בנושא
בכרם
חדשות
 
קורבן היום / איש מילים
בביכורים מאז ל´ סיון ה´תשס"ו

קרני השמש הראשונות חודרות מבעד לחלון ומחלצות מאהרון אנחה עמוקה. לא מפני שהעירו אותו משנתו אלא משום שמבשרות הן את תומו של לילה נוסף בלי שינה.

הוא נועץ עיניים זקנות בשמים המתבהרים לאיטם, פניו השזופים מעידים עליו כי אין השמש זרה לו וידיו המיובלות מספרות על שנים של עבודת אדמה. עוד רגע קט הוא שוכב במיטה, מתאפק שלא להעיר את שוכני הבית, אך ניכר בו כי הוא חסר סבלנות ולפתע עולה ארשת של נחישות על פניו ובבת אחת הוא מתרומם מן המיטה, חונק אנקת כאב מיוסרת וניגש לאיטו אל החלון.

 

בחוץ, פורח האביב בכל יופיו. הוא חשש כי השרב יכה היום, אך דומה כי משמים חסו עליו וזימנו לו רוח קלילה שתפיח קצת חיים בעצמותיו הדואבות. השמש, שעתה כבר ניתן לראותה מבצבצת מעל צמרת העץ שממול, שולחת אליו חיוך מזמין וקרניה משחקות באגלי הטל שעל הפרחים, כאילו לועגות לזקנתו וקוראות לו לבוא ולהשתובב עימן כבימים עברו. מעבר לחצר עומד הטנדר הישן שלו, מהודר ונאה כפי שלא היה מעולם. לבקשתו, ניקו אותו, אתמול, הנכדים ואף קישטו אותו בירק ובסרטים צבעוניים. הארגז שלו, מבריק כפי שלא הבריק מעולם, צבוע בצבעים חדשים ועליו בנויה במה מיוחדת, בצבעי זהב וכסף ובראשה התושבת המיוחדת עבור הסלסילה.

 

מביט בו, אהרון, בטנדר והטנדר משיב לו במבט משלו כמזמין אותו לצאת למסע.

"עוד מעט", ממלמל אהרון בחיוך, "עוד מעט, אין לך סבלנות?" ובדברו, כאילו מזדקפת קומתו הכפופה וזיק של שובבות ניצת בעיניו. כל גופו נשען קדימה כמבקש להסתער ולצאת לדרך.

 

"כבר קמת אבא? מה קרה? מישהו זרק אותך מהמיטה?"

אהרון מביט בבנו באהבה. ילד טוב, הוא חושב לעצמו ובליבו נמסכת גאווה.

 

נדב עומד מולו, גבוה וחסון. גופו גוף גבר, אך פניו פני נער שובבים. הוא צוהל לקראת אביו וחיוכו השובב עומד בניגוד מוחלט לגופו העומד יציב על הקרקע ולידיו המלמדות עליו כי גם הוא יודע טעמה של עבודה קשה.

 

"הכל מוכן?" שואל אהרון.

"הכל מוכן אבא. הכל מוכן כבר מאתמול. ומה איתך אבא? איך אתה מרגיש היום?"

"אני חי, לא? אני עומד על שתי רגלי. מה עוד יכול אדם לבקש? איפה אחיך? כדאי שתקרא לו, ככל שנקדים לצאת כך נסבול פחות פקקים בדרך."

"אביהו כבר במטבח, אבא. הוא מכין קפה."

 

במטבח עומד אביהו ליד הכירה ובוחש את הקפה. אי אפשר לטעות בו, אחיו של נדב הוא. כמוהו ניחן בקומה תמירה ובמבנה חסון, כמוהו נטועות רגליו באדמה. אך ידיו מעידות עליו כי אין פרנסתו על עבודת האדמה ובפניו אין זכר לשובבות של אחיו.

 

הוא מביט באביו בדאגה, בעת שזה נכנס למטבח.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה אבא? אתה יודע שהרופא אמר לך לנוח."

"אביהו, תפסיק לבלבל את המוח. כל ימי אני עובד את האדמה. בכל פעם שהציץ פרי ראשון על עץ, מיהרתי לסמן אותו בסרט אדום, מקווה שהפעם יקרה הנס ואוכל להביא אותו אל בית המקדש. והנה סוף סוף זכינו ובית המקדש נבנה ואתה רוצה שאשאר במיטה?"

"אני יודע אבא, אבל בכל זאת, אתה לא בריא, הדרך הזו לא טובה בשבילך. נדב ואני יכולים להעלות את הביכורים עבורך הפעם ואתה תבוא בשנה הבאה."

"אני לא יודע כמה זמן נותר לי לחיות אביהו, אבל את הזמן שנותר לי, אני מתכוון לחיות. אין כל טעם להיות פה, בעולם הזה, אם אני מתנהג כאילו אני כבר מת."

"לנוח במיטה ולהבריא זה לא נקרא להתנהג כמו מת, אבא."

"די אביהו", אומר נדב, "תפסיק להתנהג כאילו הוא הילד שלך. שנינו יודעים שאם הוא החליט, לא תשנה את דעתו. בוא נשתה את הקפה ונצא לדרך."

"תודה לאל שיש פה אחד שמדבר לעניין", אומר אהרון וניגש בנחישות אל השולחן, מנסה בלא הצלחה להסתיר מהם את חולשת רגליו.

 

כשיצאו החוצה, לא הייתה עדיין נפש חיה בחוץ, אך השמש כבר עמדה במלואה בראש העצים, פרפרים רפרפו בכנפיהם בין עלי הפרחים וגעיית הפרות נשמעה עולה מן הרפת, קוראת לרפתן שיבוא וישחררן מעומס החלב. הטנדר נצץ בשמש, מחדיר בהם תחושה של חג ונדב, בפנים רציניות, שלא כהרגלו, הרים בחרדת קודש את סלסילת הפירות, הניח אותה במקומה על הבמה, מעגנה היטב ומוודא כי כל פרי מונח על מצע רך, מרופד היטב, מוגן מפני טלטלות הדרך. לאחר מכן נכנסו שלושתם אל תוך הטנדר וזה הגיב בקריאות שמחה לסיבוב המפתח במצת ובקול גרגור של הנאה יצא לדרך.

 

מתוך הרגל, נשלחה ידו של נדב אל הרדיו, מבקשת להשמיע מוזיקה של בוקר, אך אהרון, בזריזות מפתיעה עצר בעדו.

"עזוב את הרדיו נדב. זה לא יום לרדיו. תן ליהנות מקולו של הטבע, תן לחיות את היום."

הטנדר, כאילו שמע את קריאת החיים של הזקן, שינס מותניו והאיץ בתנופה מחודשת במעלה הדרך, נהנה מן השקט של שעת בוקר מוקדמת, בטרם יצאו ההמונים אל הכביש.

 

הדרך התפתלה במורדות הגולן גולשת לאיטה אל שפת הכינרת וזו מצידה, כאילו עלתה וגאתה לקראתם, מדושנת ומלאה מגשמי הברכה שירדו עליה במשך החורף, לעתים נגלית אליהם בחיוך ולעתים מסתתרת מאחורי מטעי הבננות והסוּף. לא עבר זמן רב והם נפרדו ממנה בצביטה קלה של צער והמשיכו בדרכם אל הבקעה.

 

ההרים סביבם חגגו בירוק טרי ומלא חיים ולצידם התנשאו עצי התמר במטעים, ענפיהם מתנועעים ברוח הקלה והם מרכינים קמעה את ראשם בברכת הדרך.

 

בשערי הקיבוצים יכלו להבחין ברכבים ראשונים המצטרפים אליהם בדרכם, נושאים עימם ביכורי פרי אל הר הבית וכשהגיעו לפאתי בית שאן כבר השתרכה מאחוריהם שיירה עליזה של משכימי קום.

 

אביהו הביט על אביו באהבה. כמה הוא נרגש, חשב, כמה הוא שמח, טוב שלא נתן לי לשכנע אותו להישאר בבית. הוא נראה כאילו נעשה צעיר בעשרים שנה.

 

אהרון, הסיט מעט את שרוול חולצתו הלבנה והביט במספר הכחול שעל זרועו. דמעות עלו בעיניו כשחשב על הוריו ואחיו שנשארו שם ומאליהן הוסטו עיניו אל שני בניו החסונים ושפתיו החלו למלמל את ההלל.

 

ככל שהתקרבו לירושלים, הלך מספר המכוניות סביבם ועלה עד שלא הייתה להם עוד ברירה אלא להאט את מהירות נסיעתם. בדרך העולה אל העיר, כבר מצאו עצמם מזדחלים לאיטם בתוך שיירה אדירה, אך הם לא נתנו לעיכוב להעכיר את רוחם. כמו ילדים קטנים עלצו למראה כל מכונית מקושטת ובידיהם נפנפו לשלום להמוני האדם שעמדו בצידי הדרך, מנופפים בדגלים וקוראים אליהם קריאות שמחה.

 

בתוך העיר עמדו שוטרים וכיוונו את התנועה וככל שניסו להתקרב אל העיר העתיקה, כך הרחיקו אותם השוטרים יותר ויותר.

"אין ברירה", אמר אהרון, "נצטרך לחנות וללכת ברגל."

"איך תלך ברגל, אבא", שאל אביהו, "יש לך כוח בשביל זה?"

"היום יש לי כוח להכל", אמר אביו.

"שטויות", אמר נדב, "תנו לי שתי דקות ואני מפרק את הבמה מאחורה. אבא ישב עליה ואנחנו נרים אותו עד אל בית המקדש."

 

בפאתי העיר העתיקה, כבר הייתה השמש באמצע השמים. הדרכים העולות אל שער יפו ואל שער ציון היו צבועות בלבן חולצות החוגגים ובשלל צבעי הפרחים, שקישטו את הסלסילות שבידיהם. לעתים, צעדו כולם בשקט מופתי, המומים מגודל המעמד, מקדושת היום, ולעיתים, לא עמדו עוד בהתרגשות ופרצו בשירת הלל נרגשת.

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו."

 

אהרון חש איך ליבו דופק בעוז. הוא ניגב זיעה קרה ממצחו ומלמל עם החוגגים את מילות השיר. לפתע פילח כאב עז את חזהו ולרגע נעתקה נשימתו. הוא הביט בבניו, שניהם הביטו משולהבים בקהל החוגגים. מול עיניו המשתאות ראה אהרון את שערי השמים נפתחים ושתי שורות של מלאכים עומדים משני צידי השער בעמידת דום מתוחה.

"תראו", צעק אל בניו והצביע אל השמים, "תראו."

אך הם היו מרוכזים בקהל החוגגים ולא שמעו את קריאתו.

 

בתוך חומות העיר זרם נחל מים חיים, מן המעיין שבאבן השתייה והמוני החוגגים עצרו לשטוף בו את פניהם ולשתות ממימיו, שכטעמם לא טעמו מעולם. אך איש לא התעכב שם זמן רב מדי, שכן כולם מיהרו להגיע אל הבית הגדול. והנה, מעל בתי העיר, נוגהָ באור מיוחד משל עצמו, עמד הבית הקדוש, יפה מכל שדמיינו אי פעם, רב הוד והדר, גדול ונישא ויחד עם זאת צנוע ואינו מאיים, אלא מזמין אותך לבוא בשעריו. ההמונים שבקהל לא יכלו שלא להרגיש כיצד נפתח ליבם לרווחה ופרץ של אהבה ואמונה שוטף את גופם. ידיים אחזו בידיים, כתפיים נצמדו אל כתפיים וכולם כאיש אחד פתחו בריקוד של שמחה וקדושה בדרך העולה אל הר הבית.

 

בקרן זווית עמדו נדב ואביהו והביטו בקהל ודמעות בעיניהם. על הבמה שהחזיקו בידיהם היה מונח אביהם. סביבם היו מפוזרים פירות הביכורים, כאילו ניסו לפרוץ מן הסלסילה ולהצטרף אל קהל החוגגים, אך גם הם, כמו בעליהם, נותרו בלא רוח חיים.

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ תמוז ה´תשס"ו  
תיאור ריאליסטי יפה של מציאות עתידית.
לא בטוח שהבנתי את ההיפוך של מות אהרן במקום מות נדב ואביהוא.
א´ תמוז ה´תשס"ו  
תודה רבה על התגובה. כבר התחלתי לחשוב שאני היחיד עלי אדמות שאוהב את הסיפור הזה

באשר לשאלתך.
אין כל משמעות להיפוך המדובר. בחרתי בשמות מתוך רצון לרמז על הכמיהה אל המשכן ואל עבודת הקודש. מעבר לכך, אין להם כל משמעות.

איל
א´ תמוז ה´תשס"ו  
כיף לקרוא, תיאורים חיים וסוף טוב למרות שלא "הפי אנד"
מי יתן...
י"ז תמוז ה´תשס"ו  
מרגש מאד!!!!!!
אתה נהדר
אפילו הסוף לא ממש עצוב, הוא הרי זכה ליום מרגש, ראה מלאכים....
י"ז תמוז ה´תשס"ו  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד