בנושא
בכרם
חדשות
 
אדמה שרופה. / mini-tal
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשס"ו

בס"ד

 

 

העשן כיסה הכל . ערפל כבד אשר מנע לראות ולו מטר אחד קדימה . האדמה השרופה התפוררה תחת רגלי הכושלות .  מבעד לערפל , ראיתי מידי פעם צלליות מחליקות  , אויב או אוהב- לא ידעתי , אך אף אחת מהן לא ניגשה אלי.

 

שני הצדדים סבלו כל כך הרבה הפסדים.

 

קולות.

 

שמעתי קולות ,  אך היו אילו קולות חסרי גוף , חסרי זהות. קול האש המכלה את מה שנשאר מהאדמה הזאת , קול נפילה של משהו מתכתי.

 

 

ואז , בכי .

 

לא , לא בכי . יותר כמו יללה , קול כמעט לא אנושי , אך קורע לב. שוב ושוב הוא חדר את חשכת הערפל , מדגיש את דממת  המוות מסביב. שוב ושוב , צלילים שבורים , חסרי משמעות , מעוותים.

 

היססתי.

 

המלחמה לקחה כל כך הרבה  ,  כל כך הרבה .  ואי היכולת , אי הרצון להתמודד עם אבלו של אחר , היה אחד מהם.  כולנו אבדנו . כולנו מתאבלים. איזו זכות הייתה למישהו לבכות עכשיו? איזו זכות?

 

כשאני , שכחתי ממזמן איך להזיל דמעה?

 

אבל משהו , זכרון קלוש של תרבות נשכחת , לחישה במקום החלול בו היה פעם ליבי , משך אותי לשם . כמו מעצמי נגררתי אל כיוון הקול , רגלי נשמעות בקושי . פעמים נחבלות בדבר מה קשה , לפעמים מועדות על דבר מה רך.

 

אנושי.

 

לא הבטתי למטה . לא הבטתי למטה. השפיות הינה הנכס האחרון שנותר לי . ואף הוא החל חומק אט אט מבין אצבעותי.

 

"לא...... לא...."

 

הצעקות החלו לובשות  דמות . הברות שבורות אשר הצטרפו למילים שבורות עוד יותר . רוח קרה נשבה בשקט , והאוויר התבהר , חושף מולי שתי דמויות . אחת מהן שכובה , חסרת חיים על הרצפה . השניה רכונה עליה , ראשה בין ידיה . לא הייתה זאת סצינה יוצאת דופן כשלעצמה , האבל הופך להיות חלק מחיי היום יום , כמו אוויר , או חידלון. לא , מה שעשה את הסצינה ליוצאת דופן היה לבושם של שני הדמויות . אחת מהן , זו חסרת החיים , הייתה לבושה במדים השחורים של הממשל. קסדה שחורה נותרה מוטלת , גלמודה  , הראש מלא התלתלים , אשר  היא כיסתה פעם , לא נע , עיניים כהות בוהות קדימה . שלולית של דם. 

 

"לא! ריבונו של עולם, בבקשה!!!"

 

כיווצתי את עיני . טרוטות כשהיו , זיהיתי מיד שהנער , כי לא היה זה יותר מנער , בין 19  , אולי 20 , הוכה למוות בראשו. אלה .  אותה אלה , אשר הייתה זרוקה עתה בצד , דוממת.

 

הסתכלתי על הדמות שמעליו , ותחושה קלושה של תדהמה הצליחה לחדור לרגע  את הערפל שבראשי.

 

אותו פרצוף . אותם עיניים כהות . אותם תלתלים.

 

הדמות השנייה הטילה ראשה אחור , שאגה פורצת מחזה .ידיו פרושות אחור , כמו רוצות להיתלש מגופו .

 

"יונתן!!!"

 

סרט כתום הבהיק על זרועו. הנדתי בראשי בסקרנות. מורד. בוכה על חייל של ממשלה. כמה... מוזר.

 

"יונתן !!!! אחי!! לא!!! ריבונו של עולם!!"

 

שמעתי רחש . תולשת את עיני מהמחזה , הסתכלתי לצדדים . דמויות אפלות החלו נתלשות אט אט מתוך הערפל . חלקם לובשים מדים שחורים , חלקם עטורים בסרטים בוהקים , כתומים. כולם מסתכלים על המחזה לפניהם.

 

המורד  הרכין את ראשו , דמעות זולגות מעיניו. ואז הוא קפא . הוא הרים את ראשו , והביט בי. ישירות . כאילו ידע שאני שם כל הזמן הזה.

 

"יש בי אהבה. ", אמר לפתע . כיווצתי את עיני . מה?  הוא התחיל לצחוק , צחוק מר , מעוות .

 

מטורף .

 

"יש בי אהבה - והיא תנצח!!!", הוא זינק על רגליו , וזעק לרקיע "תנצח! תנצח! אתם שומעים? הם אמרו שהיא תנצח!".  הוא הסתובב , מביט בכולנו , עיניו רושפות גיצים  .לקחנו צעד אחורנית . מביטים בו בטירופו . רואים בו את השתקפות הטירוף שהחל לקנן בנו. 

 

ידיו החלו , כמו מעצמם , למשוך בסרט שעל ידו . חזק . יכולתי לראות את הבד חותך בבשרו , אבל הוא לא הפסיק. דם.

 

"מה נכון?", הוא שאל לבסוף , לחישתו שבורה  . רגליו , כמו לא יכלו לשאת עוד משקלו , מעדו תחתיו , ואגרופיו נחתו על חזה של הדמות הדוממת לרגליו. "מה נכון?"

 

הרכנו את ראשנו. התשובה לא הייתה ברורה יותר.

 

 

ואולי , מעולם היא לא הייתה ברורה. אולי.

 

 

 

 

ומסביב , האש המשיכה לבעור.

 

 

 

 

הקטע הבא נכתב בעקבות הפינוי מעמונה .  עכשיו , יותר מתמיד , אני שומעת קולות הקוראים לנקמה . אתמול שמעתי ילד בן 10  בעל שער תלתלים ועיניים כהות , רציניות , מסביר לאחיו הקטן .

 

"אילו אנשים רעים שגירשו אותנו מהבית "

 

הוא החזיק חרב מפלסטיק  ביד .

 

אז אני קוראת . מתחננת . ומקווה שהקול שלי  , היחיד , לא ייבלע בבליל הקולות הצורחים סביבנו.

 

אנחנו אחים . אחים.

 

לא משנה מה . תמיד.

 

אנא , אל תיגררו . לשנאה תמיד יהיו סיבות . תמיד .  תפקידכם לעצור אותה . ואם אינכם מסוגלים , בבקשה , אל תפיצו אותה .

 

אני אוהבת את כולכם , ופוחדת.

 

פוחדת שיום אחד , התסריט הזה , לא יהיה בדיוני.

 

מיטל עליזה.

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לmini-tal
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ שבט ה´תשס"ו  
אוהבת אותך כל כך.
ט´ שבט ה´תשס"ו  
אני לא יודע מה לומר. בהחלט העלית בי דמעה עכשיו. אני לא יודע אם זו דמעה על מה שקרה בעמונה, על התום שחולל, על האהבה הכנה והתמימה שלך או על זה שבליבי יש קצת פחות אהבה היום?
ט´ שבט ה´תשס"ו  
גם אני אוהבת.
לגעת
ט´ שבט ה´תשס"ו  
קשה לי לכתוב משהו אחר עכשיו...
ט´ שבט ה´תשס"ו  
כתיבה מצויינת ומסר משובח.

ואולי כדאי לצרף את הסיפור שלך לשירי "אחים" וללקט אולי עוד יצירות מעין אלה בכדי להוציא לאור חוברת אזהרה, חוברת אהבה, חוברת הקוראת לכולם לעצור, לפני שיהיה מאוחר מדי.

ורק הערה אחת קטנטונת
כדאי לתקן ל"שתי דמויות" ולא "שני דמויות"

איל
ט´ שבט ה´תשס"ו  
אני חושבת שזה רעיון נהדר. אני קוראת לכולם להשתתף בו.

מה שאוכל לעשות , כדי לעצור שנאת אחים , (בגבולות הצניעות , כמובן ), אעשה.


חברים , אסור לעצום עיניים ולטמון את הראש באדמה. ההסטוריה קוראת כאן , ובידנו להחליט אם היא תהיה טובה או רעה.
ט´ שבט ה´תשס"ו  
אמנם חוינו דברים קשים, ואנחנו מטורפים מכאב, ומזעם, ובצדק.
אבל אסור לנו לשכוח שאנחנו אחים.
אנחנו צריכים לזכור שבאנו מאותו מקום כולנו. ואם הם אינם זוכרים זאת אז התפקיד שלנו הוא לזכור זאת ביתר שאת גם בשמם.
אני לא אומרת שצריך להציע את הלחי לסטירה, אבל אסור לנו להרוס ערכים שהחיים שלנו נבנים עליה
ט´ שבט ה´תשס"ו  
ם.
ערך אחד לא יכול לבוא במקום האחר.
ט´ שבט ה´תשס"ו  
וואו! / אורח/ת בביכורים
רשמת את זה כל כך אמיתי,
כל כך כנה,
כל כך מהלב..
מקסים!!
ואני מסכימה עם כל מילה!
אחים אנחנו.
והלוואי, שבאמת, לא נרגיש כשני עמים.

ט´ שבט ה´תשס"ו  
כתבת יפה (למרות שבכמה מקומות קצת הארכת מידי, לטעמי), וגם את המסר שלך בסוף ניסחת בצורה דוקרת, כואבת. אבל אני פשוט לא מסכימה עם המסר. לא כי אני לא רוצה שיהיה שקט ויופי וטוהר, ונחיה בעושר ואושר עד עצם היום הזה, ולא כי אני לא מרגישה שהם אחים שלי. בדיוק להפך, אני מרגישה שקיבלתי בעיטה מאח שלי, וזה כואב. ז
ט´ שבט ה´תשס"ו  
ה כאוב כ"כ שאני לא יכולה לשתוק עוד, ובאמת שקשה לי לחשוב עכשיו במושגים של 'הכי חכם לעשות\ להגיד ש...' וכל מיני כאלה. כולנו פועלים עכשיו מהבטן, אני חושבת. ולפחות עד שקצת נשחרר לחצים, א"א לעצור את זה.
ט´ שבט ה´תשס"ו  
לא אמרתי שנחיה בעושר ואושר . בשום מקום בסיפור לא תמצאי בקשה לפרחים ולבבות . אוטופיה זה בימות המשיח בעזרת ה'.

המסר של הסיפור הוא פשוט . לא למלחמת אחים. פשוט לא.

נכון , אחיך בעט בך . אבל הוא בעצמו מבולבל , סומא באפלה . מאכילים אותו שקרים , ןהןא לא יודע.

אני מרגישה , כאילו שתי הקבו
ט´ שבט ה´תשס"ו  
צות הולכות בנתיב ברור מראש , ולא שמות לב שהן עומדות להתנגש.

יש לי גם תחושה חזקה , שיש אנשים אשר מושכים בחוטים , ורוצים שזה יקרה.

בגלל זה אני קוראת לא להיגרר . זה כל כך חשוב. לא לתת לשנאה להוביל . שנאה מעוורת.

פשוט מעוורת
י´ שבט ה´תשס"ו  
כואב כואב כואב.
מה יהיה איתנו בסוף?
י´ שבט ה´תשס"ו  
אז בעזרת השם , העתיד לא יהיה זה. אבל שוב, זה אמנם לא מציאות , אבל , לצערי , גם מדע בדיוני זה לא...
י´ שבט ה´תשס"ו  
כתיבה מצויינת. אהבתי במיוחד את בחירת השמות של הדמויות. (זה אמנם לא נכתב, אבל כאילו ידוע גם השם של הדמות המבכה, דבר שהוא מקסים לדעתי.)

שואלת - דוקא במצב הזה, יותר מבכל פעם אחרת, כ"כ חשוב שלא לפעול מהבטן. חשוב לחשוב לפני כל שבריר מעשה. לפני כל מילה פעוטה. מספיקה רק נגיעה קלה כדי לשבור זכוכית דק
י´ שבט ה´תשס"ו  
ה מדי.

מיטל - נשארתי ללא מילים. (הן בגלל כתיבתך והן בגלל המציאות.)
י"א שבט ה´תשס"ו  
תראי איך נדפקה לי הנשמה: לא איכפת לי כבר מכלום. השנאה קיימת ואנחנו בתוך הקלחת. ולא בא לי לעצור אותה. עצוב לי מאד שאני מרגיש כך.
י"א שבט ה´תשס"ו  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד