, ולקח משהו קטן ממנה. בדרך כלל זה לא שינה הרבה, כי הקסמים היו ממוקדים ולפיות היה זמן להתחדש בין קסם אחד לחברו. אבל הפיה הטפשה הזו לא לקחה בחשבון את כמויות הנעליים העצומות שהסתובבו ופיזזו בין עצי היער, וכשהיא נתנה לכל הנעליים נשמה, הנשמה שלה התחלקה למליוני פיסות קטנות בכל הנעליים, וממנה עצמה לא נותר דבר".

גול השתתק לרגע, ושרוליק שפשף את ידיו הקרות זו בזו. "אז בכל נעל יש למעשה נשמה של פיה?" שאל בקול מהוסה.

"כן", ענה גול. "לכן לעתים קרובות צומחות להן כנפיים".

"ולכן זה פשע כל כך גדול לצוד אותן?" שאל שרוליק.

"גם", ענה גול, "אבל בעיקר זהו פשע כי כל הנעליים באות לכאן בסוף, כדי למות. וכשכל הנעליים ימותו ויהיו בתוך הברכה, תתאחד נשמתה של הפיה והיא תשוב לחיים. אבל אם נעליים מתות בשבי, הן לא יכולות לחזור".

"ואם הן לא יחזרו הפיה תמות לנצח", לחש לעצמו שרוליק.

"כן", ענה גול. "אנחנו, כל תושבי היער, שמנו לנו למטרה להשיב את כל הנעליים, שכן עד שהפיה לא תקום לתחיה יהיה היער שלנו מקולל לעולמי עולמים".

שרוליק הביט מטה אל כפות רגליו היחפות ונשך את שפתיו. "ויש עוד הרבה נעליים שצריך להחזיר?"

"אלפי אלפים", ענה גול בשקט. "אבל אנחנו עובדים על זה".

שרוליק הניד באיטיות את ראשו, וגול נעץ בו מבט נוקב, ואז הניד גם הוא את ראשו לאט. הצמרות החלו להצבע באדום קודר, היער האפיר, והציפורים שחגו סביבם נעלמו והותירו אחריהם קול דממה דקה.

"בוא", אמר גול בשקט, "קר לך. אני אקח אותך הביתה"





© כל הזכויות ליצירה שמורות לחובב לנדוי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ אלול ה´תשס"ו  
בס"ד

מלא הפתעות, רגש ועדינות וגם חינוך. זאת תוך השראת אוירה קסומה ותזכורת מצלצלת בדמות החיוך הנסוך על פני שעודי ילד.

יובל
ח´ אלול ה´תשס"ו  
אהבתי את שילוב הנונסנס הבריא בתוך סיפור ילדים חמוד
הזכיר לי את אליס ואת אלבי וזה רק עם התמימות של הנסיך הקטן..
וזו המחמאה הגדולה ביותר שיש לי
ט´ אלול ה´תשס"ו  
כתוב נפלא. נהניתי לקרוא.

יופי של עבודה משותפת.


רקפת
י´ אלול ה´תשס"ו  
ואיי מזה אהבתי!

ב'מת!!

=)
י´ אלול ה´תשס"ו  
סיפור חמוד, שדי סוחף אותי (בתור ילד גדול) ובטוח יסחוף המון ילדים קטנים, ממש מדהימה צורת הכתיבה שלך!
ועוד משהו, יש מצב שאני יקריא את הסיפור לאחים שלי לפני השינה? (בלי טיפות דם וכו')...
י´ אלול ה´תשס"ו  
שפה יפה אבל לא גבוהה מדי, מתאימה לילדים.
למרות זאת, היו קטעים של חוסר אחידות בשפה, אני חושב.

סיפור יפה ומפתיע, עם הומור שזור לאורכו.
י"א אלול ה´תשס"ו  
תודה לכולכם, שהשקעתם וקראתם והגבתם. [אגב, חובב, חימשתי].

ניק השני - וואו. אלה מחמאות ממש. תודה.

יאמשאדו - אני סיפרתי את הסיפור לילד בן 3 וחצי, עם הדם והכל, והוא היה מרותק. כך שיש מצב, לדעתי. לדעתי זה הרבה שאלה של טונים.

שגיא - יש מצב. יום אחד אולי נלטש אותו.

תודה שוב!
לגעת
י"ב תשרי ה´תשס"ז  
אתם משהו משהו.

|חיבוק|

שנה טובה ומחומשת
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד