היו לו זוג עיניים גדולות ומבהיקות, ריסים עדינים בהירים שנדמו כמניפת משי ענוגה ומצח חלק בעל עטרת שיער זהבהבה שהגנה עליו מפני עזי מצח. רגליו הארוכות הונפו באוויר וצנחו על הרצפה הקשה ברקיעה רמה.
"ועכשיו?" שאל בשקיקה, "עכשיו היה יותר גבוה?"
"כן", הבזקתי חיוך.
"רוצה לראות עוד פעם?" שאל.
"בוודאי. שוב פעם."
שפתיו נמתחו לחיוך רחב. הוא זינק לאוויר, ידיו צמודות אל חזו כבתפילה, עיניו מצומצמות ועל פניו ארשת ריכוז. הוא נחת על המזרן הדהוי בגבו, ומיד שאל, "איך זה?"
"מצוין. כל הכבוד", עניתי כתמיד.
"בואי תראי עוד אחד, שזה של המתאבק שאני הכי אוהב", זרחו פניו. נתרציתי כמובן.
הוא קפץ לאוויר שוב פעם, ידיו מונפות אל על, ושוב נחת על גבו בחוזקה כשידיו אוחזות בכרית המוכתמת בתנועת חניקה.
"בן כמה אתה?" הפסקתי את שרשרת קפיצותיו.
"בו שתים עשרה", הוא תופף על ברכיו.
"ואיפה אתה גר?"
"אני גר כאן קרוב. בצד שני של רחוב", הוא גירד את אוזנו.
"ואיפה ההורים שלך?", היססתי.
"הם בבית. לא באים", הוא המשיך לתופף. "רק אני בא למקלט. הם לא מדברים עברית טוב. לא באים."
"איפה את גרה?" שאל.
"אני גרה רחוק מכאן. ליד ירושלים. מכיר?"
הוא בהה ברצפה והשיב: "בטח מכיר. איפה שיש הכותל."
"נכון", חייכתי.
פתאום בהה בי. "למה את באה לכאן?" דרש.
"אני... אה..." התלבטתי מה לענות. "אני באתי להיות איתכם כאן במקלט."
"אבל כאן קטיושות", התפלא.
"כאן גם יש אותך, לא?" חייכתי בתגובה. הוא חייך לחולצתו חיוך קטן.
"את מכירה את השיר Hurts me baby''?" שאל.
"לא", הודיתי.
"את לא מכירה?" התאכזב. "זה שיר אני אוהב."
"איזו עוד מוסיקה אתה אוהב?" ניסיתי.
"אני אוהב את "'Hurts me baby', השיב.
"וזהו?" תהיתי.
"אני מכיר עוד, אבל... אוף...לא זוכר את השמות", חייך בבלבול.
"אתה מכיר שירים בעברית?"
"לא."
"אתה מכיר שירים ברוסית?"
"לא."
"אז מה אתה מכיר?!"
"'Hurts me baby'!!!", השיב בניצחון. אחת-אפס.
"אולי תשיר לי אותו?" הצעתי.
"טוב", קפץ במקומו בהתלהבות. "זה הולך ככה", הוא התחיל לשיר, וראשו התנועע מעלה-מטה.
פתאום החל צוחק. גם אני צחקתי בחזרה והוא צחק חזק יותר. היה לו צחוק כמו של זכוכית מצטלצלת.
לפתע נדם צחוקו. כמו נשברה הזכוכית.
מישהו קרא אליו מפתחו האפור של המקלט.
"זה אח שלי", קם במהירות מהמזרן. "אני... צריך ללכת", הוא לא הביט לעברי.
"רגע, חכה", אחזתי בידו. "עוד לא אמרת לי, איך קוראים לך?". הבטתי בפניו וחיכיתי לפגוש בעיניו.
פתאום נפנו עיניו והשיבו לי מבט.
"מקסים", אמר. עיניו עדיין הביטו בי. "שלום, מקסים", לחצתי את זרועו.
אור הבליח בעיניו. "שלום", אמר. והאור כבה.