המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ארמגדון / איש מילים
בביכורים מאז י´ אייר ה´תשס"ו

פליט אני, נרדף על נפשי. נדחק בפתחי מערות, נסתר בחגווי הסלע, נע ונד. מגשש דרכי כסומא באפלה. שוב ושוב מנסה, שוב ושוב נכשל ונלכד באימי המלחמה.

 

מזה ימים רבים נכתשת הארץ ואם נדמה היה בראשית כי הנה יגברו כוחות האור על אויביהם, הרי שככל שעובר הזמן, הולכת ותקפה ידם של כוחות השחור וענן האימה הולך ומחזק צילו ומטיל שררתו עלי ארץ.

 

הגשם, שבימים כתקנם אין הוא נראה, בעונה זו, במחוזותינו, יורד בלא הפסקה כבר חודשים, מביא עמו קללת חורבן, שוטף והורס כל חלקה טובה ולהקות חזירי הבר דוהרות על גב ההרים, מרעידות ברקיעתן מוסדי ארץ, רומסות ברגליהן את כל מה שנשאר.

 

מפעם לפעם ניתן להבחין בצבי בודד, נס מבוהל על נפשו. לרגע הוא נתקל בי במפתיע, נותן בי מבט חשדן, כשואל "הלנו אתה או לצרינו"  וגם אם רוצה אני להרגיעו ולהושיט לו מזור, הרי שאין בידי להושיע, שהרי גם אני כמותו, מנסה להציל את נפשי. לכן מניד אני לו בראשי והוא, בראותו כי לא מכאן תצמח לו הישועה, פונה באחת וממשיך במרוצתו, עד שתשיג אותו ידו של הרשע.

 

בתחילה הקפדתי לנוע רק בשעות החשיכה, אך עתה, לא ניתן עוד להבחין בין חשכת היום לזו של הלילה ודומה כי אין עוד מסתור מפני כוחות השחור, לא בזו ולא בזו. על כן, גם אני איני נותן מנוחה רבה לרגלי וכמו אותו הצבי, ממהר אני, מבוהל, לדרכי.

 

אם פעם הכרתי את ההרים כאת כף ידי, הרי שעתה איני מוצא בהם את דרכי, כאילו שינו את פניהם. לרגע נדמה כי הנה, פרצתי את המצור ואני מישיר דרכי קדימה, אך אז, בפתע, חוסם את דרכי נהר סואן, שמעולם לא היה שם ואש אדירה שולחת להבותיה אל השמים, מכלה בדרכה את אשר הניחו רגלי החזירים ולחרדתי אני מגלה כי גם האש, שחורה היא ואין היא מוסיפה ולו קרן אור אחת שתפלח את החשכה ולמרות גודלה וזעמה, אין בה ולו מעט החום הדרוש לי, בכדי לייבש קמעה את בגדי ולתת מעט מזור לעצמותי הדואבות.

 

פה ושם פוגש אני בצילי אדם. אנשים שקופים, נידפים, הייאוש אכלם. מספרים הם על ירושלים שהרשע עוד לא נגס בה והאור עוד זוהר בשמיה ושממנה יבוא הגואל ויביס את כוחות החושך, אך אין הם מאמינים עוד לדבריהם שלהם, עיניהם שקועות בחוריהם, שחורות, אפלות, קולם כמעט ואינו נשמע עוד ואין הם מנסים עוד לקום ממקומם, להציל את נפשם. ממהר אני לסור מהם ולהמשיך בדרכי, יודע כי גורלם נחרץ ומרחיק עצמי ממקומם, טרם יהא גורלי כגורלם. בעוד רגלי נושאות אותי משם יכול אני להבחין בצלליותיהם של מפלצות החושך, סוגרות עליהם, קרבות אליהם בצעד כבד ולא נותר אלא הד זעקות אימתם, רגע אחד לפני שהכל נדם.

 

מזה ימים אחדים מרגיש אני את קור הייאוש מטפס במעלה רגלי. יותר ויותר מתקשה אני להמשיך ולהתקדם ועם כל צעד שואל אני את עצמי מאין יבוא לי הכח לצעוד את הצעד שלאחריו. יכול אני לחוש ברזוני, בעיני ההולכות ושוקעות בחוריהן, בייאוש האוחז כצבת בליבי.

 

איני מוכן להיכנע לו, לייאוש ובכח שאין לי, ממשיך אני ומרים רגלי, בלי לדעת מדוע ובלי לדעת לאן. יכול אני לחוש בחשיכה ההולכת וסוגרת עלי. יכול אני לשמוע את צעדם הכבד מתקרב אלי, כאילו חשים הם בשקיפותי, כאילו מריחים הם את ייאושי, סובבים אותי כעדת עורבים, מחכים לרגע בו אפול והם יוכלו לקרוע בבשרי.  קריאות התן חותכות את האוויר ומייד אחריהן נשמע קול לעגם של הצבועים ואני מביט באברי הדלים ושואל עצמי, למה מצפים אוכלי השיירים.

 

דומה כי התשישות מתעתעת במוחי, שכן ממרחק נדמה לי כי רואה אני אור. אור דק, חלש, בקושי נראה מבעד לסמיכות האפלה. על רקע האור דומה עלי כאילו מבחין אני בצללית חומתה של ירושלים. לרגע אני ממלמל בתקווה "הגואל" ובמשנהו, חולפת בי ההכרה כי הייתי לאחד מהם, מצילי האדם, כי אזלה תקוותי. רגלי כושלות תחתי ואני צונח אל האדמה הקרה, אחוז ייאוש ואבל, תוהה מדוע איני שומע עוד את צעדם הכבד, חש איך בגרוני עולה ומטפסת זעקת האימה. רקיעתם של עשרות אלפי חזירים שועטים, מרעידה תחתי את האדמה.

 

אני נותן בעולם מבט אפל, תוהה אם כך נראה הסוף. האור מסנוור את עיני. להקות צבאים זקופי ראש, חולפים בשעטה על פני, מנגחים בקרניהם את אחורי החזירים הבורחים מפניהם.

זה לא קורה, אני ממלמל לעצמי, זה רק בראשי, זה הסוף, עוד רגע קט הם באים לקחת אותי.

 

אני שומע את זעקת האימה חותכת את השמים ותוהה מהיכן היא באה, שהרי לא אני היתה זו זעקתי. אחריה מהדהדת באוויר תרועת שופר עזה ולשמעה עולה ומתגברת זעקת האימה.

מולי עולה ובא האור ומתוכו מסתערת חיית הזוהר ועל גבה מתנשא יצור רב הוד והדר, מניף חרב של אור מצד אל צד וקרניה חותכות ומבתרות את החשכה.

 

מכל עבר נשמעות קריאות שמחה וצילי אדם כמותי מגיחים ממקומות מחבואם, עיניהם יוצאות מחוריהן, נאבקות בין הרצון לראות בנס לבין הכורח לעצום את העיניים אל מול האור, לאחר ימים ארוכים של חשכה.

 

"הגואל" אני ממלמל ומילמולי הולך ומתגבר לכדי קריאה אדירה עד שמצטרף אני אל קהל המריעים, אבק אדם שכמונו, שרידי חיים, האור הכביר חודר דרך שקיפותינו, מתגבר ומתעצם בעוד קריאות השמחה שלנו הולכות ומתגברות לכדי קריאות קרב ורגלינו שאך לפני רגע קט לא היה בהן כוח לשאת את משקל גופינו, מדלגות חיש קל ומסתערות אלי קרב.

 

"קדימה" אנו קוראים, "בשם האור, בשם האהבה, אל בתינו, אל משפחותינו, אל השחרור והניצחון".

 

אין איש יודע מה נותר עוד, אין איש יכול לומר מה נמצא, איש במקומו, אך ברגע זה אין נותנים אנו דעתנו על דבר מלבד על מתק הניצחון. שיכורי כוח, מלאי תקווה, אנו מסתערים אל מול החשכה.

 



אמונה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א אייר ה´תשס"ו  
מבחינת האוירה הסיפור כתוב טוב.
לא הזדהיתי כל כך עם המסרים. לא ברורה מהות הגאולה שמדובר בה.
י"א אייר ה´תשס"ו  
כמו שציינו לפניי - האווירה מצויירת להפליא. לכן גם הסיפור כל כך מפחיד ומרתיע. אולי הסיפור ישפיע על קובעי המדיניות שלנו לפקוח עיניים לנזק שהם עושים, לרשע שהם מקרבים.
י"ב אייר ה´תשס"ו  
שוטף מציאות של האבדון בארצנו,
עד לרגע המופלא הזוהר.

כתיבה ומסר מצויינים!

אהבתי.
י"ג אייר ה´תשס"ו  
כפירה / אורח/ת בביכורים
ארמגדון זה השם של העיר מגידו בברית החדשה. לפי הברית החדשה המלחמה האחרונה בין הטוב והרע תערך במגידו. בקיצור... הסיפור נודף ריח של נצרות.
י"ג אייר ה´תשס"ו  
הכינו את המדורות, הכופרים מובלים לשריפה.

ארמגדון הוא גם שם של סרט, האם יש כאן ריח של הוליווד?
ארמגדון היא מילה שכבר מזמן חרגה מן הנצרות. זהו מושג פנטסטי שמסמל את הקרב האחרון בין כוחות החושך לכוחות האור ומכיוון שיש כאן סיפור פנסטי שזה עיסוקו, הרי שהמילה "ארמגדון" יאה לו כשם.
מי שמחפש כפי
י"ג אייר ה´תשס"ו  
רה, שיחפש אותה במקום אחר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד