מקלט | ביכורים

היו לו זוג עיניים גדולות ומבהיקות, ריסים עדינים בהירים שנדמו כמניפת משי ענוגה ומצח חלק בעל עטרת שיער זהבהבה שהגנה עליו מפני עזי מצח. רגליו הארוכות הונפו באוויר וצנחו על הרצפה הקשה ברקיעה רמה.

"ועכשיו?" שאל בשקיקה, "עכשיו היה יותר גבוה?"

"כן", הבזקתי חיוך.

"רוצה לראות עוד פעם?" שאל.

"בוודאי. שוב פעם."

שפתיו נמתחו לחיוך רחב. הוא זינק לאוויר, ידיו צמודות אל חזו כבתפילה, עיניו מצומצמות ועל פניו ארשת ריכוז. הוא נחת על המזרן הדהוי בגבו, ומיד שאל, "איך זה?"

"מצוין. כל הכבוד", עניתי כתמיד.

"בואי תראי עוד אחד, שזה של המתאבק שאני הכי אוהב", זרחו פניו. נתרציתי כמובן.

הוא קפץ לאוויר שוב פעם, ידיו מונפות אל על, ושוב נחת על גבו בחוזקה כשידיו אוחזות בכרית המוכתמת בתנועת חניקה.

"בן כמה אתה?" הפסקתי את שרשרת קפיצותיו.

"בו שתים עשרה", הוא תופף על ברכיו.

"ואיפה אתה גר?"

"אני גר כאן קרוב. בצד שני של רחוב", הוא גירד את אוזנו.

"ואיפה ההורים שלך?", היססתי.

"הם בבית. לא באים", הוא המשיך לתופף. "רק אני בא למקלט. הם לא מדברים עברית טוב. לא באים."

"איפה את גרה?" שאל.

"אני גרה רחוק מכאן. ליד ירושלים. מכיר?"

הוא בהה ברצפה והשיב: "בטח מכיר. איפה שיש הכותל."