המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
המרגל של שמוליק / איש מילים
בביכורים מאז ב´ אב ה´תשס"ו

אם אמא היתה יודעת איפה אני עכשיו, היא היתה מתה.

קודם היא היתה מתה ואז, אחרי שהיא היתה גומרת למות, היא היתה הורגת אותי.

זה מה שעבר לי בראש כשנשכבנו פה בחול, אבל לא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה כי החשוד שלנו פתאום הסתובב והסתכל לכיוון שלנו ואני הייתי צריך לדחוף את הראש חזק בחול, בשביל שהוא לא יראה אותי ובזמן שהראש שלי היה דחוף ככה עמוק בפנים, חשבתי לי שאם הוא יתפוס אותי עכשיו, אז כנראה שאמא כבר לא תצטרך להרוג אותי בעצמה.

 

הכול התחיל יומיים קודם. ישבנו במקלט ודיברנו ושמוליק, שאמא שלו אף פעם לא הורגת אותו, אבל גם אף פעם לא מצליחה לדעת איפה הוא ומה הוא עושה, הגיע פנימה בריצה, לקח אותנו לפינה, כדי שאף אחד לא ישמע וסיפר לנו שבבית ממול גר מרגל של החיזבאללה.

 

"מאיפה אתה יודע?" שאלתי והוא ענה בלי להתבלבל, שרואים עליו שהוא לא יהודי והוא מדבר במבטא ערבי ורק לפני כמה ימים הוא הגיע לגור כאן וכל היום הוא לא עובד ומסתובב סתם בכל מיני מקומות ובכלל, מה יש לו לבוא לגור כאן, בדיוק שלושה ימים לפני שמתחילות הקטיושות.

 

אני חשבתי ששמוליק סתם מבלבל את המוח. אני מכיר אותו. הוא כל הזמן מחפש צרות, ממציא הרפתקאות  נשבע לנו שאם נבוא איתו נהיה גיבורים וכולם יעריצו אותנו וככה משכנע אותנו ללכת לכל מיני מקומות משעממים ששום דבר לא יוצא מהם. אמא שלי תמיד אומרת שאת שמוליק הרוח הביא ובגלל זה הוא עושה רוח כל היום ויום אחד הרוח גם ייקח אותו מפה ואף אחד לא יוכל לעצור אותו, אפילו לא אמא שלו. ככה אמא שלי אומרת ואני לא בטוח שאני מבין מה הפירוש של זה אבל אני חושב שבכל זאת הצלחתי להבין בערך מה הכוונה.

 

אבל את הבנות, כל זה לא מעניין, הן בכלל לא יודעות מה אמא שלי אומרת והן גם לא למדו שום דבר מכל הפעמים ששמוליק לקח אותנו לכל מיני מקומות וברגע שהן שמעו, ששמוליק אומר שיש בשכונה מרגל, הן התחילו לדבר בהתרגשות ולשאול אם לא צריך לקרוא למשטרה ומה אפשר לעשות ואם לא כדאי לספר להורים ולי כבר התחיל לכאוב הראש מכל הקשקושים שלהן, עד ששמוליק השתיק אותן ואמר שאסור לנו לספר לאף אחד, כי אם נספר אף אחד לא יאמין לנו, אבל המחבל ידע שאנחנו חושדים בו ויברח.

"אנחנו צריכים לעקוב אחריו ולתפוס אותו בעצמנו."

ככה אמר שמוליק בפסקנות ואני כבר ידעתי ששום דבר לא יעזור לי, אני אצטרך ללכת איתו ועם הבנות ולעקוב אחרי המרגל הזה שלו ובסוף, כמו תמיד, אמא שלי תמות מזה ואם היא לא תהרוג אותי, אז אבא שלי כבר יעשה את זה בשבילה.

 

באותו יום בצהריים, כשישבנו לאכול, שאלתי את אמא אם היא מכירה את השכן החדש שהגיע לגור בבניין ממול.

"מי, הצד"לניק?" שאלה אמא.

"צד"לניק?" שאלתי אני.

"כן, צד"לניק. כלומר אחד שהיה חייל בצבא דרום לבנון. בשנים שבהן נלחמנו בלבנון הם עזרו לנו וכשעזבנו, המדינה הרשתה להם לבוא לגור ולעבוד כאן, כדי שהחיזבאללה לא יפגע בהם".

אוף, השמוליק הזה והשטויות שלו, חשבתי, אני מוכרח לספר לו מה שאמא אמרה. אבל שמוליק בכלל לא היה מוכן לשמוע. האיש הזה מחבל, ככה הוא אמר, הוא יודע את זה והוא בכלל לא מבין איך אני הולך לשאול שאלות כאלה את אמא שלי אחרי שהוא הסביר לנו במפורש שאסור לנו לספר על זה לאף אחד.

 

מה יכולתי לעשות? היתה לי ברירה?

הבטחתי לאמא שאני אשאר בבית ולא אצא לשום מקום עד שהיא תחזור מן העבודה וחמש דקות אחרי שהיא  הלכה כבר הייתי למטה וחיכיתי עם הבנות לשמוליק, שתמיד מאחר, אפילו שהוא זה שקבע את השעה.

 

כששמוליק הגיע, הוא הביא איתו משקפת ומצלמה. הבנות הביאו איתן סנדוויצ'ים ושתיה קרה ורק אני, כמו איזה טמבל, לא הבאתי כלום. אבל לא היה אכפת לי, כי הייתי בטוח שממילא אנחנו סתם מבזבזים את הזמן.

 

יומיים עקבנו אחרי המרגל לכל מקום. הוא באמת התנהג בצורה מוזרה. סתם הלך ברחוב, הסתכל לכל מיני מקומות וכל פעם הוציא פנקס קטן מהכיס שלו ורשם לו שם כל מיני דברים. וכל פעם שמוליק הוכיח לנו, שהקטיושות נפלו במקומות שבהם עקבנו אחריו ושכשאנחנו עוקבים אחריו אין אזעקה ואין קטיושות ורק אחרי שהוא חוזר לבית שלו הקטיושות מתחילות ואנחנו צריכים לרוץ מהר למקלט.

 

ביום השני, כשחזרנו אחרי הצהריים מן המעקב שלנו, שמוליק אמר שאנחנו חייבים להתקרב לדירה של המרגל ולראות מה הוא עושה שם אחרי שהוא חוזר. הבנות אמרו שזה נורא מסוכן אבל שמוליק אמר שאין ברירה וחייבים לעשות את זה ובגלל שאין אף אחד שיודע לטפס כמוני, אז אני הלכתי לבית וטיפסתי אל החלון שלו כדי לשמוע מה קורה.

 

לא פחדתי, כי זכרתי מה אמא אמרה וידעתי שהוא צד"לניק והוא עוזר לנו ולא יכול להיות שהוא עושה משהו רע. אבל כשהגעתי אל החלון והצצתי פנימה לא יכולתי להאמין למה שאני רואה. המרגל של שמוליק ישב שם באמצע החדר ודיבר במכשיר קשר ואפילו שהחלון היה סגור ולא יכולתי לשמוע כל כך טוב את מה שהוא אומר, היה לי ברור שהוא מדבר בערבית ורגע לפני שירדתי מן החלון בבהלה, ראיתי שעל השולחן לידו מונח האקדח שלו.

 

"אמרתי לך" לחש לי שמוליק כשישבנו אדומים ומתנשפים בתוך המקלט. "אמרתי לך שהוא מרגל".

"מה נעשה עכשיו?" שאלה רותי.

"אנחנו צריכים ללכת למשטרה" כמעט צעקה מיכל.

"שקט", אמר לה שמוליק, "מה את צועקת?"

"מה הוא אמר" שאלה אותי יעל, "הצלחת לשמוע מה הוא אמר?"

"מאיפה אני יודע מה הוא אמר", אמרתי לה, "זה היה בערבית. הדבר היחיד שהצלחתי לשמוע זה שהוא חזר כמה פעמים על המילה לילה".

איך שהסתכלתי על שמוליק, ידעתי שזו היתה טעות להגיד את זה.

"לילה?" שאל שמוליק "אמרת שהוא אמר את המילה לילה? אנחנו חייבים לעקוב אחריו הלילה, בטח הוא הולך לעשות משהו וזו תהיה ההזדמנות שלנו לתפוס אותו על חם."

 

לרגע חשבתי להתווכח, אבל כשראיתי את הלחיים האדומות של הבנות ואת המבט הזה של שמוליק, שכשאני רואה אותו בעיניים שלו אני יודע שכבר אי אפשר לעצור אותו, הבנתי שחבל על המאמצים. נאנחתי לעצמי אנחה גדולה ועליתי הביתה כדי לאכול ארוחת ערב ולעשות את עצמי הולך לישון.

 

בלילה, שמוליק הביא איתו משחת נעליים שחורה למרוח על הפנים כדי שלא יראו אותנו בחושך ובזמן שמרחנו אותה יכולתי להרגיש איך הגוף שלי רועד פתאום, אפילו שבחוץ לא היה קר. בקושי הספקנו לגמור למרוח את עצמנו וכבר ראינו את המרגל יוצא מהבית ממול, לבוש בגדים שחורים ומתחיל ללכת במרץ.

מיהרנו ללכת אחריו, מקפידים לשמור על השקט ולהישאר מעט רחוקים ממנו כדי שלא ישים לב שאנחנו שם.

עברו כמה דקות לפני שהבנו שהוא הולך אל החוף וכל אחד מאיתנו שאל את עצמו מה בדיוק הולך לקרות.

 

כשהגענו אל החוף, הוא עצר לרגע והביט לכל הכיוונים ואנחנו מיהרנו לשכב על החול ולקבור את הראש בפנים. אז, כמו שסיפרתי לכם, התחלתי לחשוב על אמא שלי ועל החיים.

המרגל הוציא פנס והתחיל להבהב איתו אל עבר הים ואנחנו כמעט צעקנו מרוב הפתעה, כשראינו פתאום אור מהבהב אליו מתוך הים בחזרה.

 

"מישהו צריך לרוץ לקרוא למשטרה בזמן שאנחנו נישאר לשמור כאן" לחש שמוליק. אבל הבנות פחדו ללכת בלעדינו ואני לא הייתי מוכן ללכת לבד בשום מחיר.

בסוף, שמוליק נכנע. "תשמרו עליו כל הזמן" לחש לנו, "אל תתנו לו להיעלם."  ומיד מיהר חזרה אל עבר הבתים ונעלם בחשיכה.

 

המרגל המשיך לעמוד עם הגב אלינו ולהסתכל אל תוך הים. מפעם לפעם הוא הבהב שוב עם הפנס, אך אף אחד לא האיר אליו חזרה.  פתאום, מיכל תפסה לי חזק את היד והצביעה אל תוך הים. הסתכלתי אל המקום שאליו הצביעה ורעדתי כולי. מתוך הים התקרבה אלינו סירה קטנה. לאט לאט, בשקט בשקט, התקדמה הסירה עוד ועוד אל עבר החוף. אני דחפתי את עצמי חזק אל תוך החול וחשבתי מה יקרה כשהאנשים האלה יעלו לחוף וימצאו אותנו. לפי הלחץ של היד של מיכל על היד שלי, הבנתי שגם היא חושבת על זה.

 

הסירה הגיעה אל החוף ומתוכה יצאו שלושה גברים, הם התחבקו עם המרגל ואני יכולתי לשמוע אותם לוחשים כל מיני דברים בערבית. הם הוציאו מהסירה רובים והתחילו ללכת לכיוון שלנו ואני כבר הייתי בטוח שזהו, שאני כבר לא אראה יותר אף פעם את אמא שלי. ורק שאלתי את עצמי אם הם יהרגו אותי במקום או שהם יחטפו אותי.

 

הערבים התקדמו אלינו יותר ויותר ולא נשאר עוד הרבה עד שהם יגלו אותנו, אבל לפתע שמענו סירנות של משטרה ואני כמעט קפצתי וצעקתי "שמוליק" מרוב הפתעה. המחבלים, שנבהלו מהסירנות ניסו להסתובב ולברוח חזרה אל הסירה אבל פתאום נדלקו אורות מכל הכיוונים והאירו אותם ומישהו ירה מעל הראש שלהם והם מייד זרקו את הרובים ונעמדו עם הידיים למעלה, צועקים לעבר השוטרים, אל תירו בנו, אנחנו נכנעים.

 

אחר כך כשכבר ישבנו בתחנת המשטרה ושתינו שוקו חם שהשוטרת הכינה לנו, התקשר מפקד התחנה אלינו הביתה וסיפר לאמא מה קרה.

"הבן שלך גיבור" הוא אמר לה ואני יכולתי לשמוע אותה צועקת מן הצד השני של הטלפון

"מה? יוני לא במיטה שלו?

איפה אתה אומר שהוא, במשטרה?

איפה מצאת אותו, על החוף?

מה אתה אומר, מחבלים?

אני מתה"

 

ואיך ששמעתי אותה אומרת שהיא מתה, ידעתי ששום דבר לא יעזור לי כבר ושכשהיא תגיע לפה, היא תהרוג אותי.

 



בלשי

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אב ה´תשס"ו  
להדפיס, לאסוף את הילדים במקלט ולהקריא! (למי שבמקלטים כמובן...אני לא, ב"ה.)

אבל דווקא ציפיתי לסוף אחר...הרי הסוף הזה לא באמת אמין.. ציפיתי שבסוף יתברר שהסירה היא סירת דייגים או משהו כזה, וכל המתח יתפוגג באחת וימחה בפרץ צחוק.
אבל זה ממש סיפור ילדים מעולה. מותח, אמין (חוץ מהסוף), וכתוב בשפה של ילדים (חוץ אולי מכמה משפטים מאוד ארוכים באמצע שכדאי לקצר לדעתי).
ב´ אב ה´תשס"ו  
אהבתי את הסיפור כבר בסדנה.
נהדר.
ב´ אב ה´תשס"ו  
מתוק / אורח/ת בביכורים
הסיפור ממש יפה!
ודוקא אהבתי את הסוף.
ב´ אב ה´תשס"ו  
שובה ומקסים.

רק הערה - לדעתי הפונט הזה די 'כבד' בשביל סיפור ילדים. אולי כדאי להחליפו?
ב´ אב ה´תשס"ו  
תשעה ארזים
ותשעה פרחי דפנה+שתיל בוגר
לתפארת הכרם שלך
יצירה ערוכה בטיב טעם
ב´ אב ה´תשס"ו  
אני פריקית של סיפורי ילדים ופשוט התלהבתי מהסיפור.אתה כתבת את זה ממש בגובה העיניים של ילדים וכמו שאמר כאן אחד הנוודים לפני:צריך להקריא את זה לילדי המקלטים,אולי זה יפיח בהם קצת יותר אומץ לב.
ב´ אב ה´תשס"ו  
כתיבה משובחת. דווקא אהבתי את הפונט (הוא עשה לי הרגשה כזאת של ספר).
ומסכימה עם נווד שהייתי בוחרת סוף אחר. (לי קורה הרבה פעמים שאין לי מושג איך לסיים, ואז לפעמים יוצא סוף קצת דועך. אולי זה מה שקרה גם לך).
ב´ אב ה´תשס"ו  
לדעתי היה אפשר לעשות בסוף משהו אחר. בערבית לילה לא אומרים כך. אבל יש שם בערבית ששמו לילה. לבת. אולי הוא ייפגש שם עם מישהי. וזה יראה יותר אמין.
הסיפור כתוב בצורה מעניינת, ילדותית ומצויינת. יישר כח!
ב´ אב ה´תשס"ו  
הצליח לרתק אותי למרות שבד"כ אין לי סבלנות לסיפורי ילדים
ג´ אב ה´תשס"ו  
בס"ד

איזה סיפור מקסים!
איזה סיפור יפה!

איזה סיום!
איזה כתיבה!

ממש קראתי ונהנתי מכל רגע!
סיפור מקסים1
אהבתי את העלילה ואת איך שכתבת אותה. זה ממש יפה! כל הכבוד!
ג´ אב ה´תשס"ו  
סיפור כל כך מקסים! ממש הסגנון שלך.

עשית לי ת'יום. (הפעם בלי להחנק =))
ג´ אב ה´תשס"ו  
אין עליך
מעולה!
כל כך האבתי
חיוך גדולגדול
זה סיפור שממש שווה להוציא אותו בתור ספר ילדים, אולי אתה יכול למצוא מאייר?
טל
(שמרתי במזוודה)
ג´ אב ה´תשס"ו  
אפילו שכבר מלא אנשים הגיבו ואמרו כמה זה יפה..אני הייתי חייבת גם! זה ממש סיפור אכותי! צחקתי מהקטע שאמא שלו תהרוג אותו..ובאמת רואים שזה כמו שילדים מספרים. קצת היה לי חסר באמצע עוד קטע קטן אבל יכול להיות שבגלל שזה סיפור ילדים עדיף שיהיה קצר..בכל מקרה אהבתי מאוד!
ג´ אב ה´תשס"ו  
למי שהעיר על המילה לילה. מאחר ואיני יודע ערבית, בדקתי לפני הכתיבה במילון ערבי אנגלי המכיל גם את הכתיב הפונטי של המילה באותיות לועזיות ועל פי המילון, לילה בערבית הוא לילה.

באשר לסוף, אני מתנצל בפני המאוכזבים, אך רציתי דווקא סיפור בלשי במיטב מסורת ספרי הילדים עליהם גדלתי, שבו הילדים לא יוצאים מ
ג´ אב ה´תשס"ו  
גוחכים, אלא דווקא הם אלה שראו את מה שלא ראו המבוגרים.

ושוב תודה לכולם. תגובותיכם נעמו לי מאוד
ג´ אב ה´תשס"ו  
באמת היה שווה כל מילה ומילה.הכתיבה זורמת ומתוחה,הסוף חמוד מאוד.
יפה מאוד!!
ג´ אב ה´תשס"ו  
וחוזרת על כך שנהניתי מאוד, שוב.
ג´ אב ה´תשס"ו  
ואני חייב להודות שדווקא אהבתי את הסוף, אני אוהב סיפורים עם סוף כזה, זה מעלה את המורל
ג´ אב ה´תשס"ו  
כמו שסיפור ילדים צריך להיות...
ג´ אב ה´תשס"ו  
אנשים, מה נסגר איתכם? / אורח/ת בביכורים
הסוף פשוט גדול!
באופן אישי אהבתי אותו מאוד, לוידעת מה איתכם...
ג´ אב ה´תשס"ו  
במיוחד אהבתי את זה שהסיפור נכתב מנקודת מבטו של הסיידקיק ולא של ראש החבורה. חידוש מרענן.
הסיום קצת מפתיע בזה שהוא לא מפתיע אבל המשפט האחרון מוחץ.
במחשבה שניה, אם זה סיפור ילדים אז אין סיבה שלא לתת לילד להנות מסיפור בלשי אמיתי. אבל עם זאת השנינות במשפט האחרון לא תהיה מובנת לכל ילד...
בקיצור,
ג´ אב ה´תשס"ו  
נהנתי מאוד!
ד´ אב ה´תשס"ו  
חחחחחחחח / אורח/ת בביכורים
אהבתי,יפה..
ד´ אב ה´תשס"ו  
אהבתי את ה"אחרי שהיא היתה גומרת למות",
ובכלל את הבניה של הסיפור סביב ה'מוות' של האמא..

לא הכל ברור עד הסוף בסיפור <הדימוי של שמוליק והרוח, כמה אנשים יש בקבוצה הזאת, בני כמה הם.. כל מיני כאלה>, אבל זה פשוט מרתק, כך שזה לא משנה.. !
ד´ אב ה´תשס"ו  
נמתחתי שחבל לך על הזמן
ה´ אב ה´תשס"ו  
כבר נאמר..
אבל אני לא יכולה להשאיר את הסיפור הזה ללא תגובה שלי.

זה סיפור נהדר, לילדים ולמבוגרים.
הפתיחה מעולה, החזרה הזו על המוטיב והבדיחות סביב "אמא מתה" מוסיפה לסמי-הומור שיש בכתיבה מנקודת מבט של ילדים.
ממש מרגישים ילד.
כל העניין החברתי, המתח הזה שהילד שרוי בו, בין הבנות, ה"שמול
ה´ אב ה´תשס"ו  
יק" וההורים.
מצד אחד, באמת כתיבה "ילדותית", מצד שני, לא חוטאת לרגע לכללי הכתיבה ה"מבוגרת".

אני אוהבת מאוד את הסוף. אני חושבת שחשוב להעביר לילדים את המסר שלא כדאי לוותר בגלל "היגיון של מבוגרים", ושהרבה פעמים דווקא ההיגיון שלהם הוא הנכון והוא זה שיציל את המצב.
מציאותי או לא, אני חושבת שאם בסוף היה מתגלה שהכול דימיון, זה היה מוציא את כל הרוח ממפרשי המעוף שנפתחים בראש כשקוראים את הסיפור.

אני אוהבת את זה שהילד המספר הוא אינטלגנט.
מצוין.
לגזור ולשמור.
ה´ אב ה´תשס"ו  
מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!
אהבתי את הכתיבה ואת הסוף.
(אני לא מאמינה שרק עכשיו ראיתי את הסיפור)
ה´ אב ה´תשס"ו  
גדול ! פשוט גדול!
אין לי מילים!
אחלה סיפור!
שווה חימוש!
ה´ אב ה´תשס"ו  
פשוט מקסים!!!


חומש והועדף!
ה´ אב ה´תשס"ו  
אני אכתוב שוב.

כתבת שמחבל הגיע 3 ימים לפני שהתחילו הקטיושות.
איך הילד היה יכול לדעת שבעוד 3 ימים יפלו קטיושות?!
הזמן בסיפור לא מסתדר לי, לפי החישובים שלי הילדים חשפו את המחשבלים בלילה בין השני לשלישי אז לא התחילו עדיין הקטיושות .

כדאי לשנות...
ה´ אב ה´תשס"ו  
>חוצמיזה אחלה סיפור!
אהבתי.



גיל-לי
ו´ אב ה´תשס"ו  
אני מציע לקרוא את הסיפור שוב.
הסיפור מתרחש בזמן שהקטיושות כבר נופלות ושמוליק אומר שהמחבל הגיע לגור במקום שלושה ימים לפני שהן התחילו.
כך שאין פה כל נבואה או מסתורין
ו´ אב ה´תשס"ו  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד