המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
שאול ודוד - מתוך סדנת הכתיבה / איש מילים
בביכורים מאז ל´ שבט ה´תשס"ו

ים המוות עמד דומם בחומו של יום, חסר תנועה, שקט. ולא יכולת לדעת אם שלווה הוא משרה עליך או שמא תחושת עייפות, עייפותו של הנרדף המוצא לו מפלט בלב מדבר ואין בו עוד תעצומות הנפש, הדרושות לו, בכדי לעמוד בפני רודפו, או בכדי להמשיך ולנוע הלאה, על אף החום.

 

אדמת המדבר היבשה נאנקה תחת לחצה של השמש, חרוצה, מפוררת. שאריות הלחות, שעוד נותרו בה משיטפונות החורף, שזה כבר נשכחו, העלו אד דק של חום, מיתמר כלפי מעלה, מתערבב באדי השנאה המרחפים מעליה.

 

דממת מוות שררה בכל, כאילו העולם כולו עמד מלכת ואין עוד לא עוף ולא חיה, שיחיו בקולם את הדממה.

 

רק חריקת האדמה תחת רגלי החיילים הפרה את השקט. שלושת אלפים חייל, צועדים בשקט, בלא מילה, מחפשים אחריי. זעתם נוטפת על פניהם, החום מייסרם וצורב בבשרם, אך צריבה זו היא כאין ובאפס אל מול צריבת שנאתו של מלכם.

 

זה עתה חזרו ממלחמתם מול פלישתים. לא נחו, לא ראו את משפחתם ומיד יצאו לדרך. מבקשי נפשי, חורשי רעתי, על לא עוול בכפי. חרונו של מלכם מוליך אותם במשימת המוות, מותי שלי, מות הנאמן בנתיניו.

 

באותו הזמן, ספונים היינו, אנשי ואני, בתוך המערה, מתערסלים בחיקה, נסתרים מעין כל, מבקשים מחסה מפני זעמם של המלך ושל השמש גם יחד. קירות המערה קירבו אותנו זה לזה, סגרו עלינו, דוחסים את רגשותינו לתוך עיסה אחת. עיסה של פחדים וחששות, של זעם וחוסר אונים, של אהבה ושל נקם, כולם מעורבים ביחד, נמסכים זה בזה, מתנצחים זה עם זה, בדממה, בלא שתאמר ולו מילה אחת.

 

מבעד לפתח המערה יכולנו לראות את מי המעיין מפכים, משרים תחושת נינוחות מזויפת, זורמים בשלווה את זרימת החיים, מתעלמים מענן השנאה והמוות העוטף אותם, מפתים כל רואה, לבוא ולטבול רגליו, לשכוח לרגע את חום המדבר.

 

נראה כי אחד החיילים לא עמד עוד בפני פיתויו של המעיין, אל מול השמש יכולנו לראות את צלליתו בעת שהתקרב אל המערה. בקול אנחה התיישב בפתח המערה, חלץ סנדליו וטבל רגליו במים, מצנן את גופו. אך כל המים שבעולם, לא היה בהם בכדי לצנן את להט שנאתו.

 

שאול.

איש לא אמר דבר, אך יכולת לחוש את רטט האוויר במערה, את סער הרגשות, עת שמחה ושנאה, נאמנות ובקשת נקם, יראה ובוז, כולם מתערבלים ומסתחררים ויוצאים במחול שדים אדיר.

הוא בידך, נשמעה הלחישה.

הנה ה' נתנו בידך, צא והרוג אותו.

 

אל מול עיני ניבטו פניהם המשולהבות של אנשיי, מלאות ציפייה, מבקשות מעשה, מייחלות למיצוי הרגע, לשחרור מעול רודפם.

 

בתנועת יד חדה הסיתי אותם והתחלתי זוחל בשקט אל עבר פי המערה. ליבי הלם בחזי בפראות משלח את הדם בעורקי בפעימות עזות, דופק ברקותיי. הנה הוא שאול, מבקש נפשי, ממש כאן, בהישג ידי. שאול מלכי, שאול שכה אהבתי, שאול שטירופו דחה את אהבתי.

 

שכבתי שם בשקט והבטתי בו, מתלבט כיצד לנהוג. לרגע חשבתי לעשות כעצת אנשי, לשלוח ידי בנפשו, אך אז, בלי לדעת למה, חתכתי את כנף מעילו.

 

הדרך חזרה אל פנים המערה, היתה קשה לעין ערוך, כאילו דוחה אותי המערה, דוחפת אותי חזרה, מבקשת כי אשלים את המלאכה. ענן סמיך של אכזבה מילא את חללה. אכזבתם של אנשיי בראותם את שאול והוא עדיין חי. ומול אכזבתם שלהם יצאה ועלתה חרטתי. כיצד יכולתי לעשות כן? איך זה עלה בדעתי לפגוע במלכי?

פיסת הבד בערה בידי, מלבה את ייסורי, צורבת בבשרי, דוחקת בי לצאת אל מול אנשיי, להחשותם, להזכיר להם מי הוא מלכם.

משיח ה' הוא, לחשתי לעברם בזעם.

מי אתם ומי אני שנשלח ידינו במשיחו? מי אתם ומי אני שנערער על בחירתו?

האם בה' מבקשים אתם שאלחם?

 

יכולתי לחוש את חוסר הנחת שלהם, את תאוותם שלא באה על שובעה, אך איש לא ההין לענות לי ומאחורי, קם שאול, בלא שידע דבר מכל אשר קרה והחל להתרחק מן המערה.

 

דקות ספורות עמדנו שם כולנו, המומים ומבולבלים ואז, כנישא על גלי אהבתי אל המלך ההוא, שידעתי אז, בימים טובים יותר, יצאתי בריצה מן המערה וקראתי, אדוני המלך!

 

שאול נעצר והסתובב לאיטו. השמש מאחוריו יצרה מעין הילה סביב ראשו, מטילה צל ענק ביני לבינו, מגדילה את דמותו עד שלרגע חשתי את אותה יראת כבוד, כמו אז, אל מול הדרת כבודו של מלך ישראל.

 

מדוע אתה שם ליבך לרעל שמטפטפים אנשים באוזנך? שאלתי.

האם אינך יודע עד כמה אהבתיך?

האם אינך יודע עד כמה נאמן אני לך?

הבט וראה, הנה כנף מעילך בידי.

כמו מעילך, כך גם חייך היו בכפי.

כלום לא יכולתי להורגך, אם רק רציתי?

כלום אינך רואה כי מבקש אני את טובתך?

מדוע אתה רודף אותי אדוני, מי אני מה אני, איזו סכנה יש בי עבורך?

 

לרגע הדהדו דברי בין הרי המדבר, תלויים שם בלא מענה.

לרגע נדם שאול ולא אמר דבר.

ואז, בקול דק, כמעט בלחישה, שאל, דוד, האם זה אתה? ומייד התעוותה דמותו ובכי מר טילטל את גופו.

 

דוד, הו בני דוד,

איך יכולתי לחטוא כך כלפיך?

אתה הצדיק ואני החוטא דוד.

גדול אתה ממני. אויבך היה בידך ונתת לו ללכת בחיים.

מלכותי לא תוציא את ימיה דוד, אני יודע זאת. אל תזלזל בעצמך, אתה תהיה המלך תחתי.

לא ארדוף עוד אחריך דוד ולא אלחם בגורלי. אם נתן ה' את חיי בידיך, כנראה שנגזר דיני.

רק בקשה אחת לי אליך דוד, אל תכרית את זרעי, אל תיתן לילדי לשלם על חטאי.

 

בי נשבעתי, אדוני המלך, אוהב אני לך

ואוהב לבניך.

לא ארים ידי על איש ממשפחתך.

 

שאול הניף יד לאה, כמבקש לומר, שמעתי, ובגו כפוף הסתובב והחל להתרחק מן המקום. חייליו, גוררים רגליהם, נשרכו אחריו בלא שאיש נתן פקודה.

 

לא עברו דקות ספורות והשקט חזר אל המדבר. השמש שהחלה לשקוע צבעה את ראשי ההרים אדום וים המלח הלך והיטשטש, נחבא בצל ההרים.

 

אנשיי יצאו לאיטם מן המערה, מביטים בי בלא אומר, מתקשים להאמין למה שזה עתה שמעו ואני עמדתי שם רועד ונרגש, נושם אל אפי את ריח הפיוס המתוק הנישא באוויר.

 

ורק מי המעיין המשיכו לזרום לאיטם, משמיעים את קולם הרך, כמנהגם מימים ימימה, כאילו לועגים לי ואומרים,

אל תתרגש דוד, אל תתרגש.

מאום לא השתנה. 

 

 

על פי שמואל א' פרק כ'ד

http://www.mechon-mamre.org/i/t/t08a24.htm



תנ"ך

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ל´ שבט ה´תשס"ו  
נהניתי מאוד!

עכשיו אני מבינה מה זה באמת כתיבה עשירה!
התיאורים הצליחו במקום להלאות, לרתק.
עשית משו-משו מהסיפור המוכר..

(פרט שולי: רק הפריע לי, בדו שיח בין שאול לדוד, שהשפה מודרנית מדי..)
א´ אדר ה´תשס"ו  
כדי לנקד.
ב´ אדר ה´תשס"ו  
תודה!!
מהפנט.
אם אפציר בך להמשיך לכתוב, זה יעזור?
ב´ אדר ה´תשס"ו  
יצירה חשובה ואיכותית. עוד במסר"ש
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד