בנושא
בכרם
חדשות
 
פשוט אחד מאותם ימים / mini-tal
בביכורים מאז א´ אלול ה´תשס"ו

 

המאה הראשונה לספירה: רומא

כשיוסטאסיוס פקח את העיניים אותו יום רביעי, תקפה אותו הרגשה משונה.

זה היה מן דגדוג כזה בעורף, מין אי נעימות ברקה, איזושהי תחושה מקדימה שכמו לחשה לו שוב ושוב.

זה הולך להיות אחד מאותם ימים.

עכשיו. בדרך כלל יוסטאסיוס לקח מאוד ברצינות את התחושות המקדימות שלו. הוא שיבח את עצמו פעמים רבות על חוש האינטואיציה המשובח שלו, אשר גבל (אם תשאלו אותו) בכוחות על של ממש. אבל מה עוד אפשר לצפות מתינוק שנולד תחת כוכבה של וסטה - אלילת האח והאש? ממנה הוא לקח את הכישרון המדהים שלו, את ראיית הצבעים שלו, את המהפכנות, את ידי הזהב שלו, את הגאונות לשמה (ומה עוד תקראו לאיש אשר הקיסר בכבודו קנה שלושה יצירות שלו - אם לא גאון?!) ואת ראיית הנולד שלו.

לכן, היה זה בזהירות רבה שיוסטאסיוס ירד ממיטתו אותו בוקר. הוא הביט ימין ושמאל בזהירות, שם לב לא להיתקע עם בוהנו באחד מעמודי המיטה (שהיו עשויים, כיאה למעמדו כאמן הזכוכית המלכותי, משיש טהור, אך כאבו בצורה יוצאת דופן ונוראה במיוחד אם נתקלתם בהם בחושך, לדוגמא), נעל את סנדליו, וירד בזהירות מופלגת את עשרים ושלוש מדרגות השיש שהובילו אל הסלון שלו. לכשהגיע לשם הוא צמצם את עיניו, מביט מסביבו.

"מרקוניו!!!" הוא צעק, "איפה אתה, בן אדם? מרקוניו!!!"

מרקוניו, איש עגלגל ומקריח מיהר לעבר אדוניו.

"כ...כ...כן, אדון מוצרלה," הוא התנשף, ריאותיו מכניסות ומוציאות אוויר בכמויות ראויות לציון.

יוסטאסיוס התכווץ. הוא באמת שנא את שם המשפחה שלו. יחד עם מרקוניו, המשרת המתבגר, היה זה אחד מאותם דברים שאביו הוריש לו במותו, בהיותו שייך לשבט ברברי איטלקי מרוחק. יוסטאסיוס חשב שזהו ממש צחוק הגורלות, שאמן בקנה מידה כשלו סונדל עם כזה שם משפחה מגוחך.

קללה על ראשיכן אחיות גורל אכזריות!!!

"מרקוניו!" הוא נבח באזהרה. "כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי כך? קרא לי הוד רוממותו, קרא לי אדוני רב החסד, רק לא... לא ... את זה!"

"כן, אדון מוצר... אני מתכוון, אדוני רב החסד," תיקן מרקוניו במהירות, מביט באדונו בשאלה, "במה אוכל לעזור לאדוני?"

יוסטאסיוס נזכר מיד בבקשתו. "כן, מרקוניו. רציתי להודיע לך שהיום הגלריה תהיה סגורה למבקרים. כמו כן, אני לא מתכוון לעבוד היום כלל, או לצאת מהבית. נוסף על כך, אל תעביר לי שום מבקרים או דואר."

"כמובן, אדוני." השתחווה מרקוניו. "האם אוכל לשאול למה? האם אדוני חולה? שמה אקרא לרופא היהודי? אברהם?"

"לא, לא." נפנף יוסטאסיוס בביטול את ידו "איני חולה. פשוט החלטתי לקחת יום חופש, זה הכל."

"אני מבין, אדוני." הניד מרקוניו בראשו, לאות הבנה. יוסטאסיוס חיכך את ידיו בסיפוק. לפי החשבון שלו, אם רק יצליח להישאר בתוך הבית לאורך כל היום הזה, שום דבר לא ילך עקום, שום דבר לא יהרס, ואולי הוא גם יצליח לרמות את הגורל ולצאת מהיום הזה ללא פגע. המממ... יוסטאסיוס מוצרלה, מנצח הגורלות... הוא עיקם את אפו. זה נשמע כמו שם של ליצן תיאטראות. לולי השם האחרון, זה עשוי היה להיות מושלם, אם רק היה לו שם מהוגן, כמו מרקוס, או טריגונוס, או פלביוס...

"אממ... אדוני?" קטע מרקוניו את חוט מחשבותיו של אדונו, "מה תרצה שאומר לשליחו של הקיסר? הוא מחכה לתשובתו של אדוני."

"שליחו של... מי?!" קפץ יוסטאסיוס ממקומו עיניו עגולות כצלחות, "של הקיסר?!"

"כן, אדוני. בקשר למתנת החתונה היום אדוני. לביתו של הקיסר? הנסיכה אנטוניה?"

"הו, קללה על ראשיכן, גורלות!" קפץ לפתע יוסטאסיוס, שנזכר כי אכן הוזמנה אצלו מתנת חתונה מאת הקיסר, "אך החתונה אמורה להיערך רק עוד חודש!"

"הו, לא שמעת, אדוני?" הביט בו מרקוניו בפליאה, "החתונה הוקדמה, מאחר והנסיך רוצה לחזור אל הצפון." הוא הנמיך את קולו, "אביו עומד למות, אתה מבין, והוא יירש את כל האדמות הצפוניות. הקיסר נלהב מאוד לסיים את השידוך בחתונה כמה שיותר מהר."

יוסטאסיוס שיחרר צרור קללות לאוויר. הוא אפילו לא התחיל לעבוד על מתנת החתונה, בעודו בטוח וסמוך כי יש לו עוד חודש. הוא התחיל להזיע. רק זה חסר לו, שהקיסר ירגז עליו. על פחות מזה אנשים מצאו את עצמם כאוכל לאריות. גלגלי מוחו החלו עובדים במהירות. אם רק יעבוד קשה, ייתכן ויצליח ליצור משהו עד הערב.

"מרקוניו, הבא לי את הטוגה שלי ואת המעיל העליון," הוא נבח. "והודע לשליחו של הקיסר כי עד הערב תהיה מוכנה מתנת החתונה של ביתו היקרה."

התחושה הלא נעימה החלה מדגדגת בעורפו שוב. הוא נאנח.

אחד מאותם ימים...

****

ימינו אנו : מוזיאון ישראל , ירושלים

"רגע, רגע, חכו, זה מעניין!!!" קראה מיטל, מנסה לתקוע את עקביה בריצפת המוזיאון ולהתנגד לגרירה האכזרית של מור. "אני רוצה לראות את זה!"

מור נאנחה בעייפות, "זה לא מעניין!" היא הודיעה לאחותה ברוגז, "גם את, עם תחומי העניין המוזרים שלך, ובכל הכנות, תלויי הבדיקה הפסיכיאטרית, לא יכולה למצוא שום דבר מעניין בגרעיני תמרים מיובשים."

"אני דווקא כן!" השיבה מיטל בעקשנות, "אילו הן גרעיני תמרים מהמאה הראשונה לספירה! יש להם ערך מדעי עצום! באופן תיאורטי, אם נמצא זרעים של זן שנכחד, אז אפשר יהיה להשתמש בדי אן איי שלו כדי לגדל אותו שוב!"

מור נאנחה בעייפות. "אל תגידי לי, את רוצה להשתמש בזה ב"אפרסמון"? מדען מטורף שמוצא את הגרעינים ומגדל מהם דינוזאור?"

"אולי." מיטל שירבבה את שפתה התחתונה בילדותיות ואז חשבה לרגע. "מינוס הדינוזאור, נראה לי."

"מיטל, האובססיה שלך עם הסיפור הזה עברה כל גבול." הודיעה מור למיטל, גוררת אותה לעבר אולם התצוגה הבא. "עכשיו. לא אמרתי כלום כשהחלטת שאת רוצה להכין את התרופה המוזרה הזאת, וכיסית את כל המטבח בחומר הצהוב הזה ("אלוורה," קראה מיטל ברוגז, "הוא חומר רפואי חשוב - והצבע הטבעי שלו הוא צהוב!") או כשהחלטת לפרוץ את המנעול של הדלת שלנו עם סיכה כדי לראות אם זה אפשרי, ובסוף הרסת לי שליש מחבילת הסיכות ואת המנעול ("הכל בשם המדע!"). אבל זה!" היא הצביעה לאחורי גבה אל ערימת הגרעינים המיובשת, "עובר כל גבול. אני מסרבת לבלות עוד דקה בקריאה על ג'עלה."

"היי, טאטוש." ניסתה חן לחלץ את מיטל ממצב הרוח הקרבי שלה, "באולם הבא מסבירים על יצור זכוכית בעת העתיקה..."

"באמת?" הברק חזר לעיניה של מיטל והיא החלה גוררת את חן. "נו, אז בואי."

מור נאנחה.

"לא יכול להיות שאנחנו קרובות," היא הודיעה לאוויר העולם, "פשוט לא."

***

המאה הראשונה לספירה: רומא

 

החום היה עצום בבית ההתכה, תוצאה של שבוע ימים בו הסיקו את האש. אגלי זיעה הופיעו על מצחו של יוסטאסיוס כאשר הוא פסע אל האוויר המהביל, אך הוא התעלם מזה, מורגל כבר. חול מנופה ונקי עמד בחביות גדולות ליד, מוכן לשימוש.

יוסטאסיוס לא בזבז זמן, וניגש בזריזות אל החביות, לוקח מלוא חופניו שלוש פעמים חול ושם בתוך קערת הברזל העמוקה, הוא דחף את הקערה אל הוולקנו, מחכה בחוסר סבלנות שהחול יותך לאותו חומר נוזלי, פלאי ושקוף, יסוד יצירותיו.

"הכן את התבנית, ויטוריו!" הוא קרא לשולייתו, אותו קיבל לעבודה רק אתמול. ויטוריו, נער זריז וכהה עיניים, מיהר להניח את התבנית המעוגלת והקרה מול אדונו, שיצק עליה את העיסה השקופה. בעודו מצפה להתגבשות החומר והתקררותו קמעה, הוא הכין שורות שורות של צבעים ואבני חן ואבקת זהב וצבתות מסוגים שונים. כולם כלים לעיצוב יצירת האומנות שלו.

"הב לי את הצבת המעוגלת," הוא קרא ברוב חשיבות והחל צובת את החומר הגמיש, יוצר בו צורות משונות.

ויטוריו הביט במלאכתו בריכוז. שאיפת חייו הייתה להיות חוקר חומרים, כמו הסטיוס הדגול, ועתה עם התקבלותו ניתנה לו הזדמנות יקרה. עתה, הייתה לו הזדמנות להתקדם בחקר אותו חומר מוזר, שקוף, שהתגלה לפני פחות ממאה שנה והיה סודי כל כך שרק למתי מעט ניתנה ההזדמנות לעבוד איתו, בשל הסגולות שיוחסו לו. סקרן, הוא התקרב אל העיסה השקופה שהחלה לקבל צורה יפיפיה תחת ידיו של יוסטאסיוס, גביע ענק, בעל ידית מעוגלת ואבנים משובצות, עלה זהב מעטר את שפתו. הוא היטה את ראשו לצד אחד, מוחו האנליטי מונה את תכונות הזכוכית. הוא נאנח. נראה שהתמיסה שהוסיף לחול לא השפיעה כלל על התוצאה הסופית. כמה מעניין. יהיה עליו לדבר עם אותו הלך שפגש אתמול, גם אם היה לו ידע נרחב בתמציות ומרקחות, כאן הוא טעה, אין ספק.

יוסטאסיוס נאנח בשביעות רצון. הגביע היה כמעט מוכן. כל מה שנותר לו היה למשוח אותו באבקת זהב אדום כדי להעניק לו גוון זוהר ואחיד.

יוסטאסיוס, עשית זאת שוב, הוא טפח לעצמו על השכם. בזהירות, הוא לקח את הכוס בצבת ארוכה, והכניס אותה לחבית המים הקרים שעמדה בצד, נותן לה להתגבש ולהתקרר.

באותו הרגע נשמע קול חצוצרות.

"הוד רממותו רב החסד, השליט הנעלה, הקיסר קונסטנטינוס." הכריז הכרוז, ומיד נפרצו הדלתות בידי קבוצת חיילים, וביניהם, הקיסר.

"אה, מוצרלה, " הוא גירגר (הקיסר תמיד גירגר, ויוסטאסיוס התכווץ לשמע המוצררררלה שנשמע כאילו מישהו הטביע את הקיסר בחבית של מים), "חיי כבודי! איזה חום! איך אתה לא נמס כמו גבינה מותכת, איני יודע ..." יוסטאסיוס חייך רפות בעוד הקיסר פרץ בצחוק מתגרגר. הייתה זו בדיחה ידועה בחצר המלכות. אחת לא מצחיקה במיוחד. הקיסר הרצין באחת.

"האם מתנת החתונה של ביתי מוכנה?" הוא דרש. "אנו עוזבים עתה למקדש בשביל הטקס. ובכן ?"

יוסטאסיוס חייך בגאוותנות, "היה מוכן להתפעל, אדוני הקיסר", הוא אמר ברהב, פוסע אל החבית. הוא שלף את הכוס המבעבעת מהמים, ובתנועה מורגלת הוציא אותה מהצבת. עיניו הצטמצמו למראה בועות המים הרבות שסירבו להישטף ממנה (מוזר). הוא ניגב אותה בתנועות חלקות מהמים ועיניו התרחבו באימה כאשר הוא הבין שבועות המים לא היו בועות מים בכלל, אלא בועות בזכוכית! לשווא הוא ניסה שוב ושוב לשפשף את הזכוכית , הבועות נותרו, מעניקות לכוס מראה גרוטסקי ומעוות.

"מה... זה?" שאל הקיסר, ולמרבה האימה, הוא לא גירגר. סימן בטוח שהעניינים החלו להסתבך.

"ז..ז...זזזה," שיניו של יוסטאסיוס נקשו ללא שליטה, "זזז.זזזזזזז......"

"זוהי כוס פלאים !" נשמעה לפתע קריאה משמאלו. יוסטאסיוס הרים את ראשו, מביט נדהם בשולייתו אשר רץ קדימה, נלהב, ואחז בכוס.

"הכוס הזאת חזקה פי שתיים מזכוכית רגילה!" קרא ויטוריו והשליך, לאימתו של יוסטאסיוס, את הכוס על הרצפה. למרבה הפלא, במקום להשבר לאלפי חלקיקים, הכוס קיפצה קצת, אך נותרה שלמה. ויטוריו הרים את הכוס וניגב אותה, מושיט אותה לקיסר. "לסימן מזל ונישואין חזקים לביתך. " הוא הרכין את ראשו בהכנעה.

הקיסר בהה בו מספר רגעים ואז פרץ בצחוק . "הו, חי כבודי," הוא גירגר, ויוסטאסיוס שיחרר את נשימתו מעט, "הרי זה גאוני." הוא טפח על שכמו של יוסטאסיוס ואחז בזכוכית. הוא בחן אותה בזהירות. אחר פנה ליוסטאסיוס. "שכרך יגיע אליך מחר. היו שלום." הוא גירגר ובטריקה עזב את בית ההתכה.

יוסאסיוס נפל על ברכיו, מרגיש כיצד כל כוחותו נוטשים אותו. הוא הניח את ראשו בין ידיו וחשב. אם נתעלם לרגע מן העובדה שחייו הקצרים אך המבריקים עמדו להיגמר היום בסיום אכזרי במיוחד, הרי שהגביע הזה, הגביע שהקיסר לקח עימו, גביע שאין ספק כי רבים יביטו עליו, וידעו כי הוא עשה אותו, הגביע הזה.....

היה מכוער!

באמת באמת מכוער.

"אני הרוס!!!" הוא יילל, זורק את ידיו לאוויר. "הרוס!!!"

"די די," טפח ויטוריו על כתפו בנחמה ומה שנראה בצורה חשודה מאוד כרגשי אשמה. "זה לא כל כך גרוע."

"גרוע?! זה הסוף! הסוף לקריירה שלי! הסוף לשם שלי! אתה ראית את הדבר הזה? הו גורלות, מדוע אתן מתאנות לי כל כך?"

"תסתכל על זה כך," ניסה ויטוריו לנחם אותו, "ההלך אמר שהזכוכית אמנם חזקה, אך לא בלתי שבירה. עם קצת מזל הגביע ישבר עוד כמה שנים, ואיש לא יזכור כי אתה עשית אותו. לעומת זאת, כל יצירות האומנות המפוארות שלך ישארו לעד, מכריזות על כישרונך האדיר!"

יוסטאסיוס הניד בראשו בעצב, אך שביב תקווה התגנב לליבו. אם רק הכוס תשבר, אז הכל יהיה בסדר. היא לא בלתי שבירה, כך אמר ה...

זוג עיניים הצטמצמו לפתע.

"איזה הלך?"

***

ימינו אנו : מוזיאון ישראל , ירושלים

 

"זה מכוער."

"זה לא מכוער," תיקנה מור את מיטל באוטומטיות, "זאת אומנות."

"זו אומנות מכוערת," הודיעה לה מיטל בחשיבות. "אני מסרבת להאמין שחוש האסטטיקה השתנה כל כך מאז ועד היום. יש דברים שבכל זמן יחשבו מכוערים וזה," היא הצביעה על הגביע המעוות והבועתי, "לא יפה."

"כתוב כאן שזה נתרם מאוצר המלוכה, ונעשה על ידי האמן הנודע, יוסטאסיוס מוצרלה. זוהי היצירה היחידה של האמן הנודע הקיימת היום," חן גיחכה "שי-יאו. איזה שם."

"איזה בעסה. להיזכר לאורך כל הדורות כיוצר של זה" מיטל הצביעה, ואז חשבה רגע. "וגם השם לא עוזר, אני מסכימה."

"זה מה שאת חושבת," החזירה מור דוחפת אותה לכיוון האולם הבא, היכן, היא קוותה, שהייתה היציאה. "אני בטוחה שבעיניו היצירה הייתה מהממת."

"ואני חושבת שלא," הודיעה לה מיטל, נכנעת לגורלה כנגררת. "אני חושבת שזו סיבה אחרת לגמרי."

"הו?" חקרה מור, לא באמת מעוניינת. האם זו היציאה שם?

"כן," הנהנה מיטל. "אני חושבת שזה סתם היה אחד מאותם ימים."

"פשוט... אחד מאותם ימים"

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לmini-tal
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשס"ו  
אבל אין כזה דירוג אז שיהיה "עשה לי את היום"...
ממש נהניתי לקרוא.
כ"א טבת ה´תשס"ז  
תוד. / אורח/ת בביכורים
כ"א טבת ה´תשס"ז  
אררגגג אנטר #@!!! / אורח/ת בביכורים
ועכשיו שמתי לב שאני לא מחוברת . מקסים...

בכל אופן , תודה לך!
כ"א טבת ה´תשס"ז  
ממש נהניתי לקרוא.
רעיון מקורי ועשוי טוב.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד