המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
השבר / איש מילים
בביכורים מאז ט"ז שבט ה´תשס"ו

ימים שחורים הם לנו. שחורים ואפלים.

אין מנהיג ואין דרך ואין אנו יודעים אנא אנו באים. אם יכולנו בתחילה להתנחם בעשייה, במבצע הלילי, בקבורה, בצום, הנה עתה, לא נותר עוד דבר לעשותו ואין לנו אלא האבל ותחושת חוסר האונים.

עזור לנו ריבון העולמים, כי בך אנו תלויים.

 

חייל בצבאו של שאול הייתי, לא קצין ולא גיבור, כי אם מאחרוני החיילים, נושאי הכלים. אבוי, מה מרים הדברים שראו עיני, לו רק לא ילדתני אימי ונחסכו ממני אותם ימים אחרונים.

 

באותו היום, זרחה השמש והאירה את הארץ באורו הבהיר והרך של הבוקר. לרגע קט יכולת לדמות כי אין עוד מלחמה בעולם וישראל יושבים לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. אך לא זמן רב ניתן לנו ליהנות מברכתה של השמש ועוד בטרם יבשו אגלי הטל על הארץ, רטט האוויר מקול מצעדם של חיילי הפלישתים ורעדה הארץ מקול שאגתם.

 

היו ימים בהם לא חלנו מפניהם ולא רעד ליבנו למשמע קולם, אך נדמה כי ימים אלו חלפו לבלי שוב ובאותו הבוקר, רעדה אחזה את מחנה שאול וגם אם לזמן קצר השיבו חייליו מלחמה, הנה נפלו חלליהם בזה אחר זה והמורך הכה בליבות הנותרים, אשר החלו ניגפים מפני אויביהם ובורחים אל הרי הגלבוע, מקווים לאזור עוז מעוצמתם, להתעלות לגבהים, אל מעל מחנה הפלישתים ולהכותם ממעל, להראותם זרועו של היושב במרומים.

 

אוי, כמה זקוקים היינו למנהיג שיראנו את הדרך, שיקרא אחריי, שיוביל ברוב הוד את מתקפת הנגד, אך שאול, מלכנו האהוב, עטרת ראשנו, נראה כאילו ויתר על כתרו. דומה היה כאילו לא נותרה בו עוד תאוות המלכות ולא רצון החיים ואין הוא נלחם אלא מכוחו של הרגל, בשל מחויבות התפקיד. כאילו קיבל עליו את הדין, הסכין עם מותו, השלים עם תום מלכותו,

כביכול, לא מלך חי וקיים מוביל אותנו בקרב, אלא מת מהלך, מי שהקרב כבר הוכרע עבורו.

 

על מדרונות ההר, הדביקונו הרודפים, מכים לכל עבר, צובעים את ירוק ההר באדמומיותו של דם חללינו. מכל עבר יכולת לראות את גיבורינו נופלים, שבורים מוכים, שותתי דם.

 

קור אחז בעצמותיי עת ראיתי את יונתן, בנו של שאול נופל. ריבון העולמים, זעקתי, איך ראית בנפול עבדך ולא חרה אפך, איך לא רעדו כל מוסדי ארץ, איך לא יצאה אש משמים ושרפה את היד, שגדעה את חייו של העלם יפה התואר הזה?

אך כל תשובה לא באה ולנגד עיני נפלו בזה אחר זה, גם אבינדב ומלכישוע, אחיו.

אפלה ירדה על שדה הקרב, כאילו כיסה ענן שחור את עין השמש. קור וקדרות אחזו בכל, מוחצים כל לב, מדכאים כל נפש, עת זעקת שבר איומה ונוראה עלתה מפי לוחמי שאול וכאילו שפכה שמן חדש על מדורת שנאתם של הפלישתים ששבו ושאגו את קריאות הקרב והגבירו עוד את תנופת סערתם.

 

נפוצנו כולנו אל כל עבר, מבוהלים, מבולבלים, כסומים באפילה, נכשלים על כל אבן, מועדים בכל בור, מנסים להציל נפשותינו מיד פלישתים.

 

קומץ אנשים, נחבאנו, במקום מסתור. מנסים היינו להסתיר את שאול, להציל את מה שנותר עוד ממלכת ישראל. מקווים כי ניתן עוד לשוב ולהתארגן, לשוב ולאגור כוחות. אך לא עבר זמן רב בטרם ראינו את הצופה הפלישתי, משקיף אל עבר מקומנו ובעקבותיו מגיעים אמני הקשת, לאט ובזהירות מקיפים את מחבואנו, מכוונים אלינו חיציהם, נכונים לפקודה להרוג את מלכנו.

 

חסרי אונים הבטנו בשאול, מייחלים להנהגתו, זוכרים בכאב את ימי גדלותו, מחכים למוצא פיו. אך הוא, הביט דרכנו בעיניים אפלות, מתעלם מנוכחותנו, מישיר מבטו אל גורלו כאילו אין שם עוד איש מלבד מלאך המוות ומלבדו.

 

קח את חרבי, אמר בקול רועד לנושא כליו. קח את חרבי והרוג אותי ולא תהא ידם של פלישתים בחייו של מלך ישראל.

נושא הכלים הביט בו בלא אומר, רועד כולו, מניע ראשו מצד לצד ובעיניו תחינה.

קח את חרבי, שאג המלך ולפתע התמלאה דמותו הדר מלכות, קח את חרבי, לא יוצלח שכמותך, אין זה זמן לרחמים או לפחד, הכה בי אתה ואל אפול בידי הערלים.

עוד רגע קט נתן עיניו בנושא הכלים שהתכווץ ברעדה תחת שחור מבטו, ובמשנהו נעץ את חניתו באדמה ונפל עליה, חותם במו ידיו את גזר דין המוות שמאז הבוקר ריחף כצל שחור מעל ראשו.

 

בקול זעקה אדירה החרה החזיק אחריו נושא הכלים ונפל גם הוא על חניתו, זועק את כאבו על מות מלכו. ועלתה זעקתו והחרידה את ההר, מתגלגלת במורדותיו, מרעישה את העמק, מסעירה את הירדן ומהדהדת מצלע הר למשנהו בהרי הגלעד ובכל מקום שמגיע קול הזעקה, פחד גדול נופל בלב היהודים וערים ננטשות ומשפחות ממהרות למצוא מסתור מפחד הפלישתים.

 

בקושי הצלחתי, בתוך המהומה שנוצרה, למצוא לי מחבוא בתוך אחת המערות. שם ישבתי ומיררתי בבכי , עת שקעה השמש וחתמה בחותם של חשכה את היום האפל בחיינו.

 

רק לקראת אשמורת ראשונה של בוקר עצמתי את עיני ונדמה, כי לא עבר אלא רגע קל, בטרם פתחתי אותן שוב בבהלה, למשמע תרועות השמחה של המוני הפלישתים הפושטים על שדה הקרב.

 

הם צהלו ורקדו כמשוגעים למראה כל גוויה וגוויה של חברי למערכה וכשהגיעו אל בניו של שאול עלו צהלותיהם השמימה, חוגגים את מפלתם של מי שעד לא מזמן הפילו עליהם את חיתתם. כל קריאת שמחה שלהם קורעת קרע נוסף בליבי, כל צהלה חותכת בבשרי ומראה הגופות המחוללות צורב בעיני כמכוות אש.

 

לא עברו אלא דקות אחדות והם מצאו את גופתו של שאול.

 רק בשל צהלותיהם הרמות, לא נשמעו יבבותי, עת אל מול עיני המיוסרות הפשיטו מעליו את כלי זיינו על מנת לקחתם אל בית עשתרות.

רק בשל תרועות ההמון, לא נשמעה זעקתי, עת כרתו את ראשו וגררו את גופתו וגופות בניו על מנת לצלבן על חומת שן.

 

כנחיל נמלים פשטו על שדה הקרב, מחללים גופות, בוזזים רכוש, פוגעים בכבוד אוייביהם. וכשם שבפתע באו, כך בפתע נעלמו, מותירים אחריהם רק את ריח המוות ואת הדי תרועות שנאתם.

 

איני יודע מאין נמצא בי הכח ומהיכן ידעו רגלי את נתיבתן. אין אני זוכר מאום מן הדרך מלבד מעיין דמעותי שייבש, גרוני הניחר מבכי וזעקות שברי המבקשות לצאת ואינן מוצאות את דרכן.

 

כך, בבלי דעת, מצאתי עצמי לעת ערב ביבש גלעד, מהלך ברחובותיה, מבשר במראי את הנורא מכל, מספר בבגדי הקרועים ובדם שעלי את בשורת הסוף, עד שעצרוני העוברים ושבים והשקוני במעט מים. אז, בשארית כוחי, סיפרתי את אשר עלה בגורלו של שאול וצנחתי מעולף על האדמה.

 

איני יודע של מי היו הידיים הטובות שנשאוני אל מיטה רכה, גם איני יכול לומר כי זכיתי למנוחה. לילה שלם התהפכתי מצד אל צד, מתייסר בחזיונות הזוועה, נרדף בתמונות ראשו הכרות של מלכי, נלחם אל מול אויב בלתי מנוצח, בלתי נראה, מרווה את הכרית בדמעותיי ומחריד את הבית בזעקותיי.

 

עם בוקר התעוררתי, גופי ונשמתי כואבים כאחד. בחלון נשקף נופו השליו של עמק הירדן על אדמותיו הפוריות והנהר המבתר אותו במרכזו. העולם המשיך במנהגו כאילו לא חרב, רק אתמול. חבורת לוחמים נראתה מתקרבת לעברנו, נושאת על כתפיה מספר גופות. דקות ארוכות חלפו בטרם הבנתי, כי את גופות שאול ובניו הם נושאים ולמראם, לא ידעתי אם לבכות או לצהול, שכן אבלי הכבד על מות היקרים לי מכל, התערבב בשמחתי על השבת כבודם האבוד והצלתם מיד אויב.

 

קשה לתאר את מראה הגופות. קשה לחשוב על ההתעללות שעברו, לא כל שכן לדבר על כך. כמעט ולא ניתן היה לזהות מי הוא מי והמחשבה על קבורה ברוב עם היתה בלתי נסבלת, הכיצד נבזה כך את כבודם?

 

בהצנע שרפנו את הגופות, הנחנו לאש למחות את קלונם, לכלות את אותות זוועתם. את עצמותיהם אספנו, לאחר השריפה וברוב כבוד וחמלה קברנום תחת עץ האשל.

 

שבעה ימים עברו מאז, ימי צום ומספד. והנה תמו ימי הצום ואין אנו יודעים אנה נבוא. האבל כבד מנשוא ואין עוד דבר שיש בידינו לעשות. ריבון העולמים, היכן אתה, איכה עזבתנו?  מי ילך עתה בראש המחנה? מי יראה לנו הדרך?

קום דוד, צא והלחם לנו. היכן הוא, ריבון העולמים? איפה הוא מתחבא?

 

 

 

על פי שמואל א' פרק ל'א

http://www.mechon-mamre.org/i/t/t08a31.htm



תנ"ך

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז שבט ה´תשס"ו  
כל כך חי!
תיאור נפלא.
צריך להיכנס לתוכנית הלימודים של ספר שמואל, זה בטוח ירתק את התלמידים.
מצוין.
ט"ז שבט ה´תשס"ו  
המוני תודות לך. אין כמוך, איש מילים. י'מוכשר אחד.
ט"ז שבט ה´תשס"ו  
י"ז שבט ה´תשס"ו  
נהדר! כתיבה משובחת וסגנון זורם וחי. אך איך אני אוהב סיפורי תנ"ך...
בכל זאת שתי הערות:
א)היה רצוי להשלים את הסיפור מהפרק הבא אחריו. הפרק הבא בו הנער העמלקי מספר את הסיפור לדוד, משלים את התמונה של מות שאול (כאשר שאול לא מת מנפילתו על החנית, והנער העמלקי הורג אותו)
ב)מבחינת הסגנון, בסה"כ טוב
י"ז שבט ה´תשס"ו  
מאד. בכל זאת מידי פעם יש סגנון פחות מתאים. הטעות היותר גדולה היא כשאתה משתמש במילה יהודים, שכמובן בזמן התנ"ך לא הייתה קיימת (לפחות לא כביטוי לכל אדם מישראל) רצוי להשתמש במילה ישראל במקום.




י"ז שבט ה´תשס"ו  
השאלה היכן צריך לסיים את הסיפור היא שאלה מעניינת. אני לא בטוח שהנקודה שאתה בחרת טובה מזו שאני בחרתי. הרי בכדי לספר את הסיפור המלא הייתי צריך להתחיל במשיחתו של שאול למלך ולסיים במלכות דוד.

באשר לשימוש בביטוי יהודים, אתה כמובן צודק בכך שאין זה ביטוי המתאים לתקופת התנ"ך, אך לא יכולתי שלא לחשוב ע
י"ז שבט ה´תשס"ו  
ל ההקבלה למגילת אסתר שם, בכל מקום אליו מגיע דבר המלך, נופל פחד היהודים על עמי הארץ. מכיוון שכך, השתמשתי בכל זאת בביטוי, יהודים.
י"ז שבט ה´תשס"ו  

השאלה איננה נקודת התחלה וסיום של הסיפור.
הסיפור בפרק הבא מעשיר את הנקודה של מות שאול ונותן לנו פרטים נוספים. לא התכוונתי שתמשיך ותספר איך בא הנער אל דוד וכו' אלא רק שכשאתה מתאר את המוות, תתאר איך שאול לא מצליח להתאבד והנער העמלקי נענה לבקשתו ומשלים את המלאכה.

י"ז שבט ה´תשס"ו  
תיאור מאד יפה, התלבשת די טוב במדיו של הלוחם העתיק והמיוסר.
דרוש פרק ב' על דוד. הבניה מול השבר. אבל זה אולי דרוש רק לי...
י"ז שבט ה´תשס"ו  
שאיש מילים צריך לעזוב הכל, ופשוט לשבת ולכתוב את כל סיפורי התנ"ך בסגנונו היפה והמרתק כל כך.
הוא משהו, תאמינו לי. אתם חייבים, חייבים לקרוא אותו בסדנה. ויגדילו לעשות המבקרים בכרמו.
י"ז שבט ה´תשס"ו  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
יפהפה.
"אנא אנו באים" - טעות... צ"ל "אנה אנו באים".
י"ז שבט ה´תשס"ו  
את עושה עבודת קידום מכירות נהדרת.
הצ'ק בדרך אלייך
י"ז שבט ה´תשס"ו  
:) צחוק צחוק - אם יש כשרון בקדושה - אין סיכוי שזה ניתן סתם....
י"ח שבט ה´תשס"ו  
אני מעדיפה שתשלח לי תנ"ך בגרסה מחודשת
י"ח שבט ה´תשס"ו  
אל סדנת הכתיבה ולקרוא את הגרסא העשירה של יוגב28.

אולי תחליטי שאת מעדיפה להחליף סופר
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד