בנושא
בכרם
חדשות
 
[עבר] עתיד / תשרי
בביכורים מאז כ"ב ניסן ה´תשס"ו

בס"ד

 

עלי התה הכתימו את צבעם במים הצלולים שבספל. כפית הזהב הסתובבה במעגלים בתוך הנוזל מחברת טעם ומים יחדיו. הספל הונח על הצלחת התואמת. צלחת פרחונית.

היא הניחה את הספל על גבי השולחן עליו מונחים דפי קלף המספרים בתוכם את סיפור חייה, ארבעה עשר דפים כתובים, עשרים וארבע שנות חיים.

קסת הדיו עמדה, מחכה שתשקיע בתוכה את הנוצה הלבנה החדשה ותטפטף ממנה דיו שחור.

היא טובלת את הלבן בשחור, טיפת דיו נוזלת על המפה הססגונית המונחת על שולחן עץ עגול וקטן הממוקם ליד חלון זכוכית גדול בעדו משתקפים קרי דשא גדולים בהם רובצים הסוסים ומופעלת המזרקה.

החלון מעוטר בוילון בצבע אפרסק בהיר.

לגימה ראשונה, הנוצה כותבת אותיות, אותיות מצטרפות למילים, והמילים מצטרפות לשורות, והשורות לסיפור חיים כואב.

 

"..את יום הולדתי לא חגגתי. לא היה עם מי. אמא נלקחה כמה ימים קודם לכן ועבדה במתפרה, ואבא היה חולה ותשוש. כל היום גנח מכאבים. מכאוביו לא נתנו לו לזכור את יום הולדתי.  הבית היה ריק, אחי ואחיותיי עוד לא חזרו. שרתי לעצמי בקול דקיק שלא ישמעו. 'היום יום הולדת.. לשרה ..'. הלב שלי כאב. בכיתי. לא ככה חלמתי לחגוג את יום ההולדתי השביעי.  

ירדתי ממיטתי, הדרגש השלישי. יצאתי החוצה מהדירה הקטנה ומלוכלכת, התחובה. בחוץ האדמה הייתה לחה מאתמול. גשם חזק ירד אתמול. השמים היו עדיין מכוסים עבים וצבעם היה ככה כשחור של לילה.

היה אסור להם לראות אותי, ככה אמא אמרה לי 'שלא יראו אותך ילדתי היקרה' . הם לא ראו אותי ולא ידעו על קיומי.  מאחורי הבניין היו כמה שטחים ריקים המוסתרים בריבועי פח. נכנסתי לשטח אחד, היה שם בוץ על האדמה. לא רציתי ללכלך את השמלה החומה שלי שכבר הייתה מלוכלכת מפחמים ואדמה. התהלכתי, מקפצת בזריזות ובזהירות ביו האבנים. נפלתי, כולי מלאה בבוץ. ידעתי שאני צריכה להיות בוגרת ואסור לבכות אבל, ילדה בת שבע. לא הצלחתי להכניס את הדמעות עמוק לתוך הלב,  הדמעות יצאו ולא הצלחתי לעצור אותם. הבוץ כיסה אותי. הרגשתי אותו, התיישבתי בתוכו. לרגע הרגשתי את הזמן עוצר. הרגשתי מגע מלטף, כל כך הרבה זמן לא הרגשתי את זה לפני כן. וכמה הייתי כמהה לזה.  לקחתי חופן של בוץ ויצרתי לעצמי 'עוגת יום הולדת', עוגת בוץ. זה היה רגע מאושר .  ישבתי עם עצמי, עם השקט, עם העוגה שלי, לבד.

 שרתי לעצמי שוב 'היום יום הולדת לשרה..' המנגינה נשכחה ממני ומנגינה חדשה התלבשה על אותם המילים שיצאו מליבי פעם קודמת..."

 

הכתיבה השוטפת נעצרה, סכר חוסם אותה. היא נשענת לאחוריה וספל התה בידה. עונג של חום מציף אותה עם שתית הנוזל המהביל, הלב מתחמם.

היא זוכרת את אותם רגעים בשמלה החומה הבלויה, הקרועה, המלוכלכת, ולמרות .. האהובה. השמלה האהובה.

הנוצה מונחת בתוך קסת הדיו. כמו מחכה להמשכו של הסיפור. והיד דוממת. מחשבות רצות, מחשבות על תקופה שלעולם לא תחזור. תקופת הילדות הכואבת, הילדות העשוקה.

לגימה והיא ממשיכה, ממשיכה לצלול לעבר. לרגעים ולתמונות.

 

".. צעדים, צעדים של מגפים כבדות. רציתי להסתתר אבל לא מצאתי מחבוא. התרוממתי ממקומי מוכנה לכל דבר שיבוא. והנה הוא. מולי.. 'כמה אמא תכעס' הרהרתי במהירות נזכרת בה, היא אמרה לי 'לעולם אל תצאי מהבניין שאני לא פה זה מסוכן בחוץ.. מסוכן לך'. הוא מסתכל בי במבט קפוא, מבט רע. ניגבתי את ידי המלוכלכות בתחתית השמלה. 'מה את עושה פה?' הוא שאל במבטא גרמני כבד. לא עניתי. הכי טוב לא לדבר חשבתי. 'בואי' הוא תפס את ידי בחוזקה וגרר אותי משם. הלכתי אחריו בפחד ובחוסר רצון. הוא ממש משך אותי אחריו, גרר אותי ללא רחם.  ראיתי שכנים, ראיתי מכרים. את אדון שולמן. ואת גברת רוזנברג. היא מחתה דמעה. רציתי לצעוק. להוציא מחלל גרוני את כל הנמצא בו. אבל שתקתי. פחדתי. הוא היה נראה רשע כל כך. ידו הייתה קרה למרות השכבות המרובות שלבש, המעיל העבה  וכובע הצמר שעיטר את ראשו. 'מהר' הוא אמר בגרמנית.

הגענו לקצה הגטו, המקום בו היו מונחות גופות האנשים. ראיתי אותם. אנשים, נשים, ילדים, ילדות, תינוקות. ביחד, מוזנחים. מחכים.. גופות המחכות לקבורה.  הוא משך אותי דרך הגופות. הפנים הלבנות הקפואות. בכיתי.

מוכר חנות המכולת היה שם, מונח, זרוק ללא דופי, ללא רחם.  הוא מצא גופה של ילדה קטנה. 'תיקחי את המעיל' הוא אומר. אני שומעת נכון. הוא חזר על דבריו 'קחי מהר את המעיל' לקחתי מהגופה את המעיל. ליבי בכה.  ליבי ריחם על הילדה הקטנה השוכבת בין אלפי גופות. תוהה איך היא מתה. ממחלה. כמה אנשים מתו ממחלה. מקור, מרעב. כמה סוגי מיתות כואבות.

גל הגופות מאחורינו. היה ריח לא נעים. קצה המחנה. הגדר ממש מולנו. הוא מוציא צבת קטנה. וכן, הוא חותך את הגדר.. 'ברחי ילדה קטנה' הוא אומר.

הלב בוכה, הלב עצוב. אבא, אמא, רוחלה, יוסלה, כולם מאחרונה. והלב שמח. חרות, חופש, תקווה, כולם לפני.

החלומות הופכים למציאות. הגדר פרוצה לפני.

רצה.. רצה לעתיד חדש יותר..."

 

עוד לגימה מהתה שהתקרר קמעה בינתיים. הנוצה מונחת בחזרה למקומה בקסת הדיו. מחכה.

החלון מחמם אותה טיפה יותר מידי. היא מתנתקת ממקומה. מסתובבת סביב החדר. עיניה עצומות לרגעים.

זוכרת היא את כל הרגעים מאותה תקופה. את כל השניות המהירות שחמקו מבין אצבעותיה.

מבינה כמה מלאת מזל היא הייתה. ימים ספורים לאחר בריחתה מהגטו נעשתה השמירה יותר מוקפדת. בריחה בשבוע הראשון לגטו , מזל.

חבה היא את חייה לאותו חייל גרמני. צפה הוא את העתיד ידע הוא, מקום זה לא לה.

עוד לגימה, ועוד אחת. הטעם המוכר כל כך של עלי התה החומים המפיצים טעם וריח.

היא זוכת את משפחתה האהובה אותה השאירה מאחור.

 

".. היה זה לילה קר מאוד. רצתי ברחובות כסהרורית ללא מטרה ברורה. רק לרוץ. להגיע לאן שהוא, למקום מסתור.  הגעתי קרוב לבניין גדול, לא הכרתי בנינים כאלו. היה על גבו פעמון. דלת העץ הגדולה לא הייתה נעולה. נכנסתי בעד הדלת, שורות ספסלים. פחדתי נורא, רגלי רעדו וידיי היו קפואות. התיישבתי בספסל צדדי. שלא יראו אותי. היה שם שקט מפחיד. דמות מאבן הייתה תלויה על קיר, על צלב. זו הייתה כנסיה. נרדמתי.

יד על גבי העירה אותי. 'לא עשיתי כלום רע' אמרתי באידיש. השפה בה דיברתי. האיש צחק. מגבעת עטרה את ראשו והוא לבש חליפת עשירים. לידו עמדה אישה. הם לא היו צעירים. הדמעות יצאו מעצמם, הרגשה של חוסר אונים. אך הוא לא נבהל. היא חיבקה אותי.

 

הגעתי לביתם, בית גדול, בית מכובד שאף פעם לא העזתי להעלות על דל מחשבותיי בית מפואר ומהודר כזה. עם הזמן הקצר בו שהייתי בבית זה נשכחו מליבי משפחתי. שמי הוחלף משרה לרייצ'ל, בית הכנסת הוחלף לכנסיה. הדת נהפכה לנצרות. חייתי כגויה. אהבתי את החיים האלה, חיי תענוגות. חיי עושר וכבוד. תפארת וגדולה. הם היו זוג נחמד. הזוג שהציל אותי. אהבתי אותם יותר ויותר מיום שעבר. והעבר נהפך לעבר. שכחתיו..."

 

לגימה אחרונה מהתה הקריר. הכוס המהודרת מונחת חזרה על הצלחת התואמת. הדפים נאגרים הנוצה מוחזרת לקסת, החלון נסגר. כפית הזהב נכנסת חזרה לספל שנילקח על ידיה חזרה למטבח.

היא קמה, ועם סגירת הקלף נסגרים שנות חיי העבר.

 

 



שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לתשרי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב ניסן ה´תשס"ו  
תיאורים יפים, מאוד קריא וזורם. כל הכבוד.
אבל אני חייבת לומר שהרגשתי שהסיפור לא לוקח אותי לשום מקום, אין לו מבנה נורמלי והסוף מפריע כי הוא משאיר במין ריקנות כזאת של -מה רצית לומר??- אין פואנטה, לא ברור למה התכוונת. צ'טערת.
כ"ג ניסן ה´תשס"ו  
כל שורה ושורה.
אחרי שקוראים את הסיפור, הכותרת מקבלת משמעות קולעת.
אני חושבת שהסוף כן משמעותי לסיפור. מטאפורה קצת שחוקה אמנם, אבל מתאימה כאן להפליא.
יפה מאוד!
כ"ג ניסן ה´תשס"ו  
בס"ד

תודה רבה על התגובה.

ולמגיבה הראשונה תודה גם.

קראתי את הסיפור ויש בה כמה טעויות שאין לי מושג מאיפה צצו כי קראתי כמה פעמים לפני ששלחתי..
אני אתקן..בעז"ה
כ"ג ניסן ה´תשס"ו  
היי הכתיבה שלך יפה מאוד.
אבל גם אני הרגשתי שאין לסיפור נקודה כאילו סיימת אותו וזהו.
בעקרון אהבתי שוב, הכתיבה שלך יפה
כ"ה ניסן ה´תשס"ו  
:( כתוב יפה. / אורח/ת בביכורים
א´ אייר ה´תשס"ו  
בס"ד

סיכון, אני לא חושבת כמוך. אני חושבת שדווקא בגלל שהסיפור נגמר ככה. בעצם הסיפור לא נגמר זה מביים ת הכותרת של הסיפור [עבר] עתיד. כאילו העבר נגמר. לא קיים.

אוחרת, אני אשמח אם תזדהי!.
ט´ אייר ה´תשס"ו  
בס"ד

כמה הערות (שאני מנסה שהן באמת תהיינה בונות...)

"ארבעה עשר דפים כתובים"-לא כדאי יותר???

כרי דשא - בכ' ולא בק'

ההולדתי - צריך להיות "ההולדת" או "הולדתי"

קצת הפריע לי שחזרת שוב על "יום הולדתי" - "מכאוביו לךא נתנו לו לזכור את יום הולדתי". אולי קצת שינוי בניסוח היה
ט´ אייר ה´תשס"ו  
עוזר (אבל אם זה לא מפריע לך אין סיבה לשנות)

"לעולם אל תצאי מהבניין שאני לא פה" - צריך להיות "כשאני לא פה"

"ידו היתה קרה למרות הזכוות המרובות שלבש" - צריך להיות "השכבות המרובות שלבש". (או אולי "סחבות" - ה מתערבת...)

"תקחי את המעיל" - "קחי את המעי
ט´ אייר ה´תשס"ו  
"תקחי את המעיל" - "קחי את המעיל"

"הזמעות יצאו מעצמם" - צריך להיות "הדמעות יצאו מעצמן"

"נשכחו מליבי משפחתי" צריך להיות "נשכחה מליבי משפחתי" או "נשכחו מליבי בני משפחתי".

"אהבתי אותם יותר ויותר מיום שעבר" - לא הבנתי. אולי "כל יום שעבר"?

"עלידיה" - על ידיה.

"נסגרים שנו
ט´ אייר ה´תשס"ו  
ת חיי העבר" - "נסגרים חיי העבר" או "נסגרות שנות חיי העבר".



אהבתי מאוד:
"לא הצלחתי להכניס את הדמעות עמוק לתוך הלב"

וגם את הפתיחה. אני אהבתי את הסיום. אחותי טוענת שהוא דורש המשך.

בפעם הראשונה שקראתי באמת לא שמתי לכל הטעויות ורק בקריאה שניה וכשישבתי עם חלון התגובה פתוח שמתי אז אל תקחי את זה קשה... זה ממש שטויות... הרוב ממש שטויות קטנות של כתיב ודקדוק....

הסיפור באמת מדהים!
י"ב אייר ה´תשס"ו  
בס"ד

תודה רבה על ההערות הבונות!
אני ממש מעריכה את ההשקעה בלשבת לסמן את כל הטעויות הקטנות האלה.

אני שמחה שנהנת מהסיפור ושחשת שהוא יפה.
זו מחמאה בשבילי.

אני לא חושבת שצריך המשך, אני חושבת שדווקא בגלל שזה נגמד ככה פתאום, זה נחתך טוב ומתאים מאוד לכותרת.

אני לא רוצה לכת
י"ב אייר ה´תשס"ו  
וב יותר מ14 דפים כי היא מספרת עד גיל קטן את סיפור חייה, יותר זה הורס.

אממ ואת הטעויות כתיב הקלדה וכ'ו אני אשבת בעז"ה בקרות לתקן אותם.

ממש ממש שוב תודה על ההשקעה!
ט"ו תמוז ה´תשס"ו  
סיפור מזעזע. נתן לי מבט קצת אחר, כיוון שלא רגילים להתבונן אליו.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד