בנושא
בכרם
חדשות
 
בשולי כביש עפר / פוליטונלה
בביכורים מאז כ"א תמוז ה´תשס"ו

"לא". זו תמיד הייתה התשובה למשאלתי הנואשת. וגם, "אז מה אם לכ-ו-ל-ם יש. לנו אין וגם לא יהיה." כך הייתה אומרת אימא בפסקנות.

הילה, אחותי המעצבנת, עוד הוסיפה, "תפנים...". היא סתם מתלהבת מזה שהיא יודעת מילים של מבוגרים.

כל פעם אחרי שיחה כזאת, הייתי הולך לחדר ונועל עם מפתח, כדי שאף אחד לא יכנס. עד שפעם אחת הילה החביאה לי את המפתח ומאז אני לא נועל.

 

אני הכי שונא את יום ראשון. הוא תמיד בא אחרי שבת, אחרי שכבר התרגלת לבית, ואז צריכים לשוב שוב פעם ללימודים ולשיעורי בית.

עומר קנה אופניים חדשות, בצבע שחור-כחול, אופני הרים כאלו, עם ריח של חדש. הוא בא איתן ביום ראשון והראה לכולם. אני יודע שהוא מנסה להשוויץ. בשיעור ינון העביר לי פתק. הוא שאל אם אני רוצה לבוא לשחק כדורגל היום בארבע, והוסיף ציור קטן של המורה בצד הדף עם חץ- "נכון שזה דומה?"

זה היה דומה למן צפרדע לא ממש מוצלחת, עם הלשון בחוץ. כתבתי לו שכן ושלחתי בחזרה.

המורה תפסה אותנו. ניסיתי לומר לה שזה פרטי, וחדר"ג ועוד כל מיני, אבל היא דווקא התעקשה לקבל את הפתק. נראה לי שהיא קראה אותו.  

בסוף השיעור, מנינו ינון ואני את הנזקים. המורה חשבה שאני שלחתי את הפתק לינון ולכן זה פחות באשמתו, אז הוא קיבל עונש לכתוב מאה פעמים "אוי לרשע ואוי לשכנו", ואני נענשתי להישאר בכיתה עשרים דקות אחרי שכולם הולכים הביתה .

דווקא התאים לי. תמיד אימא מתלוננת שאני "משייט" בדרך הביתה. הפעם יהיה לי תירוץ.

בסוף היום, אחרי שכולם הלכו, אני נשארתי בכיתה. חיכיתי בכיתה לבד עד שעברו עשרים דקות בשעון (כי אני לא מרמה) ואז הרמתי את הכיסא, שמתי את התיק והלכתי.

יצאתי מהשער של הבית ספר. היה חם. כמעט ולא היה אף אחד בחוץ. כולם אכלו ארוחת צהריים בבתים שלהם. הלכתי על קצה המדרכה המרוחק מהכביש. חצי על המדרכה, חצי על העפר. זה היה נחמד.

כשראיתי איזו חיפושית מעניינת, עצרתי ובחנתי אותה. שמתי מקל לפניה וחיכיתי לראות אם היא תעלה או לא.

החלטתי לעשות דרך אירוך, בגלל שגם ככה איחרתי, וללכת דרך בית החרושת לתפוזים.

בית החרושת לתפוזים היה מן מבנה בגודל בינוני. יותר גדול מהבית שלי, אבל יותר קטן מבית הספר. פעם סחטו שם תפוזים רקובים שהם לא למאכל. את המיץ מכרו בבקבוקים. את הקליפות נתנו לפרות שברפת.

היום כבר אין שם תפוזים, רק כשמתקרבים אפשר להריח את הריח החמוץ של התפוזים שנשאר שם.

 

הכביש התחלף בשביל עפר. צעדתי לאט לאורך תעלת הניקוז שלצידו.

פתאום שמעתי משהו. זה לא היה קול של בן-אדם, זו הייתה מן יללה כזו, אבל לא ממש יללה, זה היה חלש מדי. זה היה מן... יבבה.

מישהו בכה בתעלה.

הסתכלתי לראות מאיפה זה בא. התעלה הייתה מכוסה בשיחים קטנים דוקרניים בחלקים שונים שלה. הקשבתי לקול והתקרבתי לשיח קטן שממנו הוא בקע. הזזתי קצת את השיח. הוא היה קצת דוקר, אבל לא היה אכפת לי. היבבה המשיכה. הזזתי עוד קצת את הענפים, וראיתי משהו זז.... עין.

שברתי את הענפים אחד-אחד עד שחשפתי את הקרקעית. על אדמת התעלה, שכב מקופל... כלב!!

לא האמנתי למזלי הטוב. כמו שאומרים המבוגרים.

כלב! כלב של ממש! כאן פתאום נפל עליי מהשמיים!! כלומר לא ממש מה... לא משנה.   העיקר, שהוא היה כלב. והיו לו ארבע רגליים, חוטם לח, וזנב מכשכש.

הושטתי את ידי אליו בזהירות ונגעתי בראשו באצבעי. הוא הפסיק בשלב הזה ליבב ותקע בי את עיני השוקולד שלו במבט מסוקרן. הוא התרומם כדי לעלות לשפת התעלה והחליק. עזרתי לו לצאת.

עכשיו שמתי לב שהוא לא מאוד גדול. הוא היה די קטן, עם שיער שחור-חום, עיניים חומות גדולות, רגליים בינוניות וגוף עם פרווה לא מאוד ארוכה, אך גם לא קירחת כזאת כמו של פינצ'רים.

כלב רגיל לחלוטין לכל מי שמסתכל עליו סתם ככה. אבל בשבילי... בשבילי הוא היה התגשמות היופי והשלמות עלי אדמות.

הוא התיישב על האדמה. הזנב שלו נע מעט. התיישבתי מולו על הברכיים.

הוא גירד את האוזן בעזרת הרגל האחורית. גירדתי את ראשי במבוכה. "זה כל מה שאני יכול לעשות", התנצלתי. בני אדם הם נורא מוגבלים. חשבתי.

הוא נעמד על רגליו ולא זז. התכופפתי מעט, ונשענתי על הידיים. בהיתי בו. הוא בהה בי בחזרה.

קירבתי את ראשי לאט-לאט לעברו, והתבוננתי באישוניו. הוא לא מצמץ.

הוא קירב את ראשו המדובלל לאט-לאט והמשיך לבהות לי בעיניים.

התקרבתי עוד. האפים שלנו כמעט נגעו אחד בשני.

פתאום האף שלי היה רטוב. הוא ליקק אותי!... קפצתי אחורה בהפתעה. הוא חייך אליי בעיניים.

חייכתי חזרה.

לקחתי את רגלו הקדמית בידי ואמרתי: "אני שי. אני בן 10. גם אני גר כאן. יש לי אבא ואימא ואח תינוק", לאחר שבריר מחשבה הוספתי, "וגם אחות..."

"ואיך קוראים לך?"

הוא הסתכל בי במבט שוקולדי משועשע.

"אני אקרא לך חומי, בסדר?" שאלתי.

הוא המשיך להסתכל.

"יופי. תראה אנחנו נהיה חברים הכי טובים. רגע.... אבל אין לך איזה... אדון כבר, נכון?", פתאום נלחצתי. רק זה חסר לי. כלב של מישהו אחר שיבוא וייקח אותו...

הוא התעטש והרעיד את ראשו הקטן.

נשמתי לרווחה.

"זה..מצוין." שמחתי.

"הי, אולי אתה רעב?" הוצאתי את הסנדוויץ' עם החומוס וזיתים שאימא שמה לי והנחתי לפניו. "תעזור לי לגמור את זה...."

חומי קירב את אפו לסנדוויץ', רחרח אותו קצת בצדדים, ואז התחיל לאכול ממנו ביסים גדולים שלא חשבתי שכלב קטן כמוהו יכול לבלוע.

תוך דקה הוא סיים את הסנדוויץ'. זה חבר אמיתי, חשבתי. לא אמרתי לו את זה, אבל בלב שלי הערכתי אותו עוד יותר.

הצעתי לו לשחק איתי. הוא הסכים בהתלהבות וכשכש בזנב.

זרקתי לו מקל, ולשמחתי, הוא רץ, תפס את המקל בפה והתחיל לכרסם אותו במרץ.

הוא היה חכם מאוד למרות שהוא היה קטן.

"עכשיו תביא לי אותו, חומי!" קראתי אליו.

הוא הסתכל עליי לרגע, חייך, וחזר לכרסם את המקל בהתלהבות.

 

שיחקנו המון משחקים חומי ואני. אפילו שיחקנו תופסת. רצנו בטילים מסביב לבית חרושת, והתחבאנו במכולות הישנות. לא הרגשנו בכלל שירד ערב. כל כך הרבה נהנינו.

כשהבטתי בשעון, היה כבר שבע בערב. נבהלתי. אימא בטח דואגת נורא. מהצהריים לא חזרתי הביתה!

"חומי" קראתי לו. הוא עזב את מחברת דקדוק שלעס בהנאה ורץ אליי.

"חומי, אני צריך ללכת הביתה", אמרתי לו. ופתאום נהיה לי קר.

עיניו החומות החמות התבוננו בי.

"הלוואי שיכולתי לקחת אותך איתי" לחשתי בעצב.

הוא הרכין את הראש. והתחכך ביד שמאל שלי.

גירדתי מאחורי אוזנו השמאלית ונישקתי אותו על הראש המדובלל שלו.

השארתי לו את מכנסי ההתעמלות שהיו לי בתיק. הוא היה כזה קטן, שהוא נכנס לתוכם בלי בעיה.

גם את גרב שמאל שלי השארתי לו. שיהיה לו מה לכרסם.

"זה רק עד מחר" הבטחתי לו. ובאמת התכוונתי.

הרמתי את התיק מהאדמה, אמרתי לו "לילה טוב" אחרון, והלכתי הביתה.

 

אימא השתגעה מרוב דאגה. "היינו צריכים לחפש אותך בכל הבתים של החברים שלך!" אמרה הילה בקנטרנות. אפילו אבא אמר: "זה היה לא אחראי מצידך".

ידעתי שהם צודקים ובכל זאת היה לי מן רגש מוזר כזה בלב.

 

בלילה לא הצלחתי להירדם. חיבקתי את הכרית וחשבתי על חומי. הלכתי לשתות מים במטבח וחשבתי על חומי. כל הזמן חשבתי על זה שהוא לבד שם בבית בחרושת. נשבעתי שמחר אבוא להיות איתו, למרות שאסור להישבע.

 

 

למחרת בבוקר קמתי מוקדם-מוקדם. רציתי שהלימודים יגמרו מהר.

היום כמובן זחל בעצלתיים, והשעון על ידי בקושי התקדם. ינון שאל אותי למה לא באתי למשחק אתמול. אני לא זוכר אפילו מה עניתי לו. כל הזמן חשבתי על חומי.

כשסוף-סוף נגמרו הלימודים, סירבתי להצעתו של ינון ללכת ביחד ורצתי מהר דרך שער בית הספר אל עבר הדרך המובילה לבית החרושת. עוד הספקתי לשמוע את ינון צועק אחריי: "שי, לאן אתה הולך?!"

 

לבית החרושת אף פעם לא הגעתי באותו יום.

 

מצאתי את חומי בדרך לבית החרושת איפה שהכביש מתחלף לדרך עפר.

 

שמעתי את ינון מתנשף מאחוריי. "איכס, שי, תראה זה כלב דרוס!" אמר.

 

לא אמרתי כלום.

הוא לא הבין.

 

 

הוא היה חברי הטוב ביותר.

 



חברות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לפוליטונלה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א אב ה´תשע"א  
סוף עצוב.. סיפור חמוד.
הערה קלה- הסיפור מסופר מזוית עינו של הילד, בשפה של ילד, ואז כשהוא מוצא את הכלב הוא אומר: "בשבילי הוא היה התגשמות היופי והשלמות עלי אדמות."
וזה קצת היה לי מוזר.
חוץ מזה, אהבתי את הדיאלוג מונולוג של הילד עם הכלב, בלי לחכות לתשובה.
י"ב תשרי ה´תשע"ג  
זה עשה לי ריק פעור כשזה נגמר לי ככה בהפתעה.
כבר פנטזתי על רומן שלם מלבלב....
כתוב היטב ונוגע.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד