בנושא
בכרם
חדשות
 
מעשה בכד / mini-tal
בביכורים מאז י´ אב ה´תשס"ו

**מוקדש לuv12b שביקש שיר לכבוד המלחמה אבל יקבל סיפור במקום, ולנבבה היפיפיה  שהיום היא השבת כלה שלה - שחייך יהיו תמיד מלאי צחוק והומור , יקירתי

 

 

הכל התחיל  כשדודה חנה הגיע לביקור.

 

דודה חנה, היא אחת מאותן דודות, שבנשימה אחת יגידו לך שגדלת מאוד, וחבל, כי היית תינוקת ממש חמודה, ובנשימה שניה ישאלו אותך מי ירצה להתחתן עם מהנדסת מחשבים, ודרך אגב, עלית איזה קילו, שניים – לא?

 

ככה היא.

 

"נחמד לראות גם אותך, דודה חנה" מלמלתי, והרכנתי את הראש לנשיקה-באוויר-לכל-לחי הידועה שלה . "את נראית טוב. כובע חדש?"

 

דודתי הסמיקה בשביעות רצון. "קניתי אותו אתמול" אמרה בגאווה, וליטפה את הכובע, שנראה כאילו מישהו עקר ממקומו את כל הגן הבוטני, וסידר את כל הפרחים הנדירים  בערימה, על סלסלת כביסה מקש. "זוהי המילה האחרונה בכובעים, יקירתי. מוצא חן בענייך?"

 

לפעמים, שקרים הם הדרך היחידה.

 

"בוודאי" חייכתי. "מאוד הולם אותך. נכון שמאוד הולם אותה, אמא ?"

 

אמא שלי הסתובבה על מקומה, עם מבט של צבי-לכוד-מול-פנסי-המכונית, לאחר שהיא ניסתה לחמוק למטבח בשקט, ולהשאיר אותי לבד עם הדרקון. אה... כלומר, הדודה.

 

"מאוד יפה, חנה" היא הסכימה במהירות, שולחת אלי מבט נבגד. דודה חנה נחרה בבוז. "אני שמחה שלפחות את מזהה טעם טוב כשאת רואה אותו, אלקה. באמת! המטפחת הזאת שאת לובשת היא פשוט נוראית. את נראית כמו איזה כורדית זקנה."

 

אמא המשיכה לחייך. "כמובן, חנה. אה....חנה, כמה זמן בדיוק אנו הולכים ליהנות מחברתך?"

 

"שבוע" ענתה דודה חנה בקצרה. היא הניחה את המזוודה הכחולה והמשובצת, ואת הכלוב עם הציפור הצהובה והקטנה, וסקרה את הבית, גבה אחת מורמת.  "לא הרבה השתנה, אני רואה. נו, טוב, צריך להסתדר עם מה שיש. הבאתי לך מתנה אלקה!"

 

"מ.. מה ?" אימי איבדה את שיווי משקלה לרגע. דודה חנה מעולם לא הביאה מתנות. היא חושבת שלקנות שקית שוקו זה בזבוז כסף משווע. מתנות  הן שורש כל רע. בגלל מתנות יש לנו עולם שלישי שלם רעב באפריקה. "שונא מתנות יחיה" היא נוהגת לומר בכל שמחה, או חנוכת בית.

 

כמובן, שזה לא מונע ממנה לצפות למתנה, בכל פעם שאנו באים לבקר אותה.

 

דודה חנה הנהנה, ושלפה מתוך המזוודה הכחולה, חבילה עטופה בנייר חום, והגישה אותו לאימי, אשר עדיין עמדה שם, פיה פעור, ואוזניה מתאמצות לשמוע את קול שופרו של משיח.

 

"הכנתי את זה בשבילכם, בחוג לעבודות אומנות. חשבתי שהבית הזה זקוק לקצת ..... טעם."

 

אה.

 

עכשיו זה הגיוני.

 

אמא סגרה את פיה, נאנחה בעצבות, מאחר ונראה והמשיח לא הגיע, והוא לא הולך לסחוף את כל  הנדכאים החלכאים, ואת דודה חנה, לירושלים, ולקחה את החבילה, פותחת בזהירות את העטיפה. 

 

 

אאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההה!!!!!!!!

 

 

"מה קרה ? מה קרה ? אני מזהירה אותך אלקה, אם שברת את זה......"

 

"לא, לא!" מחתה אמא בחולשה ולא היה ברור אם היא מוחה אל מול ההאשמה, או אל מול המפלצתיות הגרוטסקית, שכתמים עזים של כתום-צהוב-אדום-ירוק-כחול קישטו אותה, וחורים עמומים, שחורים, נפערו בקרבה.  "זה... מאוד.... יפה?"

 

"הכנתי את הכד הזה במיוחד בשבילכם" הודיעה הדודה בשביעות רצון עצמית.

 

זה כד?!

 

"ויש לי את המקום המושלם בשבילו". היא פתחה את הדלת, והניחה את הכד ממש בכניסה, כך שלא ניתן היה לעבור על פני הבית בלי לראות אותו. סוגרת את הדלת, היא פנתה להביט במבט מצומצם באימי.

 

"אז.... מה הכנת לארוחת צהרים?"

 

 

הסנונית הראשונה,  הגיעה בדמותו של מר וולנר.

 

אף פעם לא היתה לנו בעיה מיוחדת איתו, האמת. הוא היה רווק מזדקן, שגר מולנו בבית מטופח, יחד עם כלב הפודל הקשיש  שלו וכל עוד זכרנו לסגור את שקיות הזבל כמו שצריך, לא התעוררו כל בעיות.

 

אבל אותו אחר צהריים הכל השתנה.

 

"רוצחים!" הוא צעק, מנופף באגרופו, "פושעים, נבלים!!"

 

אימי ניסתה להרגיע אותו. "מר וולנר, אם תירגע ותסביר לי בדיוק מה קרה..."

 

"מה קרה? מה קרה?! רצחתם לי את הכלב, זה מה שקרה!!! מוקי החמודה שלי! מה היא עשתה לכם??"

 

לאחר עוד כמה נסיונות הרגעה, וכוס מים הצלחנו להציל את הסיפור כולו. מסתבר שמוקדם יותר, הוא הוציא את כלבת הפודל הזקנה לטיול היומי. לרוע המזל, מבטה של הכלבה נתקל ב... אה... כד שניצב לו בגאון מול פתחנו. מסתבר שערבוביית הצבעים הפסיכודאלית, הוותה גירוי מוחי חזק מידי למוקי הקשישה, והיא חטפה שבץ, ממש אל מול רגליו של מר וולנר.

 

"ממממממממוווווווקקקקקי...." ילל מר וולנר. "רשעים! פושעים! אני דורש צדק! יוצא הפושע להורג לאלתר! תנופץ הרשעה!"

 

"בשום פנים ואופן לא!" התנפחה דודה חנה כטווס "הכד הזה הוא גאונות לשמה! איך אתה מעז, אדוני, להציע שלוח יד בדבר אלמותי שכזה?! כלך לך מפה!"

 

"איזה כד?" שאל מר וולנר בבלבול רגעי, אך מבט אחת בחזותה המאיימת של הדודה, על כובעה הפרחוני ועיניה יורות הזיקים , והוא החליט לסגת. "זה עוד לא הסוף.." מלמל "אתם תראו".

 

 

וזה באמת לא היה הסוף.

 

ככל שהתקדם לו השבוע, החלו להגיע אלינו עוד ועוד שמועות, על אנשים אשר נפגעו כתוצאה מהכד. כרזות הופצו בכל רחבי  השכונה, קוראות לאנשים בעלי בעיות לב, נשים הרות, וילדים קטנים, להמנע מלעבור ליד הבית שלנו. עצומות חדשות נשלחו אלינו מידי יום ביומו, חלקן קשורות לאבן, אשר הושלכה מבעד החלון (שנשאר עכשיו פתוח באופן קבוע, כי באמת, כמה פעמים אפשר להחליף זכוכית מנופצת) הודעות נאצה, וחשבונות חשמל.

 

ובינתיים, ביתנו הקט הפך למבצר. שקיות  חול הוצבו  לאורך הקירות, וגדר חשמלית גבוהה נבנתה סביב לביתנו. דודתי החלה להסתובב עם קסדה צהלית משומשת, אותה היא הניחה מעל לכובע הפרחוני שלה וכמו גנרל מטורף היא הריצה אותנו לבדוק ביצורים, ולחפור תעלות, כאשר ברקע התנגן ההמנון שלנו....

 

"כד קטן, כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן" בביצועה של ציפי שביט.

 

 

היו אילו ימים קשים, ימים של פחד ואימה, של קפיצה מכל רשרוש, של שירי חסמב"ה וכינויים טיפשיים כמו "אנטיוכוס 1" ו"אחשוורוש 2"

 

התפללנו לנס.

 

 

 

 

 

אותו היום, רוח חזקה  נשבה. החזאים התוודו שזוהי סופת החול הגדולה ביותר זה עשר שנים, ויעצו לכולם להישאר בבית. אני בדיוק ישבתי לי על אבן בסלון, מחממת קפה על אמגזית, כשהדלת הראשית נפתחה, מכניסה עימה פרץ רוח, שכמעט כיבה את הלהבה הקטנה.

 

"היי!" קראתי נרגזת, מגינה בידי על הלהבה, ושולחת מבט קודר אל עבר אחותי  שחזרה מהפטרול של שעה שש. "שימי לב  מה את עושה!"

 

"סליחה" התנצלה מור, סוגרת את הדלת "איזה רוח היום הא?"

 

"החזקה מזה עשר שנים" הודעתי בנימה כל יודעת, מורידה את הקפה המבעבע מהאש.

 

"הממ... כן... " נראה שאחותי היתה עסוקה במחשבה מסוימת, כי היא הביטה דרך החלון הקטן ליד דלת הכניסה, ידה השמאלית מושכת קלות בשערה, סימן בדוק שהיא עמוק בעולם המחשבות "ממש... רוח כדים"

 

"לא, זה לא רוח קדים, זו רוח צפונית". גלגלתי את עיני כלפי מעלה ודחפתי עם הרגל את האמגזית לצד החדר, מונעת בכך חזרה של התקרית בצהרים, בה חן  הלכה למגן את החלון, מעדה על האמגזית, ועפה, יחד עם שק החול כמעט שני מטרים קדימה – אל הקיר.

 

לשק החול שלום.

 

גם מה-שמה בסדר.

 

"אני לא יודעת, מיטל" הרהרה מור, עדיין מביטה אל מחוץ  לחלון "לי זה נראה כמו רוח כדים".

 

מסוקרנת  הלכתי אל החלון והבאתי החוצה. המחזה שנגלה לעיני גרם לי לעצור את נשימתי בתדהמה.

 

הרוח החזקה, טלטלה את עץ הזית שלנו, קיפלה כמעט לשתיים את עץ הרימון.....

 

ושילחה את  הכד של דודה חנה, מתגלגל, לכיוון הקיר.

 

לא יכולנו לעצור את הטרגדיה. באמת. ידינו היו קשורות. אתם מבינים, גם אני וגם מור, פיתחנו לפתע פתאום, ובצורה בלתי מוסברת, אלרגיה חריפה וקצרת טווח לאוויר מחוץ לדלת שלנו.

 

כך שזו לא באמת היתה אשמתנו, כשהכד המדובר הגיע לגדר האבנים, והתנפץ לאלפי חתיכות  ירוקות, אדומות, כחולות וכל מה שבאמצע.

 

מי אנחנו, שנילחם נגד איתני הטבע?

 

נאנחתי, ופניתי מהחלון, מרגישה קלה לראשונה מזה חודש. כאילו מישהו הרים אבן, או להבדיל,  שק חול, מעל ליבי.

 

"את צודקת" הודעתי לאחותי בעליזות. "זו באמת רוח כדים..."

 

 

 

 

 



מלחמה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לmini-tal
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א אב ה´תשס"ו  
איזו דודה...בלי עין הרע- "כן ירבו דודות כאלו בישראל", אבל , למען האמת, דבר אחד אהבתי אצלה...את הכנות חסרת הפשרות...למרות שעל הטקט היא צריכה הרבה לעבוד. עדיף להגיד את האמת עם טקט מאשר להגיד שקרים. שקר אף פעם לא טוב!!!
אהבתי מאד את סגנון הכתיבה...מיוחד ומקורי.
י"א אב ה´תשס"ו  
חמוד!!!
ממש חמוד....
אהבתי ממש......
י"א אב ה´תשס"ו  
מותק, יש לך כשרון כתיבה.
היה כיף לקרוא ת'התחלה, לפחות.
לא היה לי כוח לקרוא הרבה..

הלוואי שתזהרי יותר במילים ולא תרדי על עדות. אפילו לא במילה.
אין על הכורדים!!!!!!
י"ד אב ה´תשס"ו  
תהרגי אותי אם אני זוכר איפה...
י"ד אב ה´תשס"ו  
אני זוכרת שאהבתי את זה אז, ואני אוהבת את זה גם עכשיו. אבל האם תפתרי בעבורנו את תעלומת הפירסום הכפול?
(והאם תתחילי להופיע כאן קצת? אנחנו מתגעגעים!)
י"ד אב ה´תשס"ו  
מאד נהניתי לקרוא. כתוב בחן בהומור ובכשרון =) טוב לקרוא אותך!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד