המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ציפורים בראש / *רעות*
בביכורים מאז א´ סיון ה´תשס"ו

בס"ד

ציפורים בראש

 

שלומי ואביגיל אהבו יותר מכל לריב. היו להם גם תחביבים אחרים והם לעולם לא היו מודים שהם נהנים להרביץ, למשוך בשיער, לחנוק, לבעוט ולהציק זה לזו, אבל בתוך תוכם שניהם למעשה נהנו מהמריבות הבלתי פוסקות שלהם. ההורים שלהם, כמובן, היו פחות מרוצים. רצים אחריהם כל היום בניסיון לתלוש אותם זה מזרועותיו של זה, היו אלה בד"כ מותשים וכעוסים ביותר. לכן, לא יקשה להבין איך הורים נורמליים לגמרי יסכימו להצעה כל כך לא נורמלית כמו זו שפקדה אותם באותה חופשת קיץ...

 

קולות שגרתיים של חבטות, קללות וצרחות נשמעו מהחדר הקטן שבסוף המסדרון. אבא שלהם פתח אותה בעייפות, מביט בבתו בת השלוש עשרה הצורחת על בן האחת עשרה כמעט בלי שליטה.            

"אז איך בדיוק היא נעלמה אם לא אתה שחררת אותה?!"

שלומי, בפרצוף מיתמם ומאד לא משכנע מלמל משהו על שלציפור בטח פשוט נמאס לאכול מהמזון המגעיל שאביגיל מאכילה אותה.

"איך אתה מעז?!?! בחיים הן לא היו מצליחות להשיג לבד את האוכל שאני מספקת להן!!"

"טוב, אז אולי היא פשוט מתה..."

"ונעלמה?!?! על מי אתה עובד?! ומצאתי אותה רק אתמול!! אני אהרוג אותך!!!" צווחה אביגיל.

 

אבא שלהם לא היה צריך לחשוב הרבה כדי להבין. שלומי שוב שיחרר את אחת הציפורים של אביגיל. אם היה משהו חביב על אביגיל כמעט כמו המריבות עם שלומי, אז היה זה אוסף הציפורים שלה. ערמות של כלובים מסריחים תמיד ניצבו בחדר שלה, עמוסים בציפורים מכל הסוגים שאביגיל כלאה בשיטות שהיא פיתחה לבד. מתוך רחמים, וגם מפני חשש לצפיפות מוגזמת, הייתה אביגיל משחררת כל ציפור אחרי כמה חודשים (חוץ מציפור אחת שנקראה "סינדרלה", ציפור שאביגיל אהבה יותר מכולן ושאפילו שלומי לא העז להתקרב אליה). שלומי, מצדו, נהג אחת ליום או ליומיים לפתוח כלוב אחר ולשחרר ציפור אל האוויר הפתוח, מעשה שתמיד היה מספק להם סיבה לחמש שעות של מכות וצרחות.

 

בפנים זעופות פנה אביהם אל שלומי. "למה שחררת את הציפור?"

"טוב, היא ממש צפצפה...היה לה כזה מקור מסכן, חמוד..."

"שקרן! סתם רצית להרגיז..."

"אני חושב שהן דיי שונאות את אביגיל, בעצם..."

"אני ש ו נ א ת אותך!"

"קיבלנו מכתב מדודה ג'וליה" צעק אביהם ביאוש.

זה פעל. שניהם בהו בו, נדהמים.

 

"המשוגעת הזאת שחיה בבית עם חמישים קומות...?"

"זאת שלא דיברתם אתה מאז שהייתי בת שלוש...?"

"ההיא מהגליל...?"

"כן, כן" הנהן אביהם, "היא רוצה שתבואו אליה לביקור לכל חופשת הקיץ".

השניים בהו אחד בשני, נדהמים. דודה ג'וליה הייתה הספור הכי מסתורי והכי מעניין במשפחה. זקנה משוגעת שחיה לבדה בבית בן חמישים קומות, אשה שפשוט ניתקה קשר עם כל קרוביה בלי שום סיבה נראית לעין. הבית, כך סיפרה להם אמא, ניצב ב"חור" יפהפה הגובל ביער חשוך ורחוק מכל מה שמזכיר בכלל בני אדם (לא שאילת הייתה הרבה פחות "חור", אבל באילת לפחות היו אנשים). לאף אחד לא היה ברור מה הספור שלה, ואף אחד גם לא באמת התעניין...אולי בגלל שהדודה הייתה כל כך שקועה בעצמה וכל כך לא מתעניינת באחרים.

כששמעו כי הזקנה שלחה מכתב בו היא מזמינה את "שני הקטנים" (שלומי עיקם את פרצופו) לביקור ושהוריהם, באופן מפתיע, דווקא אהבו את הרעיון (חופשה אחת שקטה לא באמת תזיק לאף אחד), לא היה קץ לאושרם.

 

"את קולטת?! הרים, יער אפל ובית עם חמישים קומות! מה יותר מגניב מזה?!" שאל שלומי, זורק זוג חולצות לתיק בהתלהבות.

אביגיל הסכימה אתו, אבל לא ענתה, תוהה איפה מסתובבת עכשיו הציפור שלה ואם היא מתגעגעת אליה.

 

שלושה ימים לאחר מכן ירדו שלומי ואביגיל אל המכונית, שלומי אוחז תיק גב זעיר ואביגיל מתמרנת בין מזוודה ענקית, תיק עוד יותר ענק ועשרים כלובים עם ציפורים מצפצפות. אמא שלהם צווחה על שלומי שלא לוקחים שתי חולצות וזוג אחד של מכנסיים לחופשה שלמה ולבתה הודיעה שהיא יכולה לשכוח מהציפורים שלה במהלך הביקור.

"תיפרדי מהן יפה ותעזבי אותן כבר, אני לא חושבת שדודה שלך תשמח לארח אותן ואני לא מוכנה לשמוע את המקהלה שלהן בכל שש שעות הנסיעה!"

מובן ששלומי לא בדיוק שש לעלות למעלה ולארוז שנית ושאביגיל לא ויתרה בקלות, אך לבסוף עלה שלומי המובס לאריזה מחודשת ואביגיל התפשרה עם אמה על סינדרלה, שולחת בדמעות את ציפוריה אל האוויר הפתוח.

 

בשש שעות הנסיעה הספיקו הנופים להתחלף מן הקצה אל הקצה- מבתי המלון הנישאים והצפופים של אילת לשממת המדברים ולבתי המגורים רבי הקומות של המרכז שהלכו ונדלדלו עד לשלוות החידה של הצפון. המקומות הלכו ונעשו פחות ופחות מיושבים, עד שיערות והרים החליפו כליל כל נוף אנושי. השעות עברו על שלומי ואביגיל במריבות על החגורה, בשינה, במריבות על המקום, בשינה, במריבות על הציפורים ובעוד פעם שינה...בסוף, כשהיו שניהם כבר מותשים וחבוטים, בסביבות אחר הצהרים, החנתה אמם את המכונית מול הבית הגדול, אך גם המוזר ביותר שראו השניים מימיהם. הבית, כך נראה, נשק לעננים, הקיסוס מטפס על קירותיו כמפלצת אימתנית, שולח ידיים גם לגינה הפראית, שנראתה כאילו לא ידעה מעולם את נחת המזמרה או הגיזום. הדשא השתפל עד למותניה של אמם, שהביטה במבוכה על העצים המאיימים בתמיהה, כשואלת עצמה מה בעצם היא עושה כאן עם שני יקיריה.

הם התכוונו לדפוק בדלת, אבל מישהו הקדים אותם. עכביש מכוער וגדול הסתובב על הקורים שכיסו את הדלת כולה- מטר וחצי של קורים. "אחלה דירה בשביל עכביש" לחש שלומי. אביגיל שמה לב שגם ציריה של הדלת היו מכוסים באותם קורים סמיכים, ושאל את עצמו אם יש דלת נוספת או שדודתה פשוט לא יוצאת לעולם מביתה. אמם אזרה אומץ, מצאה את המקום הכי מגולה, ונקשה בדלת. כל רחש לא נשמע. היא נקשה שנית, נקישה חזקה יותר. בשלב הבא היו כבר השלושה נוקשים, מצלצלים בפעמון החלוד וצווחים לדודה, תוהים אם היא מסתובבת בקומה השלושים וחמש או בקומה החמישים ואיך, למען ה', היא ציפתה לשמוע אותם. "הודעתי לה שנבוא היום. שלחתי לה מכתב בדואר מיוחד" המהמה אמם ברוגז, מצלצלת בפעמון בפעם המי יודע כמה. הדלת נפתחה.

אשה זקנה מאד עם שיער סמיך וחיוך שחשף שיניים צהובות פתחה את הדלת לרווחה. "שלום חמודים! ישבתי פה ליד הדלת וחיכיתי וחיכיתי...קצת איחרתם, אבל העיקר שאתם כבר כאן. בואו, היכנסו"

שלומי ואביגיל הנדהמים הפנו לעבר אמם מבט שואל, אך היא רק משכה בכתפיה, המומה לא פחות.

"היה קשה להגיע לכאן? אני קצת מנותקת, אתם יודעים...אפילו קווי הטלפון לא מגיעים לכאן..."

"לא, לא נורא" ענתה אמם בקלילות מזויפת, מסתכלת סביבה בחשש. ילדיה הבינו למה היא מתכוונת. החדר היה מטונף לגמרי והדיף ריח חזק של עובש. הכיור היה עמוס בכלים שהכילו כולם את אותה עיסה חומה, סמיכה. הדודה הובילה אותם לכורסאות מטות ליפול, שאכן נפלו ברגע שהם התיישבו עליהן. הדודה לא הרגישה בכך, או העמידה פנים כאילו לא הרגישה בכך, ומיהרה להציע להם תה, שלדעת אביגיל לא היה יותר מכוס מים חמים עם צבע מאכל מוזר.

בסופו של נאום חוצב להבות על החיים המשוגעים שהילדים הולכים לעשות כאן, גירשה הדודה את אמם בבוטות באמרה: "טוב, קשקשנו מספיק, את יכולה ללכת. הם יהיו בסדר גמור".

אמא שלהם פתאום נראתה מאד לא להוטה ללכת ולהשאיר את ילדיה בידיה המקומטות של דודתם, אבל זה כבר היה מאוחר מידי בשביל להתחרט, והיא נסוגה משם, מנשקת ומחבקת אותם ושולחת לעברם מבטים מתנצלים. שלומי בכלל לא חשב שיש לה על מה. המקום הזה היה המקום המיוחד ביותר שראה מימיו, ולא הייתה לו שום כוונה לפספס את ההזדמנות לחקור אותו לעומק.

 

"ועכשיו ילדים" הכריזה דודתם בעליצות, סוגרת את הדלת בפניה של אמם הדואגת, "ארוחת ערב! מה אתם רוצים לאכול?"

"מממ...פיצה, זה יהיה ממש טוב עכשיו" אמר שלומי בלי בושה.

נו טוב, אם זו האווירה, אביגיל הרשתה גם היא לעצמה- "אני מעדיפה חביתה עם לחמנייה".

"אה, אין בעיה חמודים...רק עניין קטן לסדר קודם..." והיא פתחה את הדלת, מביטה באמם המודאגת שעדיין עמדה בפתח בפנים מהוססות, "את מתכוונת ללכת היום?"

"מממ...כן, כמובן" ענתה אמם, שהסמיקה בבושה והסתלקה לה.

לבה של אביגיל החסיר פעימה.

"טוב, אני אלך להכין את ארוחת הערב..."

והדודה צלעה משם הלאה, ממלמלת משהו שרק היא הבינה.

שלומי ואביגיל לא נאלצו לחכות הרבה זמן עד שדודתם קראה להם אל המטבח. על השולחן המטונף לא עמדה צלחת עם פיצה וגם לא חביתה או לחמנייה או שום דבר שהזכיר משהו שאביגיל ושלומי היו מכנים "אוכל". זו הייתה קערה מלאה באותו נוזל סמיך וחום שזיהו קודם בכיור. הדודה מזגה בשמחה לצלחותיהם מן הדייסה המשונה והתכבדה אף היא.

זה היה מגעיל. כן, אסור להגיד על אוכל מגעיל, אבל זה היה מגעיל באמת.

"ביקשנו פיצה וחביתה...היא חירשת או מה?" לחש שלומי לאביגיל, לוגם במאמץ את הכפית השנייה.

"קצת, קצת ילדי!" ענתה הדודה, שלמרבה הפלא שמעה אותו מן הקצה השני של השולחן. שלומי החל לחשוד שהדודה הזו שומעת רק מה שהיא רוצה לשמוע.

לשלומי ולאביגיל נותר רק לסמוך על האוכל שלמרבה המזל הביאו מהבית.

מאוחר יותר, כששלומי ביקש מדודתו ללכת לשירותים, הודיעה הדודה כי השירותים נמצאים בקומה החמישים. "תצטרך לעלות קצת, חמוד" היא הודיעה לו בחביבות.

הוא היה בטוח שהיא מתלוצצת.

"אבל יש כאן הכל! סלון, מטבח..."

"כן, יש כאן הכל, בקומה הזו ובכל הקומות...אפילו מקלחת יש בכל קומה. אבל שירותים, נערי, יש רק בקומה החמישים. אל תשאל אותי למה, זו לא אני שתכננתי את הבית הזה".

"אין מעלית או משהו?" שאלה אביגיל בזעזוע, משתדלת לדבר בנימוס.

"לא, אבל יש מגלשה...אז בדרך חזרה לא תהיה לכם בעיה. אגב, החדר שלכם בקומה השלושים"

אביגיל ושלומי חשבו שהם מתעלפים. הם החלו לטפס. כל הקומות נראו כמעט אותו דבר ולא היה להם שמץ של מושג למה דודה שלהם החליטה למקם אותם דווקא בקומה השלושים אם הקומה השנייה נראתה בדיוק אותו הדבר. בין קומה לקומה הפרידו כארבעים מדרגות, כך שהתנשפו כבר בשנייה.

אחרי שלוש שעות של התנשפויות, הפסקות ותלונות, היו השניים בקומה החמישים, שם חיכו להם שירותים מצחינים שהבטיחו שבפעם הבאה הם פשוט יסתפקו בגינה.

 

באותו ערב הודיעו שלומי ואביגיל  לדודתם כי הם הולכים "לחקור את היער".

"אה, טוב, רק תיזהרו מהיצורים ששוכנים שם" ענתה דודתם בהיסח הדעת.

"אין בעיה" ענה שלומי, צוחק לבדיחה המוזרה של דודתו.

"לא, באמת." הסתובבה אליהם דודתם, מפנה לעברם זוג עיניים רציניות להחריד.

"טוב..." התחיל שלומי, אבל אביגיל מרפקה אותו ואמרה שאין בעיה, הם ייזהרו מאד ובאמת אין לדודה מה לדאוג.

"מה אתה מסתבך אתה?" אמרה לו כשיצאו, "תן לה לקשקש".

 

אביגיל מצאה ציפור יפת תואר שהזכירה את סינדרלה שלה באופן שגרם לה כמעט לרקוד משמחה. "אני אקרא לו סינדרל!" אמרה בהתלהבות, עטה על הציפור המסכנה ששלחה בה מבט מבוהל, אך נשארה במקום...אולי מאובנת מחרדה. אביגיל פספסה בכמה סנטימטרים, אבל הציפור לא עפה ונתנה לאביגיל הזדמנות שנייה שבעקבותיה ישבה הציפור סוף סוף מאחורי סורגים. "סוף סוף" אמרה הציפור בכל עבה ומוזר. שלומי הפנה את ראשו בחרדה לכיוון הציפור. "מ...מה?"

"רק אמרתי שמתחיל להחשיך" חזרה אביגיל בחוסר סבלנות.

"לא...לא את, הציפור..." אמר שלומי, מביט בציפור בחשד. אך זו רק ישבה שם בתום, שורקת שיר נוגה. "היא רצתה שתכלאי אותה. נשבע לך, היא אמרה משהו!"

"אז זו השיטה החדשה? במקום לשחרר אותה פשוט להפחיד אותי? וחוצמזה, זה זכר!"

"תדברי, נו, אין לך אומץ...?" התגרה שלומי בציפור.

 הציפור קרצה.

 

הם התקדמו בשקט, רק יללות מרוחקות מפריעות מידי פעם את דממת הליל.

אביגיל פתאום לא הייתה כל כך בטוחה שהיער הוא מקום הבילוי המועדף עליה. היא לא הצליחה לראות דבר, והיללות שנשמעו מידי פעם לאו דווקא  הזכירו חתול. היה משהו זר באוויר, משהו מפחיד בהרבה מן החושך והיללות...מן תחושה של משהו....אחר.

משהו דרך עליה וגרם לליבה להחסיר פעימה. שלומי צחק בקול.

"אני אהרוג אותך!!!" היא צווחה.

"שששש.." היסה אותה שלומי, שנראה די מרוצה מעצמו, "היצורים ששוכנים ביער עלולים לשמוע אותך". אבל החיוך שלו התחלף למבט חרדה כשהם שמעו את הקול הבא, שלא דמה לאף קול ששמעו קודם לכן- זו הייתה, הם היו בטוחים- יללת זאב.

"שלומי" מרפקה אותו אביגיל, "זה...יש ירח מלא בשמים".

שלומי הביט למעלה. טוב, זה היה נכון. "אז...?"

"אנשי זאב..."

שלומי ידע שהרעיון של אחותו הזוי לחלוטין, אבל הוא לא יכול היה לצחוק עליה בזמן שבראשו עלתה בדיוק אותה מחשבה.

"אני דיי צריך...ללכת לשירותים"

"סיכמנו שלא עולים שוב לקומה החמישים, שלומי"

"אה, נכון..." ענה שלומי, תר במאמץ אחר תירוץ אחר.

"שלומי...?"

"אה...?"

"בוא נלך מפה..."

השניים החלו לרוץ בכיוון ההפוך. בסוף היו שניהם בחוץ שרוטים, חבולים ומתנשפים. אך אז נשמע רחש קל מהיער. מאובנים, הסתכלו שניהם לכיוון הרחש בתקווה לגלות את מקורו. הם לא נדרשו לחכות הרבה. מבינות השיחים יצא האדם השעיר ביותר שהם ראו מימיהם- היו לו עיניים אדומות ואוזניים חייתיות שהזדקרו למעלה, מכווצות בריכוז. ואז הוא חייך אליהם בחביבות, חושף טור שיניים זאביות להחריד. שלומי בחיים לא שמע את עצמו צורח ככה.

"היי" ניסתה אביגיל, רועדת כולה.

אבל אדם הזאב רק התקרב אליהם, מביט עליהם כמו שאדם רגיל היה מביט על חבילת שוקולד. שלומי ואביגיל התחילו לרוץ. הוא רץ אחריהם, זריז מהם בהרבה. זה היה קרב אבוד. שלומי ניסה את כח המוח, מושך את אביגיל אל מאחורי שיח גדול ברגע שאדם הזאב לא היה בטווח ראייה. אבל היצור התקרב אל השיח לאט לאט, כנראה כדי לעשות את המשחק יותר מהנה בשבילו ויותר מסויט בשבילם. הם עצמו את העיניים, ממתינים לסיום. והם המתינו והמתינו...ופתחו את עיניהם למצוא את דודתם המודאגת מעליהם.

"מה קרה?" שאל שלומי, "איפה אדם הזאב?!"

"הברחתי אותו" ענתה הדודה.

לדודה לא היה נשק ולא שיניים זאביות ולשניים לא היה שמץ של רעיון איך היא הצליחה להבריח את היצור כל כך מהר.

"איך...?"

"נחזור הביתה".

"אבל..."

"נחזור הביתה" חזרה הדודה, חירשת כתמיד.

 

סינדרל ישב בכלוב שלו, שורק ומצייץ בחוסר אונים.

"בוא, אני אשחרר אותך" אמר שלומי בשקט, מביט בערמומיות על אחותו הישנה, פותח את הכלוב ליד החלון ומחכה לרגע היציאה המאושרת לחופשי...הוא ראה את זה מיליון פעמים.

אבל סינדרל לא הראה שום סימן לרצונו לצאת לחופשי. הוא נשאר בכלוב, מצפצף בהתרסה.

"נו, אם אתה כל כך מבואס, פשוט צא החוצה...קדימה!" שלומי הכניס את ידו במטרה לשלוף אותו משם, אך השיב אותה מהר בצווחה חדה.

"מה קרה?" התעוררה אביגיל בבהלה

"הציפור המשוגעת...נשכה אותי!!"

"ניסית לשחרר אותו, אז מגיע לך. הוא לא רוצה לעזובותי..." פיהקה אביגיל והתהפכה לצד השני.

הציפור צייצה בקול רם ושלומי היה מוכן להישבע שהיא צוחקת עליו.

 

למחרת הכניסה אביגיל את סינדרל וסינדרלה לכלוב משותף, מה שכנראה נעם לשתיים שנראו ממש מאושרות זו בחברת זו. הן צפצפו יחד, נעו לאותם מקומות ונפנפו בכנפיהן יחד.

"יותר מידי יחד" העיר שלומי בחשד, מסתכל על סינדרל וסינדרלה שבדיוק הניעו את ראשיהם יחד לאותו כיוון.

"אתה סתם לא אוהב אותו כי הוא נשך אותך" ענתה אביגיל בחיוך מתגרה.

 

אחרי יום של סיורים בהרי הגליל היפהפיים יצאו השניים אל היער, אביגיל עמוסה בכלובים רבים ששלומי פשוט סירב לעזור לה לסחוב. "אני...אמצא....ציפורים...מהממות" התנשפה אביגיל, "ולא אתן לך להתקרב אליהן!".

 "למה תמיד אנחנו באים לכאן בלילה? ובכלל, הרבה יותר כיף להסתובב בהרים!" זרק שלומי.

"מפחד?"

"היית מתה!"

 

הם התקדמו אל מעבה היער, אל מקומות שאתמול לא ביקרו בהם. אביגיל הייתה מוכנה להישבע שראתה במבי ושלומי בדיוק הצביע על מה שנראה לו כמו ארנב, כשאביגיל נזכרה-

"אוי!"

"מה קרה?" שאל שלומי בבהלה

"שכחתי להאכיל את הצפורים! אני הולכת להאכיל אותן!"

"טוב, בואי נלך..."

"עזוב, אני אלך לבד...אני אחזור אליך"

"למה? זה מסוכן בשבילך, להסתובב ככה..."

"תפסיק להיות כזה שפן! אני אחזור עוד רגע!" אמרה אביגיל בקשיחות לא אופיינית.

"שפן" לא הייתה מילה ששלומי היה מוכן לסבול, ולכן הוא השתתק, חושב בלבו שבעצם לא איכפת לו בכלל מה יקרה לה. הוא נשאר לבד ביער, מחכה לה. עברה חצי שעה שלמה כשהוא שמע רחש בין השיחים. "סוף סוף! כבר פחדתי ש..."

אבל העיניים הצהובות שזהרו בחשכה כלל לא דמו לעיניה של אביגיל. הדמות התקרבה. שועל.

שועלים בדרך כלל מפחדים מבני אדם, אבל השועל הזה היה רחוק מאד מלפחד ממנו.

"קישטה!". השועל רק התבונן בו בעניין. שלומי פסע אחורה אט אט, חושב מה נבון יותר- להתפלל, לתפס על העץ הקרוב או לתת צרחה שתעיר את כל חיות היער ואולי...אולי...גם את דודתו...למה בכלל הם באו לכאן, בעצם? איזה מן דחף טיפשי משך אותם ליער כל כך מסוכן אחרי מפגש עם איש זאב?!

"תירגע כבר" לחש השועל, "אני לא אנשך אותך"

"מ...מה?"

"טוב, בוא נדלג על הקטע של התדהמה הגאוותנית של בני האדם...כן, גם שועלים יודעים לדבר, לא רק אתם. ולא רק זה, אני אפילו שועל טוב...יש כאלה, אם כבר יצא לך לקרוא את נרנייה..."

"מה אתה רוצה?" שאל שלומי בקול רועד, לא ממש ממהר לסמוך עליו.

"לעזור לך. אחותך נמצאת עכשיו בצרה נוראית והייתי מציע לך לחזור עכשיו לבית דודתך. יותר מזה, אני מוכן לבוא אתך". שלומי לא היה בטוח שהצעת ידידות משועל מדבר היא מה שתעשה לו את היום, אבל ההערה בקשר לאביגיל וההקלה מכך שהשועל לא מתכוון לאכול אותו, עשו את שלהם. הם רצו חזרה הביתה.

הם דפקו בדלת, שנפתחה, לשם שינוי, רק אחרי רבע שעה של דפיקות וצלצולים.

"מה אתה מכניס לי שועל הביתה??" צווחה הדודה בכעס.

"אל תשחקי אותה לא מכירה אותי, האחיינית שלך נמצאת בסכנה ואת יודעת בדיוק למה" לחש השועל.

"אלה...אלה...?"

"אני חושב כך. אבל קודם כל, עלינו לקבל עדות מציפור"

"איך אתה יודע שיש לאביגיל ציפור? ובכלל, אתה יודע הכל! איך?!" שאל שלומי בתדהמה, מביט בדודתו ובשועל לסירוגין.

"אני יודע להקשיב, זה הכל...עכביש שהיה במקום והעביר את העדות לציפור שתכננה לאכול אותו

ושהיא במקרה גם ידידה שלי".

מרגע לרגע הספור נראה הזוי יותר, אך שלומי ידע שהוא חייב להאמין לכל זה- אם שועל מדבר, הוא כבר מאמין לכל. הם עלו את כל המדרגות ביעף (ובכל זאת העניין לקח ארבעים וחמש דקות יקרות מזמנם). החדר היה הפוך...וחסר אביגיל. רק סינדרלה עוד ישבה שם, באחד הכלובים, קפואה מאימה, כך נראה.

"ציפור" פנה אליה השועל, "איפה אביגיל?"

"היא...היא" התייפחה הציפור, "הוא...לקח אותה. סינדרל. רציתי להזהיר אותה אבל הוא...הוא הפנט אותי. זה היה נראה כאילו אנחנו מן זוג מושלם...הוא קרא לה לכאן....עם...עם הכשפים שלו...ואז...אז הוא...הוא לקח אותה!!".   "מי זה הוא?" שאל השועל.

"אני לא יודעת...אבל אני חוששת...חוששת שזה...פוחדת נורא שזה....שזה היה..."

"המכשף" השלים השועל. "שלומי, בוא נזדרז. את תישארי כאן, את לא נראית יעילה במיוחד".

סינדרלה נעלבה, אבל זה לא היה הזמן של שלומי לבדוק את הצרכים הסוציאליים שלה. הם התגלשו למטה ותוך שעה וחצי של קיצור דרך מטורף, היו אלה בסוף היער מול מערה קטנה

ומוצפנת היטב בין עצי חרוב סבוכים. הם נכנסו פנימה ומצאו את אביגיל מתפתלת על הרצפה, כפותה היטב בחבלים עבים, פיה מכוסה במה שנראה כמו מטפחת מלוכלכת. לידה עמד אדם לבוש שחור (מן הסתם, המכשף) שאחז בשרביט ונראה כאילו חיכה רק להם. "חיכיתי לכם, ידידיי...ביקשתי רק את יד הנערה...מלך יער בלי מלכה זה לא רציני...אבל אתם הייתם חייבים להפריע, נכון? השועל ההרואי והאח המקסים...כן, זה לא הולך להיות קשה. אני אפילו לא מתכוון לעשות את זה בעצמי. חיילים!"

ומאחוריו צצו לפתע חמישה אנשים שעירים, מכוערים...זאביים.

"אנשי הזאב" אמר שלומי בתדהמה.

"יפה מאד נערי" נהנה המכשף. היצורים התקרבו אל שלומי ואל השועל ושלומי היה מוכן לקרב אבוד, לקריאת שמע אחרונה, לסליחה נרגשת מאביגיל...

"אתה תשלם על זה ביוקר!" נשמע קול זקן ומוכר. זו הייתה דודתו שצלעה פנימה, פניה נחושות ועיניה מופנות אל המכשף, מצומצמות בגועל.

"כן? ומה תעשי, אה?" שאל המכשף בריכוז, מביט בה ובזאבי האדם לחלופין.

הדודה הביטה לעבר חמשת זאבי האדם בחוסר ביטחון. "ילדים, זה הזמן שלכם להוכיח למי אתם נאמנים".  זאבי האדם לא נעו ולא זעו. "בחייכם, זו ההזדמנות שלכם, אל תהיו טיפשים" לחש השועל, "אתם יכולים עליו בלי ספק...וכולנו יודעים איפה הלב שלכם באמת נמצא..."

ואז קרה הבלתי ייאמן. חמשת זאבי האדם עטו על המכשף, מכסים אותו בגוש פרווה ענק ואפור.

הצרחות שלו הדהדו בכל המערה עד שלא נשאר ממנו יותר מגוש שחור, חסר הכרה שהתמוסס משם. שלומי מיהר בינתיים להתיר את אביגיל, שחיבקה אותו כפי שלא חיבקה אותו מעולם.

"זהו. הוא הלך" לחש השועל, "זה היה יכול להיגמר הרבה יותר רע, את יודעת".

ורק אז שמו לב האחים כי דודתם מתייפחת...וגרוע מזה...שזאבי האדם מתייפחים...ואז הצטנפו כל השישה לחיבוק גדול שהשאיר את שלומי ואת אביגיל נבוכים, בוהים מהצד...

"זה....זה בזכותכם!" צווחה הדודה ומשכה את שניהם אל החיבוק המוחץ והשעיר.

"חבל שזה קורה רק עכשיו" אמר השועל, שכנראה צריך היה לעשות משהו עם עצמו, "אם רק לא היית מתכחשת אליהם כל השנים...אם רק היית מבינה שאהבה של משפחה גוברת על כל נשיכות הזאב והכשפים שיש בעולם...הם כל הזמן חיכו לרגע הזה, שבו תהיי שוב אמא שלהם. שלא תתני למכשף ולקסמיו לנצח".

אביגיל ושלומי ידעו,  בין חיבוק לנשיקה שעירה, שדודה שלהם לא הייתה משוגעת וגם לא מאד מוזרה. היא הייתה אשה אומללה. ועכשיו, כשהבנים שלה שוב קרובים אליה, לא משנה באיזו צורה, היא והם יידעו ימים יפים יותר יחד...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



אגדה

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל*רעות*
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ סיון ה´תשס"ו  
מהסיפור הסוחף הזה
א´ סיון ה´תשס"ו  
א´ סיון ה´תשס"ו  
5
א´ סיון ה´תשס"ו  
בחיים לא קראתי סיפור כ"כ סוחף.
אחד הסיפורים הארוכים שקראתי כאן באתר עד הסוף.
יש לך כישרון מדהים. נראה כאילו בלי להתאמץ יוצאות לך שורות מלאות בתיאורים מפחידים מצחיקים ובעיקר אירונים.
5. כמובן.
א´ סיון ה´תשס"ו  
בס"ד
ממש כיף לשמוע...
ב´ סיון ה´תשס"ו  
וחמוד.

הצילו...
ב´ סיון ה´תשס"ו  
כתוב מאוד יפה וסוחף - אבל יש לי יותר מדי בעיות עם העלילה.
העלילה שמתחילה כסיפור ילדותי, מתבגרת בקצב מהיר מדי ונהית סיפור ילדים->סיפור אימה->סיפור דרמה.
קצת מהיר מדי בשביל הילד הממוצע...
וכמה הערות ספצפיות:
החלק הראשון שכתוב כולו בכתב נטוי עושה קצת כאב ראש - לדעתי כתב נטוי מיועד לקטעים ק
ב´ סיון ה´תשס"ו  
צרים יותר.
כמו כן יש את הביטוי - "שירותים שהבטיחו", שהביטוי לא ממש מסתדר לי.
הביטוי - "צרכים סוציאלים", לדעתי ציני גבוה מדי בשביל סיפור ילדים, וגם התיאור על בחור בבגדים שחורים (מן הסתם המכשף), לדעתי הוא ציני מדי לילדים, ופוגם באחידות של צורת הסיפור.
הקטע של השועל שאומר - "בוא נדלג על התדהמה הגאוותנית", נראה לי קצת כמו קיצור דרך, וגם אותו לא ממש אהבתי.

ולסיום - אם לא הייתי אוהב את הסיפור, לא הייתי טורח להעיר עליו כל כך הרבה!!
ב´ סיון ה´תשס"ו  
אכן, הזוי לחלוטין.

(ואפילו יש מסר!)

הצחקתני.
ב´ סיון ה´תשס"ו  
ויפה מאוד!
ב´ סיון ה´תשס"ו  
מדהים!!!!!!! / אורח/ת בביכורים
אשרי'יך!!! סיפור מדהים! מהמם! וממש מהנה...
תודה!
ג´ סיון ה´תשס"ו  
בס"ד
לכולכם :)
זה התחיל כספור לפני השינה לאחים שלי ולבני דודים, והם אהבו, את העברתי לכתב ושלחתי לתחרות ספור קצר...זה לא זכה, אז יכלתי לפרסם כאן...תודה רבה על כל ההארות וההערות (גילי :) ) במיוחד אחרי בגרות נוראית במיוחד במתמטיקה כיף לראות את כל זה...
כ"ה אלול ה´תשס"ו  
רק משהו אחד,
הכותרת-?!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד