המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
רחפתנים / איש מילים
בביכורים מאז ב´ סיון ה´תשס"ו

וואו, הפיצוץ הזה היה קרוב.

 

שכבתי בין השיחים על יד בית הספר והסתכלתי באנשים המתרוצצים מצד לצד, מבוהלים מן הפיצוץ של הקסאם. מצא חן בעיני, שאני יכול לראות אותם, אבל הם לא יכולים לראות אותי. זה היה לי קצת מוזר שאני בכלל לא מפחד, בדרך כלל הפיצוצים האלה מאוד מבהילים אותי, אבל הפעם, לא יודע למה, הייתי רגוע לגמרי.

 

אתה בא או לא?

 

הקול הגיע מאחורי, ואני הסתובבתי לראות מי זה. להפתעתי, עמד שם רחפתן קטן והסתכל בי בקוצר רוח. האמת היא שלא היה לי מושג מאיפה אני יודע שזה רחפתן. בחיים שלי לא ראיתי רחפתן לפני כן ואפילו לא ידעתי שיש דבר כזה ובכל זאת, ברגע שראיתי אותו ידעתי, בכלל בלי לחשוב, שזה רחפתן.

 

הוא היה נמוך, ירקרק, כמעט בלתי נראה, על רקע השיח שלידו עמד. היו לו ראש וידיים, כמו של אדם, אך חלק הגוף התחתון שלו היה רחב כמו חצאית וריחף מעל הקרקע. הוא נע מצד לצד, בלי שיכולתי לראות שהוא עושה משהו בשביל לזוז, כאילו הרוח, היא שמניעה אותו בעדינות.

 

בוא כבר, הוא אמר לי, מתחיל להיות פה מסוכן. ובלי לחכות אף רגע הוא הסתובב ונעלם בתוך הקיר של בית הספר.

 

עמדתי שם המום והסתכלתי בקיר, מנסה להבין איך הוא נבלע בתוכו. שלחתי יד אל עבר הקיר ולהפתעתי היד נכנסה פנימה, בלי שום מאמץ, כאילו היה זה אויר. משכתי את היד בבהלה חזרה החוצה, עומד שם ומסתכל בקיר ולא יכול להאמין. פתאום יצא מן הקיר ראשו של הרחפתן והוא הסתכל בי בכעס. מה קורה לך? כמה זמן אני צריך לחכות? ובלי להמתין לתשובה הוא הושיט יד, אחז בידי ומשך אותי בבת אחת אל תוך הקיר.

 

איבדתי את שיווי המשקל שלי ומצאתי את עצמי שוכב על הרצפה בתוך גן מרהיב, מלא בפרחים צבעוניים ובמזרקות מים יפיפיות שמילאו את האוויר ברסיסי מים נוצצים, אך לא יכולתי להתפעל מן המראה כי עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה כאן, משך אותי הרחפתן בידי והחל לרוץ במהירות כשהוא מושך אותי אחריו.

 

תוך שניות פרצנו בריצה דרך שער הגן, ישר אל מן דבר מוזר, שנראה כמו מגהץ גדול. להפתעתי הרבה נכנסנו אל תוך המגהץ ומיד המריא המגהץ באויר ואנו טסנו משם במהירות אדירה.

 

בתוך המגהץ ישבו שלושה רחפתנים נוספים ודיברו ביניהם. ברגע שנכנסנו פנימה הם השתתקו והביטו בנו בכעס.

השתגעת? שאל אחד מהם, מה פתאום אתה מביא לפה בן אדם?

זה לא בן אדם, אמר הרחפתן כשהוא אוחז חזק בידי, זה ילד. וחוץ מזה אנחנו צריכים את העזרה שלו. בלעדיו לא נוכל להצליח.

אני מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה, אמר הרחפתן השני. אם בני האדם ידעו איך למצוא אותנו, אנחנו נהיה בצרות אמיתיות.

אנחנו כבר בצרות, אמר הרחפתן שלי, וחוץ מזה, הוא לא סתם ילד, הוא הנבחר.

מאיפה אתה יודע שהוא הנבחר? שאל אחד הרחפתנים האחרים.

אני פשוט יודע. עובדה שברגע שהוא ראה אותי הוא ידע שאני רחפתן. לא הייתי צריך להסביר לו כלום.

סליחה, אמרתי, אבל מישהו יכול להסביר לי איפה אני נמצא ומה אני עושה פה?

הנבחר, מה?  צעק אחד הרחפתנים, לא היית צריך להסביר לו כלום, נכון? בטח שלא היית צריך להסביר לו כלום, כי הוא לא יודע כלום!!!

תגידו לי, אני פעם אכזבתי אתכם? אולי פעם אחת תסמכו עלי ולא תתווכחו איתי על כל דבר? אני אומר לכם שזה הנבחר. תפסיקו להבהיל אותו ותנו לי להסביר לו בשקט מה קורה.

 

עוד הם מתווכחים והמגהץ נחת. יצאנו החוצה אל נוף מדברי מוזר. סביבנו היו דיונות של חול ירקרק, מעלינו היו פרושים שמים צהובים ובמרכזם שמש כחולה. מולנו עמדה הטירה המוזרה ביותר שראיתי בימי חיי. היתה לה צורה של טירה עתיקה, כזו שרואים בסרטים על אבירים ומלכים, אך היא לא היתה בנויה מאבן, אלא מחומר לבן שלא הצלחתי להבין מהו.

את האוויר פילחו שאגות של צופרי אזעקה והשומרים של הטירה קראו לנו בבהלה,

מהר, היכנסו פנימה, ההפגזה עומדת להתחיל בכל רגע.

 

מיהרנו פנימה אל תוך הטירה. ניסיתי להבין מהרחפתנים שאתי, היכן אנחנו ולמה הביאו אותי לכאן, אבל הם היו עסוקים בוויכוח שלהם ובכלל לא שמו לב לשאלותי.

בתוך הטירה התרוצצו רחפתנים שונים לכל הכיוונים, חלקם מחלקים פקודות, חלקם קוראים קריאות בהלה וחלקם סתם מתרוצצים מצד לצד ומוסיפים על הבלגן. אחד הרחפתנים, שהיה לבוש בבגדים מהודרים במיוחד וחילק פקודות לכולם, הבחין בנו לפתע ועצר ממרוצתו.

זה המלך שטוטיה השלושה עשר, לחש לי אחד הרחפתנים.

קובי!!! קרא אלי המלך שטוטיה, הגעת סוף סוף.

מאיפה אתה יודע איך קוראים לי? שאלתי.

מה זאת אומרת, מאיפה אני יודע? קלדעת הודיע לנו ברגע שהוא מצא אותך.

קלדעת? מי זה קלדעת?

מה קורה לך קובי? קלדעת, זה הרחפתן שהביא אותך לכאן. כל כך שמחתי לשמוע שהוא מצא את הנבחר.

איזה נבחר? על מה אתה מדבר?

אתה הנבחר, קובי. חיכינו לך.

אני? אני רק ילד.

אתה אולי רק ילד, אבל עליך מדברת הנבואה. הנה, תראה בעצמך.

הוא הפנה אותי אל אחד הקירות ועליו ראיתי, לתדהמתי, ציור גדול שלי ומתחתיו מן כתב מוזר בשפה לא מובנת לי.

אתה רואה? אמר לי המלך שטוטיה, הנבואה אמרה לנו שתגיע ותעזור לנו לנצח במלחמה.

הסתכלתי בנבואה ולא יכולתי להאמין. הציור היה ממש מדויק, זה הייתי אני, לא היה שום ספק בכך. איך ידעו הנביאים שלהם שאני עומד להגיע? הכל היה כל כך מוזר.

ממתי הנבואה הזו פה? שאלתי את המלך שטוטיה.

ציירנו אותה הבוקר, מיד אחרי שקלדעת הודיע לנו כי מצא אותך, ענה לי המלך בשביעות רצון מופגנת.

הבוקר??? שאלתי בכעס, אז איזו מן נבואה זו? זו לא יכולה להיות נבואה אם כתבתם אותה רק אחרי שידעתם שאני בא.

אל תדבר שטויות, בודאי שזו נבואה, תסתכל בעצמך. היא כתובה בכתב עתיק ויש בה ציור שלך. זו נבואה וגמרנו ואל תעיז להתווכח עם המלך שטוטיה!!!

 

רציתי לענות לו, אך באותו הרגע החלו להישמע פיצוצים.

הפגזה, צעק המלך שטוטיה, כולם לעמדות, להכין את התותחים, תהיו אמיצים, רחפתנים, הנבחר איתנו, אנחנו ננצח.

עוד הוא צועק ומסביבנו החלו ליפול שקיות שהתפוצצו ברגע שפגעו ברצפה והתיזו מים לכל עבר.

שקיות מים? שאלתי והתחלתי לצחוק. שקיות מים? זו ההפגזה שלכם?

זה לא מצחיק, ענה לי המלך שטוטיה בכעס. הסתכלת על הטירה שלי? ממה היא עשויה לדעתך? מסוכר! אתה לא רואה שהרצפה נמסה בכל מקום שבו פוגעת שקית? הם הורסים לי את הטירה.

 

עוד לא גמר המלך את דבריו ושקית מים גדולה התפוצצה הישר על ראשו והרטיבה את כולו.

פושעים!!!!!!! צעק המלך בזעם. חדי רגל חוצפנים. אני אראה לכם מה זה להתעסק עם המלך שטוטיה השלושה עשר. רחפתנייייייים לעמדווווות.

 

הוא התחיל לרוץ אל עבר החומה ולטפס במדרגות אל עמדת הירי שבראשה וקלדעת ואני רצנו בעקבותיו.

מי הם חדי הרגל? שאלתי, מתנשף, את קלדעת, תוך כדי שאנחנו מטפסים במדרגות.

חדי הרגל הם האויבים שלנו, ענה לי קלדעת, אנחנו נלחמים בהם כבר מאה שנים.

בראש המדרגות החל אחד הרחפתנים לטעון אל תוך התותח שקיות מלאות באבקה שחורה.

מה אתם יורים עליהם? שאלתי.

אבקת פלפל שחור, ענה לי המלך שטוטיה והושיט לי משקפת. קח, תראה בעצמך.

 

מבעד למשקפת יכולתי לראות את חדי הרגל. הם דמו לרחפתנים בהכל מלבד בחלק גופם התחתון. במקום שגופם יראה כמו חצאית המרחפת מעל האדמה, היתה להם רגל אחת חדה, שננעצה באדמה ועליה הם דילגו ממקום למקום.

 

שקיות הפלפל, שירו לעברם הרחפתנים, התפוצצו בכל מקום, מפזרות את האבקה שלהם לכל עבר. חדי הרגל החלו להתעטש בקול ובכל מקום יכולת לראות חדי רגל, אשר מאבדים את שיווי משקלם, בגלל העיטוש ונופלים אל הרצפה.

 

חה!! קרא המלך בשמחה, תראה אותם נופלים. ראית פעם משהו יותר מצחיק מזה?

והוא והרחפתנים האחרים פצחו בשירה וריקודים.

נשף!!! קרא המלך בקול, היום אנחנו עושים נשף גדול. חגיגה כזו עוד לא ראה איש מימיו. כולם לאולם הגדול. עכשיו!!!

 

באולם הגדול עמדו שולחנות עמוסים באוכל ומאות רחפתנים ישבו סביבם ואכלו בהנאה. מכל עבר זהרו זיקוקים והאירו את חלל האולם באור צבעוני. תזמורת גדולה נגנה מנגינות שמחות בעוד להקת רקדנים מחוללת על הבמה ולהטוטנים וליצנים משעשעים את כולם בלהטוטים שונים ומשונים.

 

אני ישבתי בין המלך שטוטיה לבין קלדעת ושניהם לא הפסיקו לרגע להגיש לי עוד ועוד מאכלים.

אדוני המלך, שאלתי, על מה בעצם אתם נלחמים?

מה? שאל המלך, שלא הצליח לשמוע אותי בכל ההמולה.

למה יש מלחמה ביניכם לבין חדי הרגל? צעקתי אליו.

אף אחד לא יודע, צעק אלי חזרה, ככה זה היה מאז ומתמיד, אנחנו פשוט נלחמים.

זה נראה לי מטופש. למה אתם לא מפסיקים את זה?

אי אפשר סתם ככה להפסיק מלחמה. אנחנו נלחמים כבר מאה שנים.

למה לא תדבר עם המלך של חדי הרגל ותציע לו לעשות שלום?

שלום? השתגעת? זה נורא משעמם. מה נעשה כל יום, אם לא נילחם?

 

רציתי להסביר לו ששלום הרבה יותר טוב ממלחמה ושיש הרבה דברים שאפשר לעשות גם בלי להילחם, אבל קלדעת הושיט לי כוס גדולה ובתוכה משקה סגול ואמר לי, תשתה את זה, זה הדבר הכי טעים שטעמת כל חייך.

 

ברגע ששתיתי מן הכוס החל הכל מסביבי להסתובב במעגלים. הרקדנים התערבבו עם הלוליינים, התזמורת עם הזיקוקים וכל הצבעים שבחדר התערבבו ביחד והפכו יותר ויותר כהים עד שהכל מסביבי נהיה שחור ולא יכולתי לא לראות ולא לשמוע כלום.

 

אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל כשפתחתי את עיני שכבתי בחדר לבן. האור הכאיב לי ולקח לי זמן עד שיכולתי לראות מה קורה מסביבי.

אחות, בואי מהר, הוא פתח את העיניים, שמעתי את קולה של אמא שלי קורא.

אמא? שאלתי, זו את?

לאט לאט הפניתי את ראשי ויכולתי לראות כי אני שוכב במיטת בית החולים וליד מיטתי עומדים אמא ואבא ומחייכים אלי.

מה אני עושה פה? שאלתי.

אתה לא זוכר כלום? שאלה אמא. הקסאם נפל ממש לידך, כשהחובשים הביאו אותך לבית החולים היית בלי הכרה. תודה לאל שהתעוררת, אבא ואני נורא דאגנו.

 

אל תדאגי אמא, אמרתי, אלה רק שקיות מים. זו המלחמה המצחיקה הזו של חדי הרגל והרחפתנים.

רק כשאמרתי את זה, הרגשתי פתאום את הכאב החזק בראש וכשעצמתי את עיני, שאלתי את אמא בלחש:

אני רק דמיינתי, נכון? לא באמת הייתי עם הרחפתנים.

אבל אמא לא ענתה לי ואני יכולתי לשמוע אותה בוכה בשקט לידי.

 



מד"ב ופנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ סיון ה´תשס"ו  

חוץ מהמסקנה בעניני מלחמה ושלום- אהבתי מאד מאד! זורם בקלילות, ולמרות שהוא נוגע בבידיוני הוא לא מאיים...
מחר נקריא לילדים...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד